מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה רלט
והיא להרמב"ם ל"ת קמ"ב. ולהרמב"ן היא מצוה רי"ד ול"ת קל"ז
מל"ת שלא לשנוא בלב אדם כשר מישראל שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך לא הזהירה התורה בלאו זה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו או המחרפו עובר משום לא תקום והמעיי"ח העיר במ"ש הפר"ד לעיל סי' פ"י דהרמב"ם סובר כתוס' בערבי פסחים דף קי"ג ע"ב כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו ובאין לידי שנאה גמורה ומצוה לכוף והוא השיג עליו דהרמב"ם קאי רק אשנאה דקרא וכתוס' בב"מ דף ל"ב ולענ"ד נראה מלשון הרמב"ם דס"ל כתוס' פסחים ולא כמ"ש המעיי"ח דהוא משום חשש אלא שבוודאי הם שונאים זה לזה אח"כ שנאה שלא מחמת העבירה ולכך המצוה כדי לכוף את יצרו ועיי' בש"מ בב"מ דף הנ"ל דהביא זה בב' לשונות א' שיש לחוש ששונאו טפי וא' כמ"ש התוס' פסחי' הנ"ל:
ב) ולענ"ד להסביר עוד דניהו דמבואר בפסחים ובב"מ הנ"ל דאם הוא רשע מותר לשנאותו באופן הנאמר שם דהתרו בו ואין לו אלא עד אחד שא"א לענשו עפ"י ב"ד דמזה מוכח דרשע מותר לשנאותו בלב מ"מ נראה דאסור להכותו לעשות בו מעשה והוא בכלל לא תקום דכתיב בי' לא תקו' בבני עמך כיון דהוא בן ישראל דהיינו שאינו מומר לכל התורה כולה אסור לעשות בו מעשה וממילא אם הוא בצרה בדרך אם אין מסייע לו הוא בכלל נקמה וזה אסור ולכך הקדימו התורה לסייע השונא כדי לכוף את יצרו. ועיי' מה שאכתוב לקמן אי"ה במצות ואהבת לרעך בזה. וכן אמר דוד המלך תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי לפי מה שביאר בפי' התורה והמצוה על תורת כהנים דשנאה היינו שאינו מראה בגלוי ואויב שהוא מראה שנאתו בגלוי ע"י נקמות וזה כוונת הקרא תכלית שנאה שנאתים אני שנאתי הרשעים בלב על מעשיהם הרעים שהוכחתי אותם עליהם ועי"ז לאויבים היו לי שהם היו לי לאויבים בגלוי שינקמו לי וכמו שביאר ההפלאה ז"ל דכבר אמר ש"ה ע"ה במשלי כמים פנים אל פנים כן לב האדם אל האדם ומרגיש הרשע שהירא ה' שונאו בלב וע"ז נעשה הוא לו שונא בגלוי ובנקמות וא"ש דברי הפרשת דרכים הנ"ל: