מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת בחוקותי · מצוה שסב
והוא להרמב"ם ל"ת ר"כ ולהרמב"ן מצוה של"א ול"ת ר"י.
מל"ת שלא ימכר ולא יגאל מעשר בהמה כשהוא תמים שנאמר לא יגאל, ועיי' מ"ש בגליון מצות השם וכעת מצאתי כן במעיי"ח וכבר כתבתי לעל דנראה דבלא"ה במוכר דבר שלא הרשתה התורה הוה כמוכר דבר שאינו שלו וכיון שחוזר הו"ל ניתן להשבון ופטור:
ב) והנה לכאורה קשה לפיד הסמ"ג לאוין רל"ד ורל"ה שמנה בכהן הדיוט לב' לאוין שלא יטמא ולא יבא באוהל המת משום דיליף מכה"ג ושם נאמר ב' לאוין וא"כ גם כאן נמנה ב' לאוין כיון דיליף מכה"ג ושם נאמר ב' לאוין וא"כ גם כאן נמנה לב' לאוין כיון דיליף מחרמי כהן וכמו שהקשה הפ"ד לעיל במצות יובל סי' של"ד. ונראה דגאולה הוא לשון מכירה וכולל בלשנא תרוויי' כדאי' בב"מ על הגאולה היינו המכירה יעוי"ש בתוס' וכיון דכולל תרווי' פדיון ומכירה לכך אינו אלא לאו אחד והבנין אב מחרמי כהן הוא רק גילוי מלתא בעלמא ועיין ברמב"ן בחומש ר"פ וארא על לשון וגאלתי וכו' והנה ברמב"ם מבואר בפ"י מבכורות דלאו זה הוא דווקא בתם ולא בבעל מום ואסור רק מדרבנן. אמנם בשוטה מקובצת בשם המאירי בב"ק דף ג' ע"א סובר אפילו בבעל מום הוא אסור מה"ת והא שהתיר גבי מעשר של יתומים הוא משום השבת אבידה ועשה דוחה ל"ת דלא ימכר וזה תימה גדולה. ובמעשר תמים לאחר שחיטה אינו מבואר אי קאי עלי' נמי הלאו וברמב"ם משמע דגם לאחר שחיטה קאי עלי' הלאו דמכירה והכ"מ שם כתב דלאחר שחיטה לית בי' לאו וכן מבואר בזבחים ל"ב ובזבחים ע"א תוס' ד"ה למאי וכו' מבואר דלוקין וצ"ל דשם קאי לתי' רבא בבכורות ל"ב דיליף מחרמים ועי' בכורות שם ד"ה האי וכו' ויש ליישב קו' התוס' דזבחים:
ולקדש בו האשה מבואר במשנה ב' פ"א דמעשר שני אין מקדשין בו את האשה ומזה תמה המעיי"ח על רש"י בחולין דף קל"ז רע"א דמפרש דבמעשר מקדשין אשה דדווקא לאחר שחיטה משולחן גבו' קזכי אבל מחיים ממון בעלים הוא עיי"ש ברש"י ד"ה בקדושה וכו' ותימא שהוא נגד מתני' הנ"ל. ונראה דרש"י לטעמי' בב"ק דף י"ב דס"ל דגם במסקנא נשאר תי' הראשון דמחיים הוה ממון בעלים ולאחר שחיטה משולחן גבו' קזכי א"כ בקדשים קלים שהם חלק הבעלים ובמתנות כהונה אפילו מחיים משולחן גבוה קזכי ולפ"ז קשה איך אפשר דמעשר מחיים מקרי ממון בעלים כאן דאסור בשום הנאה למכור ולהנות ממנו ומה שיהי' מותר לאחר שחיטה אדרבא אינו ממון בעלים אלא משולחן גבוה קזכי אע"ג דבאמת יש לומר דמעשר לכ"ע ממון גבוה וכדמשמע מרש"י בב"ק דף י"ג דאפילו ריה"ג לא קאמר רק בשאר קדשים קלים ובן עזאי ואבא דוסתאי שמביאו רק לפרש ריה"ג מ"ש ר"ש לטעמי' סובר בסנהדרין דף קי"ב ע"ב לפי תי' שמואל שם דבמעשר ובכור אפלו מחיים ואפילו תמים נקראים ממון בעלים ושם בחולין קאי אליבא דר"ש ולפרש"י היינו מחיים וקשה למאי נ"מ ומכח זה הכריח רש"י דבמעשר אפילו מחיים רשאי לקדש בו אשה אליבא דר"ש וא"כ אי דר"ש פליג על מתני' דריש מעשר שני ומתני' אתיא לבן עזאי דפ"ק דב"ק או דשם במתני' היינו מדרבנן אין מקדשין בו אשה דדמי ליה למכר אבל מה"ת מקדשין וא"ש דברי רש"י:
