אור ברסלב
מהרם שיק תריג מצות חלק ב פרשת אמור › מצוה רעב

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת אמור · מצוה רעב

מצוה רעא

והוא להרמב"ם ל"ת קס"ו. ולהרמב"ן מצוה רמ"ה ול"ת קס"א.

ומצות ל"ת שלא יטמא כה"ג במגע ובמשא אפילו לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא ואם נטמא לוקה אם נכנס לאהל וישב שם עד שמת עליו מת או שנכנס באוהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא שהרי טומאה וביאה באין כאחד ולוקה שתים, הכ"מ דייק מלשון זה שהוא סמוך למיתה והתרו בו ע"ז וכן בפרע ולכאורה דבריו סותרין למ"ש בפ"י מכלאים דין ל' כיון שבא ע"י מעשה בתחילה ויש בידו לסלק מקרי עדיין מעשה וצריך לחלק היכא דתחילת מעשה באיסור גם השהייה מקרי מעשה משא"כ כאן וכן מוכח מרמב"ם בפ"ה ממלכים דין ח' וכן רצ"ל המש"ל סוף פ"ג מביאת מקדש דין כ"א לחלק בזה אלא דהקשה מהא דפרע וכן ממי שנזר בביה"ק ולע"ד נזירות חשיב מעשה הואיל ובדיבור אתעביד מעשה ושפיר מקרי התחלה באיסור ע"י מעשה ופרע פסק באמת הרמב"ם דאין לוקין והש"ס קאי למ"ד לוקין ובזה מיושבים כל הקושיות על הרמב"ם בפ"י מנזירות דין ח' וט' ועיי' בפ"ה מנזירות דין ח"י וי"ט ועיין לקמן כלל ח' והשאגת ארי' האריך בזה ולא חילק ולהנ"ל א"ש הכל:

ב) והנה נהי דכה"ג אסור לטמאות לשום קרוב כמש"כ לאביו ולאמו ולאחותו לא יטמא מ"מ למת מצוה מטמא זה ילפינן ברכות כ' ע"ב מלאחיו ולאמו ולאחותו שאפי' היה כה"ג ונזיר דוקא לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ואפי' היה כה"ג ונזיר שהלך לשחוט את פסחו אפ"ה מטמא למת מצוה ומזה רצה להוכיח שם דגדול כבוד הבריות אפי' נגד עניני תורה וקשיא על הא דאמרינן לעיל אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' ולבסוף משני שוא"ת שאני ולבטל מילה ופסח הוא שוא"ת אבל לעשות עבירה בפועל שאני והקשה שם ברש"י ותוספ' דזה שייך על למול את בנו או לשחוט את הפסח דהוי רק שוא"ת אבל איך רשאי לטמאות א"ע הא הוא כה"ג ונזיר ועובר בעשה בפועל תי' רש"י דאין לענין טומאת כה"ג עשה כלל והתוס' הקש' על זה דבכל עשה דוחה ל"ת נימא דלא הוי ל"ת כלל ותי' באופן אחר עיי"ש ואני אמרתי ליישב דפנ"י שם בברכות הקשה מאי פריך בגמרא ממת מצוה הא הכא הוי מצות עשה וא"ת מאי אולמי האי עשה מהאי עשה הא הכא הוי נמי לאלומי כבוד הבריות כמו שכתבתי לעיל במצוה קכ"ג יע"ש לעיל:

ג) והנה המנחת החינוך פי' דברי רש"י הנ"ל בע"א דס"ל לרש"י דמצות טומאת קרובים דכהן הדיוט וקרובים דכה"ג ומת מצוה הותר' לגמרי ואני איני מבין מנ"ל זה אצל כה"ג ונזיר בשלמא לענין כהן הדיוט אפשר לומר כיון דכתיב לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן דמת בעמיו א"כ כתוב ההית' בלאו עצמו ומשמע דאין כאן לאו כלל אבל בכהן גדול דכתיב על כל נפשות מת לא יבוא דמשמע לגמרי אפי' למת מצוה וא"כ הא דמת מצוה מותר הוא רק משום דעשה קבור תקברנו ביום ההוא דוחה ללא תעשה על כל נפשות מת לא יבוא וא"כ אי רק משום דעשה דוחה ל"ת מנ"ל דהותרה. וגם לא שייך ביה דמצותו בכך שכתב שם ולכך נ"ל כמו שביארתי לעיל:

ד) וגוף החילוק בין הותרה או לא קשה אפי' אי נימא דהות' פשיטא דלא יטמא למת אחר נהי די"ל דיש נפקא מינה כמה שכתב התוס' בשבועות דף י"ז תוס' ד"ה נזיר בקבר מהו ותיר' בחד תירץ דהא דאמרינן כשהושיט לו מת אחר פטור היינו אם לא היה יכול להניח מת הא' אבל אם היה יכול להניח את הראשון חייב אם הושיט לו מת אחר וא"נ אפשר לומר דאם נימא דהותרה וא"צ למהר עשייתן כשהיא הותרה אז הוא פטור ומותר אבל אם נימא דרק היא דחוי אז חייב בהושיטו אם היה יכול לקבור מתו מקודם וגוף הפלוגתא דשם עיי' ברא"ש בהלכות טומאות כהן שהביא פלוגתא של ר"ע ור' טרפון ר"ע לפי גירסות מסכת שמחות סובר דפטור ור' טרפון מחייב, מיהו אפי' לר"ע איסור איכא אבל לדינא פסק הרמב"ם דאפי' באותו יום אם פי' דחייב וראב"ד פ"ה מהלכות נזירות הלכה ט"ו פסק דאפי' ביום אחר פטור בזמה"ז כיון דאין לנו מי פרה לטהר ואינו מוסיף על טומאתו וז"ל והכהנים בזמה"ז טמאי מת הן ועדיין אין עליהן חיוב טומאה ומחייב אותן עליו להביא ראיה. והדגול מרבבה ביו"ד סי' שע"ג הביא בשם מל"מ דלראב"ד אפי' איסור ליכא בכהנים בזמה"ז ומידי ספיקא לא נפקא לצרף לספק אחר לעשות ס"ס ובסוף חזר מזה וסובר דגם לראב"ד איסור מיהו איכא:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה