מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה רמה
שהיא להרמב"ם ל"ת קמ"ו. ולהרמב"ן היא מצוה ר"כ ול"ת קמ"א.
מל"ת שלא להרביע בהמה וחי' ועוף מין בשאינו מינו שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים והנה בהמתך לאו דווקא דבין בהמת חברו או בהמת הפקר אסור להרביע כמבואר בהדיא בת"כ דיליף לה מקרא דאת חוקותי תשמרו עיי"ש וא"כ צ"ב למה כתיב בהמתך הו"ל למכתב בהמה וכמו דדרשינן כ"ף של שדך בקידושין דף ל"ט ע"א וצ"ע ואפשר ליישב דהנה התויו"ט בפ"א מכלאים מ"ז כ' הטעם דר"י דמתיר ירק באילן הוא משום דלא מתאחין ולא נעשה מהם פרי ומרן בעחת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' רפ"ז חולק עליו והקשה דהרי מבואר בחולין בפ' או"ב דלר"י אינו רשאי להרכיב פרידה על פרידה ואע"ג דאיתא בבכורות פ"א ובשבת דפרידה אינה ילדה ואמרי' ג"כ שם פ"א כודנייתא מי ילדה משמע דאפי' מיעוטא ליכא דמולידין אפי"ה אסור להרביע עיי"ש ואע"ג דבאמת איכא סברא גדולה להתויו"ט ובפרט לפי מה שהבאתי לעיל בשם הת"כ דדריש מאת חוקותי תשמרו חוקים שחקקתי ולפי מה שהסביר החינוך טעם על ל"ת זה שייך דווקא היכא דילדה וא"כ מנלן באמת לאסור בכה"ג ונראה דלזה כ' לן הקרא בהמתך בכ"ף יתירא דהנה הבהמה שהיא מששת ימי בראשית שייך לקרא בהמה אבל הפרידה שהיא נעשה ע"י האדם כמ"ש במקרא והיא מצא את הימים כפירש"י בתורה זה שייך למקרי בהמתך ולכך שפיר אמרינן דגם בהמת חברו אסור רק דלרבותא נקט בהמתך כנ"ל וע"ז נראה דנקט הכינוי בהמתך, לפי שהאדם המציא הבהמה הנ"ל. וממילא איכ"ל גם סברת התוס' יו"ט לפי הנראה לי גוף הסברא דר"י לפי' התוס' יו"ט דאזיל לשיטתו דס"ל ספ"ק דכלאים דבעינן דווקא ג' זרעים וכ' התוסיו"ט הטעם דר"י לטעמי' דס"ל ספ"ק כלאים לענין כלאי בגדים דבעינן דווקא עד שישלש שיהי' חיבור גדול ולכך סק"ד דגבי פרידה דאין נעשה וולד אינו אסור משום כלאים דאינו חיבור עולמית וקיימת רק חיבור לשעה מועטת דמזווגי אהדדי לכך איצטרך קרא. ומסברא בוודאי חיבור של הרבעה בבהמות הוא גדול מחיבור הרכבה של ירק באילן דאין מתאחין ולכך ס"ל לר"י דירק באילן אין ללמוד מהרכבת פרידה אדרבה מדגלי קרא בהרכבת פרידה יש ללמוד מכח דיוק דירק אפשר דמותר כן אפשר לומר לר"י לשיטתו, ואנן לא קיי"ל כוותי' רק קיי"ל כרבנן דבהרכבה ג"כ אסור כה"ג ואפשר דרק איסור דרבנן הוא כמו שדייק המהרש"א בחולין דף ס' ע"א בתוס' ד"ה מה וכו' מלשון הרמב"ם דירק וירק לא כ' דלוקה וכ"ש ירק באילן וודאי דאינו לוקה:
ב) לענין ב"נ נלענ"ד דאפילו לפי האמת איכ"ל כסברת ר"י ולדעת התוסיו"ט דבדבר דאינו מתאחה ואינו עושה פירות דאינו אסור ואפשר דזה כוונת הרמב"ם בפ"י ממלכים שכתב דבן נח מוזהר על הרכבה ודווקא על אילן בלבד ולשון בלבד אפשר דכולל לאפוקי אילן בירק או ירק באילן והטעם הוא כמש"כ דלשון הקרא את חוקותי תשמרו דדרשינן בסנהדרין ס"א חוקים שחקקתי לך כבר והיינו לפי פי' החינוך "בחוקים" חוקים דמעשה בראשית ולכך אפשר דלב"נ אינו אסור אא"כ מתאחין ועושים פירות שינוים ממעשה בראשית. ובזה אפשר ליישב קו' התוס' סנהדרין הנ"ל ד"ה חוקים שהקשו לשמואל נימא דגם על כלאי בגדים יהי' ב"נ מצווה דגם על כלאי בגדים נאמר ויהי' אסור לב"נ ולפי הנ"ל א"ש דהא דאסור ילפינן מן חוקים וצריך שיעשו פירות שינויים ע"י הכלאים והא תינח בפירות אבל בכלאי בגדים אם תופרן מה שינוי פרי נעשה בו מששת ימי בראשית ולכך אפשר לומר דמותר לב"נ:
ג) ולפי טעם זה הסברתי ג"כ טעם הרמב"ם שכ' ג"כ דב"נ מצווה על הרכבה אבל אינו נהרג עליו, וצריך טעם. ולהנ"ל אמרתי דכבר כ' בחי' לסנהדרין דב"נ נהרג ומצווה דווקא אם נעשה המעשה על ידו אבל אם הוא רק גורם אינו נהרג אע"ג דמוזהר כיון שכאן יסוד הצווי של ואת חוקותי תשמרו לשנות מה שהי' מששת ימי בראשית ולכך כיון דאינו עושה זאת בידים רק הוי גרם ולכך אינו נהרג. וכן אפשר להסביר טעם הרמב"ם ועיין בחידושי באורך:
ד) הנה ביו"ד סי' רל"ה קיימ"ל דכלאי בהמה נהי דאסור להרביע אבל לקיים מותר להנות ממנה ולענין כלאי זרעים או הרכבת אילן קיי"ל דהקיום ג"כ אסור כבר הקשה מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל מאי שנא זה מזה דתרוייהו אתקושי להדדי בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ולפיענ"ד יש חילוק גדול בין כלאים דבהמה ובין כלאים דאילן או דזרעים ובש"ך יו"ד סי' רצ"ט הביא דברי הלבוש דהא דכלאים לא בטיל הוא משום דהוי יבש ביבש והש"ך הקשה עליו ושמעתי ממרן הגאון בעל חת"ס להסביר דבריו עפ"י מה שכ' התוס' יו"ט ריש שקלים דבב"ח דג"כ האי לחודא שרי והאי לחודא שרי אפי"ה גילתה לנו התורה לא תבשל דווקא דרך בישול אסור ומתבטיל בששים אלא דאין למילף משם משום דחידוש הוא ובכלאים דדמי לבב"ח שפיר איכא למילף דבטיל אלא דיש לחלק דהתם שאני דהוי לח בלח אבל יבש ביבש שפיר איכ"ל דמשום דהוי היתר בהיתר ע"כ לא בטיל כן שמעתי כוונת הלבוש ממרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל וא"כ בכלאי בהמה דנעשה משניהם והוי ג"כ כלח בלח הי' אפשר לומר דבטיל זרע האב בזרע האם דמסתמא הרוב מן האם כדאיתא בתמורה דף ל' אפי' אי חשבינין לי' כמין בשאינו מינו כבר כ' התוס' בנדה ד' ס"א דלעניין צמר גמלים וצמר רחלים דבטיל ברוב אע"ג דהוי אינו מינו וכעין זה כ' מהרש"ל בתוס' פסחים דף מ"ג ע"ב ד"ה כמאן דדבר שאין תלוי בטעם אפי' מבשא"מ בטיל ברוב וזה נראה הטעם של המ"ד דס"ל דאין חוששין לזרע האב ולמ"ד חוששין נראה דטעמו כיון דניכר דע"י זרע האב נשתנה הולד הוי כניכר וליכא למימר דבטיל ומ"מ השתא עיקר הדבר מזרע האם אלא שזרע האב פעל שינוים וזה שייך בכלאי בהמה אבל בכלאי זרע ואילנות דשני הכחות הם לפנינו אין חילוק בין בשעת הרכבה להשתא לכך גם הקיום אסור כנלפענ"ד להסביר: