מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת אמור · מצוה רעז
והוא להרמב"ם ל"ת קע. ולהרמב"ן לא נמנה זה למצוה בפ"ע
ומל"ת שלא יעבוד כהן בעל מום עובר שנאמר כל אשר בו מום לא יקרב. חמשים מומין יש שנוהגין באדם ובבהמה השנוים בבכורות פו' אם אם עבד חלל העבודה ולוקה צ' מומין יש שנוהגים באדם ואין נוהגין בבהמה השנוים בבכורות פ"ז אם עבד לוקה ולא חלל העבודה שני מומין יש שאינן אלא מפני מראית העין והן מי שנשרו ריסי עיניו ומי שנטלו שיניו אינו פוסל העבודה ואינו לוקה הרי כל המומין קמ"ב:
והנה הרמב"ן כתב דהל"ת של מים עובר אינו מצוה בפ"ע והוא חלק ממצוה ראשונה וחלקי מצוה אינן נמנים בפ"ע ע"ש. ולע"ד יש ליישב סברת הרמב"ם היא נכונה, וחינוך כ' ב' טעמים מפני מה דאזהיר כהן בעל מום לעבוד עבודה א' משום דאדם נפעל מן ראות עיניו ואם הכהן הוא פחות ונבזה בעל מום אינו נחשב בעיני הרואים ואית בי' נמי משום הקריבהו לפחתיך כפי' רש"י בחומש על הקרא מום בו לא יגש דאינו ראוי שיגש להקריב משום הקריבהו לפחתיך. אמנם הביא עוד טועם דיש לומר דמים הגלוי שבגוף אות על נפש הפנימי שמסתמא גם הנפש יש בה חסרון דגוף שלם ויפה לדעת מקצת בני אדם הוא אות גם על שלימות הנפש ונרא' דיש נ"מ דלטעם השני שייך אם יש בו מום עובר שנולד במומו אבל אם בא מום אח"כ ע"י סיבה וכ"ש אם יש בו רק מום עובר שיתרפא נראה דלא שייך טעם השני שיהיה אות על פחיתת הנפש אלא מפני טעם הראשון ונהי דאנן לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא מ"מ כבר כתבתי לעיל במצוה דברי מרן זצ"ל דנהי דרמב"ם לא פסק כר"ש מ"מ דספוקי מספקא דאפשר דזה טעמא דקרא וא"כ א"ש מצד ל"ת אשר בו מום לא יקריב איכ"ל דאינו אסור אלא שנולד במומו משום דהוא אות על פחיתת הנפש אבל משים דש במום דשייך הקריבהו לפחתיך ואיכ"ל כי"א באו"ח סי' נ"ג במ"א ס"ק ח' דהקב"ה משתמש בכלי שבורים לכך אצטרך לאו בפ"ע על מום עובר לגלות לן אפי' היכא דלא שייך טעם הנ"ל אפ"ה אינו ראוי לעבודה כמ"ש המ"א שם בשם הזוהר לענין ש"ץ. לכך אפש' למנות זה לב' לאווין כיון דכל חד יש לו טעם בפ"ע כנלע"ד:
ב) ויש ג' מיני טעמים, יש שגם בבהמ' עובר בלאווין הנ"ל וגם מחלל עבוד' ויש מומים שהם שייכים רק באדם עובר רק בלאו אבל אינו מחלל עבודה ויש מין ג' רק משום דבעינן שיהיה שוה זר של אהרן ובאלו אינו עובר בלאו אלא בעשה עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות ביאת מקדש ואם ניקב אזן כמלא כרשוני הוי מום ופחות מזה משמע מרמב"ם דלא הוי מום פ"ג מהלכות עבדים הלכה ט' ובמ"ל שם שהביא שם קושי' בשם הירושלמי דרמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש דבעינן דוקא כמלא כרשוני דלהוי מום ולענין כהן עבד שנרצע פסק דאפי' בכ"ש הוי מום ותירץ בירושלמי דשמא יבא לידי כרשוני והכונה נראה דשמא ע"י רצועה יתפשט הנקב ולכאורה הוי זה רק מספק ולדעת הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא מן התורה לקולא עדיין קשה דלמה יהי' אסור מקרא ושב אל משפחתו דמשמע דהוא איסור דאורייתא ואמאי הא הוי רק ספק. ואפשר דהירושלמי קאי למ"ד בפ' ספק אכל בכריתות דף י"ח כר' מאיר דס"ל דספק דאורייתא מן התורה להחמיר אבל להרמב"ם עדיין נשאר הקושי' ולפי מה שהסביר החות דעת סי' ק"י דהקרא על ודאי נאמר דמצוה בעינן דוקא ודאי מצוה ולא ספק מצוה וספק מצוה אינה מצוה כלל ושפיר דהכא נמי היי מצוה ושב אל משפחתו וכיון דרגיל להתפשט ואינו ודאי שב אל משפחתו לכך אינו רשאי לרצוע ועכ"פ בזה ישבתי דברי המנחת חינוך שג"כ פילפל בקושי' זו ולא הביא דברי המ"ל וירושלמי ואפשר דס"ל כמו שכתבתי לעיל דירושלמי קאי אליבא דרבי מאיר: