מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה רלח
והיא להרמב"ם ל"ת קמ"א. ולהרמב"ן מצוה רי"ג ול"ת קל"ו.
מל"ת שלא למנוע מלהציל את חבירו מסכנה שנאמר לא תעמוד על דם רעך כגון ראה חבירו טובע בנהר או בשאר סכנות מחויב להציל בכל מה דאפשר ובכלל זה גם להציל חברו מהפסד ממון ושלא לכבוש עדות לחברו ולהשתדל ברפואתו ואין לוקין ע"ז דהוי לאו שאין בו מעשה, ובסנהדרין דף ע"ג פריך דל"ל קרא דלא תעמוד תיפוק לי' מוהשבותו לו מני' ילפינן השבת גופו ולכאורה קשה מכאן לדברי הגהות מיי' פ"א מרוצח והובא בסמ"ע סי' תכ"ו סק"ב דאם חבירו בוודאי סכנה חייב להצילו אפי' אם יבא הוא לכלל ספק סכנה וזה בוודאי אינו נודע מקרא דוהשבותו לו ומקרא דלא תוכל להתעלם וא"כ מאי פריך וצ"ע.
ובאמת גוף הדין תמו' לי הא משום ספק נפשות הותר אפי' לחלל שבת מקרא דוחי בהם דהיינו שהתורה לא ציוותה מצות במקום שיש ספק סכנה ואיך אפשר שציוותה התורה לא תעמוד על דם רעך להכניס עצמו לספק סכנה הרי במקום סכנה לא ציוותה התורה ואפילו בשפיכות דמים אמרינן רק מסברא מאי חזית וכו' אבל להכניס עצמו בספק סכנה איך אפשר ובסוגיא דיהרג ואל יעבור כתבתי דנראה דזה פלוגתא דר"ע וב"כ בב"מ דף ס"ב ע"א דב"פ אומר מוטב שימותו שניהם ואל יראה במיתת חבירו היינו כגוונא דירושלמי דאיהו ספק וחבירו וודאי ור"ע פליג על הירושלמי ויליף מוחי אחיך עמך שחייך קודמין לחיי חבירך וא"כ א"ש קו' הנ"ל דאיכ"ל דסוגיא אליבא דהלכתא כר"ע. אמנם כעת נראה לי דגם הירושלמי לא קאמר בחשש סכנה ממש וספק השקול אלא דאיכא חשש עפ"י המיעוט אבל עפ"י הרוב ליכא ספק נפשות וסובר הירושלמי כרב בפ"ק דכתובות וביומא דף פ"ה דאזיל גם בדיני נפשות בתר רוב ולכך סובר דחייב להציל חבירו גם בכה"ג בכלל לא תעמוד על דם רעך אבל לשמואל דגם מיעוט הוא בכלל וחי בהם א"כ אפילו רק מיעוט פעמים חשש סכנה אינו מחויב להכניס עצמו דבמקום מיעוט סכנה ג"כ כתיב וחי בהם ולא נצטוו במקום מיעוט סכנה שלא לעמוד על דם רעך כשם שלא נצטוונו במקום מיעוט סכנה גם שם כנלענ"ד וא"כ א"ש סוגי' הנ"ל דפריך שפיר אליבא דהילכתא כשמואל ובזה מיושב קושי' סמ"ע דלמה לא הביא הטור וש"ע לדינו דירושלמי דעכ"פ ש"ס דידן עכ"ח פליג עליו דאי ס"ל כירושלמי לא הי' פריך כלל וגם לא הי' מוכרח כלל הדין דצריך למטרח ולמיגר דזה מוכח רק מכח יתורא והרי איצטריך לדין דירושלמי והרי דין הזה דצריך למטרח ולמיגר פסקו כל הפוסקים ועכ"ח דלא קיי"ל כירושלמי וצ"ע על הסמ"ע שהביא דין זה להלכה: