מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה רסג
והיא להרמב"ם ל"ת קנ"ט. ולהרמב"ן היא מצוה רל"ד ל"ת קנ"ד.
מל"ת שלא ללכת בחוקות הגוים שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו שלא לדמות להם במלבוש המיוחד להם ונח יגדל ציצית ראשו ולא יגלח מהצדדים ויניח שער באמצע הראש וזה נקרא בצורית ועיי' במהרי"ק שורש פ"ח והובא בב"י וברמ"א וביו"ד סי' קע"ח ומבואר שם דלאו זה כולל ב' ענינים או בעושה מעשה תמי' כמו דרכי אמורי או בעושי דבר שאינו ראוי לישראל כגון שלובש בגד של שחץ ושניהם טעם אחד להם שעי"ז ניכר ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעושה כדי לדמות להם, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות בפ"ק דע"ז והובא בב"י סי' קע"ח שזה האיסור בלורית היא שלא לדמות להם וכ"כ החינוך במצוה רפ"ב שכל שעושה אחד מאלו שזכר שם כדי לדמות להם חייב מלקות ומבואר דווקא אם עושה כדי לדמות ואין להקשות הא הוי התראת ספק דמי יודע אם הוא עושה לדמות אא"כ אם אומר כן, זה אינו כיון שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמש"כ המהרי"ק הנ"ל ותו כיון דקבל ההתראה שפי' מחייבין לי' ולעולם אינו עובר משום ובחוקותיהם לא תלכו, אא"כ עושה כדי לדמות להם אבל אם עושה משום הרווחה או שאר תועלת לית בי' משום ובחוקותיהם לא תלכו, אלא מדברי המהרי"ק שם משמע דבעינן דווקא שיהי' מוכח מתוך מעשיו וניכר שאינו עושה לדמות להם אלא משום הרווחה אז מותר אבל אם אינו מוכח אסור משום מראית העין אבל מדברי הרמ"א ביו"ד סי' קע"ח הנ"ל משמע דלא חייש לחשדא ומראית העין עיי"ש וכש"כ בנידן דידן של רבים יש לדון כבה"כ של רבים לית בי' חשדא וכדאיתא בע"ז דף מ"ג ע"ב איברא הי' נראה לכאורה דעל דברי רמ"א ומהרי"ק הנ"ל יש תימה מהא דסנהדרין דף נ"ב הנ"ל דמוכח דאפי' אם אינו עושה כדי לדמות ג"כ אסור וכעת מצאתי במנ"ח במצוה זו ואין לחלק אם עושה דבר מעניני חולין אינו אסור אלא אם עושה כדי לדמות אבל אם עושה עניני תמי' דנראה כמדמה דת לדת גרע טפי ואם כן יש לומר המשפט הוא ג"כ ענין דתי דבר משפט כי המשפט לאלקים היא וכתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם ולכך אסור טפי אפילו אם אינו עושה כדי לדמות אם כן קשה בסנהדרין דף נ"ב עמוד ב' הוכיחו רבנן דסייף מותר הואיל וכתיבא דאי לא תימא הכי הא דשורפין על המלכים אמאי אינו אסור משום ובחוקותיהם וגו' ועכ"ח הואיל וכתיבא מותר ומה ראי' מהתם דהתם שאני דאינו מדמה דת לדת משא"כ בסייף ועכ"ח דהש"ס אינו מחלק וגם ממקומו הוא מוכרע שהרי כל מוני המצות לא מני לאו זה של השמר פן תנקש אחריהם ופן תדרוש לאלהיהם דמיירי במדמה דת לדת, וגם הרמב"ן שפי' בחומש כן לא מנה זה ללאו בפ"ע וכן הרמב"ם והחינוך שכ' דנכפל הלאו בקרא דפן תנקש וגו' ואי יש חילוק בין מדמה דת לדת או שאר חוק הוי להו תרי לאוין כיון דאין דינם שוים ועכ"ח דמנה זה ללאו אחד עכ"ח הכל בכלל הלאו דובחוקותיהם לא תלכו:
ב) ותו קשה טובא על דברי הרמ"א שכתב ולכן שורפין על המלכים ותלה טעמא משום שהוא כבוד וקשה הא הגמ' תלי' טעמא משום דלאו מנייהו ילפינן ואם כן מוכח להיפך דלולא טעם זה דלאו מינייהו ילפינן דהוי מלתא דכתיבא בקרא אפילו הוא דבר של שבח אסור לעשות כמעשיהם. ובאמת דברי הרמ"א מועתקים מדברי הר"ן בע"ז דף י"א וכן כתב בד"מ מיהו דברי הר"ן יש ליישב ולכוין על דרך שכתב התוספת בע"ז דף י"א ע"א ד"ה ואי חוקה וכו' אבל דברי הרמ"א א"א ליישב כן ועכ"ח צ"ל דהר"ן ומהרי"ק והרמ"א ההולכים בשיטה זו ס"ל דסוגי' דע"ז דף י"א דתלה הטעם דשורפין על המלכים משום חשיבות וסוגי' דסנהדרין דף נ"ב דתלי' טעמא משום דכתיבא בקרא פליגי וכמש"כ הריטב"א בע"ז שם אלא דהריטב"א כתב דקיימ"ל כסוגי' דסנהדרין והר"ן וסייעתו ס"ל דאדרבא סוגי' דע"ז הוא הסוגי' העיקרית שהוא במקומה דהאיסור ובחוקותיהם וגו' בע"ז שייכא וכמש"כ הר"ן שם וכן קבעה הרמב"ם בהל' ע"ז פ' י"א ואע"ג דלפי"ז התוס' בע"ז ד"ה ואי חוקה הנ"ל פליגי על הר"ן אפ"ה פסק הרמ"א כוותייהו דרבים נינהו כדלעיל דגם הרמב"ם ומהרי"ק ס"ל כוותייהו וגם החינוך:
ג) או יותר נכון לומר דכבר כתב המהרי"ק דאפילו דבר שהוא לכבוד או שאר תועלת אם הוא דבר שאינו ראוי' לישראל מצד צניעות או מטעם אחר א"כ מוכח דעושה כן כדי לדמות אפילו אם אין כוונתו כדי לדמות דברים שבלב כה"ג אינם דברים ומוכח מלתא שעושה כן כדי לדמות ועובר משום ובחוקותיהם וגו' וא"כ י"ל שריפה על המלכים נהי שהוא לכבוד אינו ראוי' לישראל משום בל תשחית וכמו שאסרו חז"ל לזרוק כלים על המת וכן סייף שהוא ניוול וכמו שאמר ר' יודא בסנהדרין שם וכפי' רש"י שם דאינו ראוי' לישראל וליטול ממנו פניו וראשו שהוא צלם אלקים והדרת פניו וטוב יותר הי' להרגו בחנק ככל סתם מיתות האמורות בתורה וא"כ גם בהורג חבירו נימא דראוי' לו כן ועכ"ח יאמרו הרואים שהורגין בסייף דילפינן מן המלכים וכן הרואים ששורפין על המלכים יאמרו דמנייהו ילפי' ולכך הוכיחו רבנן לומר ההיתר משום דכתיבא בקרא ומייתי שפי' ראי' משורפין ואתי שפי' סוגיא דסנהדרין אפי' לדעת מהרי"ק וסוגיא דע"ז יש לפרש כפי' התוס' הנ"ל וא"ש:
אמנם הר"ן הביא ראי' למהרי"ק וסובר נהי דגוף הסייף כתיבא בקרא מ"מ להתיז ראשו אכתי מנייהו ילפי' ועכ"ח כיון דאית בי' טעמא ע"ז לא נאמר ובחוקותיהם וכן שריפה נהי דכתיבא מ"מ לא כתיבא לשרוף על מלכים ולפניהם ממש רק בשריפת אבותיך ישרפו לך אבל לא לפניהם ממש עכ"ח משום דמנייהו ילפי' ואכתי יהיה אסור ולכך הוכרח הש"ס בע"ז לומר דהוא מותר משום דהוי מלתא דחשיבא לשרוף בפניהם דעל זה לא שייך לאסור משום דבר שאינו ראוי לישראל ושני הסוגיות עולות בקנה אחד ולפי"ז איכ"ל דאינו חולק על דברי המהרי"ק:
ד) וכבר אמרנו לעיל שבכלל הלאו הזה נמי בכלל שאסור לעשות דברים שהם משום דרכי אמורי ועיי' בשבת סוף פ' במה אשה דף ס"ז ועיי' בתוס' יו"ט ס"פ בהמה המקשה משנה ז' שהביא לשון רש"י ור"ע ברטנורה דהלאו הוא כמעשה ארץ כנען לא תעשו. ולפי"ז היה ראוי' להמנות בפ"ע ובסוף הביאו בשם רש"י ומברטנורה דמלאו דובחוקותיהם וגו' ילפינן וזה כדעת המוני מצות הנ"ל. ומה הם משום דרכי אמורי אין מבואר כל הצורך רק שם בחולין אמרי' הכלל כל שאינו משום רפואה אסור משום דרכי אמורי. ובתשובת פנים מאירות ח"א סימן ל"ו כתב הכלל דכל שאין נעשה בחולה עצמו אסור משום דרכי אמורי. ובפתחי תשובה ביו"ד סימן קע"ט סעיף קטן ג' פקפק ע"ז מסוגי' דחולין הנ"ל ולענ"ד גם הפמ"א מודה שאין תלוי דווקא אם נעשה בחולה עצמו אלא הוא תלוי' אם נוכל ליתן טעם במעשה הזאת עפ"י הטבע או עפ"י השכל. ועיי' בתשובת מרן הגאון בעל חתם סופר חלק יורה דעה סימן קל"ח מה שכתב אם רשאין לגדל תרנגול ותרנגולת בבית שנבנה מחדש על מקום שלא היה שם בית מעולם שהביא בשם ס' חסידים דמביאין קודם שהלכו לשם לדור תרנגול ותרנגולת לשוחטם שם אם הוא משום דרכי אמורי או לא וכתב שיש להסביר הדבר על פי התורה כמו שעושים כפרות בעיוה"כ. עכ"פ כל שיש למצוא שום טעם או רמז אין אסור משום דרכי אמורי אפילו באילן התירו לסקור בסקירה כדי שידעו רבים שצריך להתפלל עליו שרי כדאיתא בגמרא שם ועד"ז כתב הפנים מאירות הנ"ל דאם אינו בגופו ואין לו שום טעם ואם אינו בגופו אין לומר כדי להודיע לרבים כה"ג אסור אבל לעולם עיקר תלוי אם יש למצוא שום טעם עפ"י הטבע והשכל כנלענ"ד:
סוף הספר