ולענין שאר קדשים קלים אי רשאי למכור פסק הרמב"ם בפ"ד דמעילה דין ח' דהמוכר עולה ושלמים לא עשה ולא כלום וסובר המעיי"ח דהיינו טעמא דיליף ממעשר ואע"ג דבכור מותר למכור וצ"ל דלחומרא מקשינן. אמנם המל"מ שם סובר דטעמי' משום דס"ל קדשים קלים ממון גבו' ומזה הקשה מדבריו בפ"ח מנזקי ממון דפוסק בק"ק יש בהן דין נזקין ומזה מוכח דס"ל כראה"ג כדאי' בב"ק דף י"ב. ולענ"ד בלא"ה תימא למה לא יהי' באמת קדשים קלים ממון בעלים לפי דעת התוס' בב"ק שם ד"ה ומחיים וככה מבואר מלשון הרמב"ם בפ"ה מה' אישות דלא ס"ל כרש"י שהבאתי לעיל אלא ס"ל דבחלק הבעלים לא שייך משולחן גבו' קזכי וא"כ הרי הרא"ש כתב בנדרים דף ל"ד ע"ב דאפילו כבר הפקיר כיון דבידו לזכות בו חשוב כשלו ויכול להקדשו וקרי' בי' ביתו וה"נ הי' יכול להניחו לשחטו וזכה בו והוי כשלו גם מחיים ואין לומר כמו דאמרינן בקדושין דגבי גר לא חשיב בידו כיון דצריך שלשה מי יימר דמזדקקו לי' וה"נ מי יימר דמזדקקו לי' זה אינו דוודאי גבי גר הואיל וקשי' גרים לישראל וגר דווקא בתלתא שפיר אמרינן מי יימר וכו' עיי' בתוס' שבת דף מ"ז ע"ב ד"ה מי יימר וכ' וד"ה התם. וא"כ הוי כשלו וקרי בי' שור רעהו:
אמנם כבר בארתי במקום אחר דוודאי משום הא דבידו לא קרי בי' שלו כל זמן שלא זכה בה והתם אמרינן רק דאם רוצה להקדיש על זמן שיבא לידו דאז אינו ממועט משום דאינו שלו דהרי מקדישו לכשתבא לידו רק דלא מהני משום דבר שלב"ל ובזה מהני אם הוא בידו סמך דעתי' אבל כאן דבעי' בשעת היזק יהי' נקרא שור רעהו וגם בשעת העמדה בדין ולכך שפיר איכא למימר דלא מקרי ממונו מחיים ולא קרי בי' שור רעהו אע"ג דלבסוף אתיא לידו וגם בידו לזכותו בו. אמנם נראה דניהי דמטעם דבידו לא חשוב כשלו מ"מ גם כקדשי שמים אינו נחשב כיון שבידו להוציא מרשות גבוה ולפי"ז עמדה קו' התוס' בפסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וכו' דיהי' נקרא שור רעהו הואיל ואי בעי מתשיל עלה ואין לומר הואיל וכתיב לה' וכו' כוונתם דבעניינים שאין להם חלק אלא מצד הואיל אי אפשר וכו' ואי אפשר שיבטלו כח הגבוה שהוא ברור שלו זה אינו לפי האמור כאן לא מקרי של גבו' ואע"ג דכבר אמרנו מצד שבידו לא מקרי שלו היינו לענין קנין דהרי אם יזכה בו לא יהי' קנין למפרע אלא מכאן ואילך משא"כ אי מתשיל מהני למפרע ובשלמא בקדשי קדשים מלבד תי' התוס' הנ"ל לא קשה דבשעת גביי' דהיינו לאחר שחיטה אז לא שייך מתשיל. אמנם בקדשים קלים דהוא לאחר שחיטה שלהם כנ"ל ולפי הרמב"ם תקשי. ונראה דבאמת הש"ס מוכיח רק כרבנן דריוה"ג לא אתי' דלדידהו ע"כ לא ס"ל האי סברא דלעיל דא"כ גבי קרבן אשם גזלות יתחייב אבל לדידן דס"ל להרמב"ם בפ"ג מיו"ט הואיל א"כ שפיר יש לומר דלענין קדשים קלים לאחר שחיטה שפיר מקרי ממון בעלים וקודם שחיטה י"ל הואיל ואי בעי מתשל עלי' קרי' בי' שור רעהו ושייך בי' דין נזקין ולפי"ז מיירי הרמב"ם דווקא בשלמי' ותודה ולא במעשר דלא שייך בי' מתשל עלי' וזה דלא כמו"ש הלח"מ שם וכ"ז לענין נזקין אבל לענין מכירה א"א שיחול הקנין דבשעה שיחול הקנין יהי' של לוקח א"א לאתשולי עלי' שהרי הלוקח אי אפשר לאתשולי ולא מקרי אצלו ממון ולא שייך בי' קנין ולכך פסק הרמב"ם במכר שלמי' דאין קנין חל וה"נ מיושב הא דפסק לענין אתנן זונה דלא שייך אפילו בקדשי' קלי' דאז אפשר שתקנה היא. ומיושבו' כל הקו' הנ"ל בפ"ד מה' מעלה ולעולם דפוסק הרמב"ם דקדשי' קלי' לאו ממון בעלים: