אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה רנז

מצוה רנו

והיא להרמב"ם ל"ת קנ"ז. ולהרמב"ן היא מצוה רל"א ל"ת קנ"א

מל"ת שלא לעשות מעשה ידעוני שנאמר אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. ידעוני הוא שלוקח עצם מעוף ששמו ידיע בפיו ומקטיר לה וחייב ע"ז סקילה ועיי' ברמב"ם במנין המצוות ל"ת סי' ט' דלא הוי לאו שבכללות והרמב"ם חשיב ידעוני לאית בי' מעשה ובגמ' סנהדרין ד' ס"ג אמרי' דלית בי' מעשה וכבר האריכו בזה הלח"מ והמעיי"ח:

ב) ועוד הקשה על הרמב"ם טובא דכ' בריש הלכות שגגות דאם עשה מעשה אוב וידעוני חייב לפי המנין שם ג' חטאות ופרט על מעשה אוב חטאת א' ועל מעשה ידעוני חטאת א' וכו' עיי"ש וקשה ממנ"פ דהרי בריש כריתות לא מנה ידעוני ופריך שם אמאי ומשני דלית בי' מעשה ושוב הקשה הא מתני' כר"ע דמונה מגדף אע"ג דלית בי' מעשה ותי' ר' יוחנן כיון דשניהם אוב וידעוני בלאו אחד נאמרו ואין חלוקין בלאוין אין חלוקין ג"כ לחטאות וא"כ להרמב"ם דפסק תרתי חשיב לי' כמעשה ופסק אע"ג דאין חלוקין בלאווין אפ"ה חלוקין הן לחטאות וחייב על כל אחת ואחת א"כ קושי' הש"ס במקומה עומדת ונראה לפענ"ד דהרמב"ם אזיל לשיטת הרי"ף כפי מה שביאר בר"ן בחידושיו לסנהדרין ד' ס"ה ע"ב לר' יוחנן דאמר חיסמה בקול לוקה דעקימת שפתיו הוי מעשה היינו כל האותיות חוץ מאותיות א"ה"ו"י שקלים לדבר וחוץ מאותיות אלו מקרי עקימת שפתיו והוי מעשה ואפשר ג"כ לשיטת התוס' דס"ל דדווקא אם ע"י דיבור נעשה מעשה איכ"ל גבי ידעוני דע"י מעשה הכישוף השבעת העצם שבפיו מדבר מקרי עשייתו מעשה ורק מגדף וכיוצא בו דאפשר באותיות א"ה"ו"י או כשיטת התו' דלא נעשה מעשה ע"י דיבורו או לשיטת רש"י בכריתות דף ד' דמגדף אפשר בלב ותוס' בסנהדרין שם כתבו דהש"ס דסנהדרין וכריתות פליגו בזה עיי"ש וס"ל ג"כ כל דאפשר בלי מעשה אפילו עשה מעשה פטור מקרבן חטאת דכתיב משפט אחד יהיה לכם דבעינן שווים לחטאת כמו שהביא השיטה מקובצת בב"מ ד' צ' ע"ב באריכות ועכ"פ לדעת הרמב"ם נראה דס"ל לר' יוחנן דידעוני מקרי מעשה ולכאורה קשה לי הרי מבאר ביבמות דף ד' ע"א דאוב וידעוני בכלל שאר מכשפים הם ולענין מיתה אמרו שם דיצאו לפרט לר' יודא דמכשף דינו בסקילה אבל לענין הלאו דאל תפנו אל האובות קשה לי כיון דכבר כתיב לא ימצא בך וגו' מעונן ומכשף וגו' וא"כ הוא לאו גם על אוב וידעוני ולמה פרט לאו בפ"ע דוודאי למ"ד דמקרי לאו שאין בו מעשה איצטרך למיכתב להיות לאו לחייב סקילה דאין עונשין אא"כ מזהירין והו"א דלאו דמכשף קאי רק על העושים מעשה. אבל לפימש"כ לדעת הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דעקימת שפתיו הוי מעשה ויליף לן מלאו דחסימה כדאמרינן במכות דף י"ג עמדה הקושי' במקומה ועכ"ח צריכין אנו לומר דבא הכתוב לחלק שיהיה חייב על אוב חטאת ועל ידעוני חטאת אם עשו שניהם בהדדי ומיושב היטב הרמב"ם דוודאי שם בכריתות דקאי דידעוני לית בי' מעשה אמרינן דהלאו לא בא לחלק אלא אדרבה להשוות אוב לידעוני ללקות אבל לדינא דפוסק הרמב"ם כר"י דאית בי' מעשה ול"צ קרא ע"ז ועכ"ח דבא הכתוב לחלקם. ומשנה דכריתות דאתי' כר"ע וסייעתו לדידי' אמרי' דבלאו אחד נאמרו:

ג) ועוד אמרי' דהרי בכריתות דף ד' הקשה הערוך לנר דאמאי אמרי' דבלאו אחד נאמרו הא כתיב ואל הידעוני בוי"ו ואנן קיימ"ל כר' יונתן דוי"ו מחלקת במכה אביו ואמו וכיוצא. ואמרתי ליישב דהכתוב עצמו מחברם דהרי מסיים הקרא ואל תבקשו לטמאה בהם וגו' וביאר בספר התורה והמצוה על ת"כ שהתורה מגלה לן שענינים האלו הם מטמאים את האדם אפילו קודם המעשה וא"כ הכתוב עצמו עושה אותם אחד וזה אפשר לומר למאן דדרש טעמא דקרא דהוא ר"ש תלמידו של ר"ע כדאיתא במנחות דף ע"ב א"כ אי"ל הה"ד הכא אזלינן בתר הטעם דעושה אותם חד. אבל לדינא קיימ"ל דלא אזלינן בתר טעמא דקרא א"כ ה"נ עיקר רישא דקרא אל תפנו אל האובות ואל הידעונים וכקושי' הערוך לנר ולכך כ' הרמב"ם דחייב על כל או"א כנלענ"ד:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה