מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה רלג
והיא להרמב"ם ל"ת קל"ז ולהרמב"ן היא מצוה ר"ח ול"ת קל"ב.
מל"ת שלא להכשיל לחבירו בשום דבר שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול אם הוא עור בדבר לא יתן לו עצה שאינה הגונה. והמעיי"ח העיר בכאן על דברי הרא"ה בחינוך דמפרש האבעי' בע"ז דף י' דעכ"ח על לשאת עמהן דהיינו במידי דתקרובת ע"ז דאל"כ לא שייך לפני עור דהא הוי לפני דלפני וכ' שתוס' שם ד"ה או עכ"ח פליגי על רש"י ושלדבריו יקשה דהו"ל לומר מידי דלאו תקרובת איכא בינייהו ועיי' בכ"ז בריטב"א ריש מס' ע"ז שכ' ליישב בזה עיי"ש:
ב) החינוך כ' שלאו הנ"ל כולל ג"כ שלא לעזור להעובר עבירה שנאמר לפני עור וכו' ואני נשאלתי אם הושיט אדם דבר איסור לחבירו ואח"כ חזר המקבל הדבר האסור ולא אכלו אי עובר מ"מ המושיט, והנה אם מעיקרא לא הי' דעת המקבל כדי לעבור ולאכול אפילו סבר המושיט שדעתו לאכול והושיט לו אין כאן ספק דאינו עובר דהרי המקבל לא הי' עור בדבר זה ונהי דהמושיט עבר במחשבתו דמחשבתו הי' לעבירה וצריך סליחה וכפרה כמו שלמדו חז"ל בקידושין פ"א ע"ב במי שכיוון לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה צריך סליחה וכפרה מקרא דאישה הפרם וה' יסלח לה אבל על לפני עור בוודאי לא עבר דהרי לא עור בדבר הזה ועכ"ח הספק הוא רק בכה"ג שבאמת בשעת הושטה ובשעת קבלתו הי' דעתו לעבירה וא"כ המקבל הי' עור והנותן הושיט מכשול רק דשוב חזר המקבל ולא עבר בכה"ג הוא דמספקא לי' אי חזרת המקבל מועיל גם למושיט או לא ונלענ"ד לפשוט זה מדברי החינוך סוף מצוה רל"ב שכ' דהמושיט אינו לוקה משום לאו שאין בו מעשה והרמב"ם במנין המצות בשורש ט' כ' דאינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות ולכאורה פליגי בזה, החינוך סובר דגמר דעבירה הוא ע"י אכילת המקבל וא"כ ממילא במושיט אע"ג דעשה מעשה מקרי לשאב"מ שהרי לא נשלם העבירה והרמב"ם חשבה לי' למעשה דס"ל דאפילו לא אכל נגמר מעשה עבירתו וא"כ עשה מעשה ולכך צריך לטעם משום דהוי לאו שבכללות אמנם נראה דאפילו החינוך מודה דאין העבירה תלוי בהשלמת העבירה ע"י המקבל דאל"כ תיפוק לי' דהוי התראת ספק אם יעבור חבירו או לא ולפימ"ש מרן בעחת"ס ז"ל בחיו"ד סי' שי"ח ד"ה ונחזי וכו' מוכח מחינוך סי' רפ"ז דס"ל התראת ספק לא שמה התראה אלא וודאי דס"ל דהעבירה נעשית מיד ואפי"ה כיון דאין זה תכלית העבירה והעבירה הוא רק נעשה מכח מעשה אחר מקרי לשאב"מ וכמ"ש החינוך בסי' ת"ק כיוצא בזה:
אמנם אין מזה הכרע דבלא"ה קשה ע"ז דמחינוך סי' תס"ט קשה לדברי מרן זצ"ל הנ"ל כמו שכתבתי בגליון מצות השם סימן רפ"ח ולכאורה יש להביא ראי' לזה מש"ס דע"ז דף ט"ו דאוסר למכור בהמה גסה למאן דחשיד למכור לנכרים וקשה אמאי אין תולין דימכור לישראל כמו דתלינן לעיל אימר לשחיטה זבנה ומאי שנח בין בשעת מעשה או אח"כ יזדמן אופן שלא יהי' אסור, ועכ"ח התם גבי אימר לשחיטה זבנה כיון דבשעת מעשה אפשר דקבעי לה לשחיטה ואינו עור כלל לאותו דבר אינו עובר מספיקא אבל כאן דבשעה שקנה והוא לוקח ע"מ למכור וחשיד למכור גם לגוי א"כ הוא וודאי עור באותו דבר וקונה ע"מ למכור כאשר יזדמן לו ולכך אפי' אם אח"כ אירע הדבר שלא מכרו לגוי מ"מ המוכר עבר באיסור לפני עור לא תתן מכשול וכ"ת אכתי קשה נימא מיד קנה כדי למכור לישראל זה כבר יישב הריטב"א שם דמהיכא תיתי ולמה יהי' ניחא לי' בישראל יותר מעכו"ם כיון דחשוד הוא ע"ז עיי"ש, עכ"פ מוכח לפי הנראה דאיסור לפני עור הוא בין אם עבר המקבל העבירה או לא, מיהו באמת לא אדע נפקא מינה דהרי אנן לדינא קיי"ל דאינו לוקה כנ"ל ואיסור בלא"ה איתא כמו שכתבתי דאפילו בא לידו בשר טלה במקום בשר חזיר צריך סליחה וכפרה:
ג) והנה איסור לפני עור דעת הריטב"א בע"ז דף ט"ו ע"ב ד"ה מי דמי דווקא אם מושיט למי שיעשה בו וודאי איסור אבל אם מושיט למי שאינו יודע אם יעבור אפילו אם יש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו עבירה אינו אסור רק מדרבנן שעשו סתם כמפורש ולכך באיכא למתלי תלינן אבל ברש"י בע"ז דף ו' ע"ב ד"ה לא יושיט כוס יין לנזיר משום דשמא יבא למשתי מבואר דאפילו משום "שמא" איכא לפני עור וא"כ צריך לדחוק הא דתלינן בע"ז דף ט"ו באומר לשחיטה זבנה מיהו גם דברי הריטב"א קשים להדדי דלעיל בדף ו' ע"ב כ' דהא דאמרינן דווקא בתרי עברי דנהרא זה דווקא בסתמא אבל ביודע שרוצה לעשות איסור אפילו מסייע לעוברי עבירה אסור דכל ישראל ערבין זה לזה וגם איכא מצות תוכחה מכ"ש דאסור לסייע עיי"ש דמשמע בריטב"א דאפילו איסור דאורייתא איכא ולפי"ז באמת קשה הא דאמרינן דלא יושיט יין לנזיר דמוקי לה בתרי עברי דנהרא ממנ"פ היכי מתוקמא אי בידעינן דרוצה לעבור הא אז אפילו בתרי עברי דנהרא אסור ואי אפילו בסתמא הא קרא נקט ולדעת הריטב"א אינו אסיר מה"ת ונלע"ד ליישב וגם בצירוף הרמב"ם דלא מייתי כלל הא דלא יושיט וכו' ונהי דבפ"ב מרוצח הביא הא דאסור לסייע לידי עוברי עבירה אבל לא הביא תי' הש"ס לחלק בין קאי בתרי עברי דנהרא וגם דברי החינוך בסי' רל"ב קשים שכ' וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור לעוברי עבירה שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד עכ"ל ואין לדברים אלו הבנה ובלשון מנין המצות להרמב"ם ל"ת רצ"ט יש ג"כ דברים בלתי מובנים ועכ"ח דיש שם ט"ס עיי"ש ונלענ"ד ליישב הכל דלכאורה קשה ל"ל באמת קרא דלא יסייע עוברי עבירה הא כבר כ' לעיל דאין לוקין ואיסורא בלא"ה יש מה"ת כמ"ש הריטב"א הנ"ל ואפשר דלכך נקט לב"נ דלית בי' ערבות רק עדיין קשה למה נקט נזיר וצ"ע, ואפי' בלי ערבות פשיטא דאיכא איסור להביא חברו לדבר איסור ואפילו מי שנטפל לעוברי עבירה אמרינן בפ"ק דמכות דף ה' ע"ב דהוי כעוברי עבירה ואמרינן ר"פ שבועת הדיינין דאפילו המשפחה של עוברי עבירה נענשין הואיל ומחפין עליהם א"כ ל"ל קרא ע"ז ואי כדי לעבור בלאווי יתירא זה א"א לומר דהא כיון דאין לוקין עליו אין סברא לאוקמי בלאווי יתירא וכמ"ש הר"ן בנדרים דף ד' ואפשר דמש"ה בורר למנקט הנך גוונא דלית בי' ערבות דעל ב"נ ליכא ערבות וגם איסור נזיר דבדה מעצמו לא ידעינן אי יש בו ערבות אמנם בספרא בת"כ באמת לא דריש קרא דלפני עור אלא לענין שלא יתן עצה שאינה מהוגנת לו וע"ז שפיר צריך קרא וממילא נשמע גם מסייע עוברי עבירה דלא גרע ממשיא עצה שאינה מהוגנת לו ובפרט לפי מה שהסביר החינוך שע"י שמסייע לו כעת בזה עצמו מראה דניחא לי' במעשיו וכאלו מפתה אותו לעשות גם בפעם אחרת וא"כ באמת אינו מוכח אלא במסייע לעוברי עבירה וודאי וכריטב"א הנ"ל וגם סברת החינוך א"ש רק ביודע שעבר עבירה ואפ"ה מסייע לו ובזה מראה לו דניחא לי' במעשיו וכאלו מפתה אותו לעשות גם בפעם אחרת אבל בסתמא לא שייך זה דאלו הנותן לא ידע שיעשה עבירה אבל ר' נתן סובר דקרא דלפני עור לא בא ללמד שלא יושיט כוס יין לנזיר דאפילו סתמא אסור ולזאת לא נדע מצד הסברא ומצד נטפל לעוברי עבירה ואצטרך קרא וע"ז משני הש"ס דזה דווקא אסור בתרי עברי דנהרא וכמ"ש הריטב"א דבסתמא אינו אסור אלא בתרי עברי דנהרא וא"כ הרמב"ם דסובר כדרשא דת"כ וא"כ הקרא איירי דומיא דמשיא עצה שאינה מהוגנת הה"ד הכא ביודע דעבר עבירה וכדלעיל ובכה"ג אין חילוק בין קאי בתרי עברי דנהרא ולכך לא מחלק הרמב"ם כנלענ"ד וא"ש.
איברא לפי מה שכתבתי שהרמב"ם סובר דאפילו לא קאי בתרי עברי דנהרא עובר משום לפני עור א"כ קשיא למה בפ"ד ממלוה ולוה דין ב' לא הביא דגם הערב והעדים עוברים משום לפני עור והלח"מ שם כ' כתוס' דדווקא בתרי עברי דנהרא עובר אבל להרמב"ם קשה ולי נראה דבלא"ה קשה דשם כ' הרמב"ם המסייע עובר משום לפני עור וסכינא חריפא לאוקמי זה כלא אפשר בלעדיהם ועדים אפשר בלעדיהם לכך נראה בשעת הכתיבה והחתימה אין כאן אלא איסור לא תשימון כדאי' בב"מ דף ס"ב ולזה מסייעין העדים אבל על אינך לאווין דעוברים ע"י נתינה ולקיחה לא הוי וודאי דאולי יקרעו לשטרא והוי רק כמו סתמא ולהרמב"ם אין עוברין כלל בכה"ג משום לפני עור ולדעת התוספת אליבא דר"נ דווקא בתרי עברי דנהרא וא"כ אין להעדים לעבור אלא מכח העבירה שיעשה אז בשעת חתימה ומצד עצמם וגם מצד המלוה שעבר בלא תשימון וגם הלפני עור הוא משום לא תשימון משא"כ באינך העבירה מצד אחר והלפני עור מצד אחר זה נראה בכוונת הרמב"ם וכן מוכרח לכאורה דהרי החינוך כ' במצוה ס"ח דהעדים מסייעים ואפ"ה לא כתב דעוברין משום לפני עור אלא וודאי כנ"ל ולעולם להרמב"ם אפילו לא קאי בתרי עברי דנהרא עובר משום לפ"ע ולהריטב"א ושמ"ק נהי דס"ל לפ"ע ליכא באינו קאי בתרי עברי דנהרא מ"מ איכא איסור מה"ת משום ערבות וכמו שהוכיחו מש"ס ב"מ ה' ע"ב דפריך ותפ"ל דהוי רועה עיי"ש בשמ"ק ובאמת דבר זה תימה בעיני דאפילו אית לי' לרועה חיותא ועבר בי' מ"מ בכל חיותא וחיותא מוסיף גזל ועובר בפ"ע על גזל וגזל זה לא הוי עביד לולי שמסרו לו חיותא זו וא"כ האיסור בא ע"י מסירה והוי כמו בתרי עברי דנהרא וצ"ע לי על דברי הריטב"א ושמ"ק:
מ"מ גם לדברי הריטב"א איכ"ל דווקא בישראל דאיכא ערבות אבל בגוי ליכא איסור אפילו במוסר לו וודאי איסור אי לא קאי בתרי עברי דנהרא וכן מוכח דעת התוס' בחגיגה י"ג ע"א ד"ה אין מוסרין וכו' מיהו מתוס' אין מוכח רק דאיסור תורה לית בי' ולכך איצטרך קרא דדברי קבלה אבל איסור דרבנן אפשר דאית בי' אבל הש"ך ביו"ד סי' קנ"א סק"ו כ' בגוי ליכא אפילו איסור דרבנן ובישראל איכא איסור דרבנן ולענ"ד הדין עם הרמ"א דכיון דכ' הר"ן דאסור מדרבנן עכ"ח היינו בגוי או בקטן או במומר אבל בישראל איכא איסור תורה דכל ישראל ערבין ועכ"ח בגוי או במומר דלית בי' ערבות לפי הנראה וגם ליכא מצות תוכחה ואפ"ה מדרבן יפרישנו מעבירה מיהו נראה דווקא אם יודע בוודאי שהמקבל יעשה איסור אבל אם אינו נודע שיעשה איסור בזה לא נשמע מהש"ך וזה קמ"ל המג"א בסי' קס"ג סק"ב ואפילו באיסור דרבנן והמחהש"ק עמד שם בזה מאי קמ"ל ועיי"ש בפרמ"ג מיהו בגוי בסתמא איכ"ל דאפילו איסור דרבנן ליכא ובזה י"ל קו' הש"ך ביו"ד סי' קנ"א סק"י שכ' שדברי הרא"ש יסתרו אהדדי דהתם בפ"ב דע"ז מיירי בסתמא דלא ידע אי יעבור בכה"ג בגוי או מומר אפי' איסור דרבנן ליכא כנלע"ד. ועפ"י האמור יש ד' חילוקים בדבר זה. א' אי מושיט לו דבר וקאי בתרי עברי ויודע שהמקבל בוודאי יעשה איסור לכ"ע אית בי' לפני עור בין בישראל ובין בגוי. ב' אי לא קאי בתרי עברי ומושיט לו ויודע דבוודאי יעשה איסור לדעתי אליבא דהרמב"ם עובר בלפני עור, ולהריטב"א ושמ"ק אינו עובר בלפ"ע מ"מ אסור מה"ת משום ערבות אצל ישראל ובעכו"ם איכ"ל דאסור מדרבנן, ולדעת הש"ך וסייעתו בכה"ג אפילו אצל הישראל אינו אסור מה"ת ואם אינו יודע שהמקבל יעשה איסור רק דיש רגלים לדבר וקאי בתרי עברי דנהרא יש חילוק. ג' לדעת הריטב"א וכן נלע"ד דעת הרמב"ם דאינו עובר מה"ת אלא מדרבנן ולדעת אינך מפורשים עובר מה"ת, ואם אינו יודע אם המקבל יעשה איסור וגם לא קאי בתרי עברי דנהרא יש חילוק. ד' דלכ"ע אינו עובר מה"ת ומ"מ איסור דרבנן יש בו אצל ישראל ואצל עכו"ם ואפילו אצל מומר איכ"ל דאפילו איסור דרבנן לית בי' כנלע"ד החילוקים בזו:
ד) והנה לאו הזה כולל וקאי לכ"ע אפילו לגוי העובר עבירה אסור לסייעו ולהביאו לידי עבירה כמבואר מדברי ר' נתן הנ"ל ומכמה דוכתי בע"ז אע"ג דהתורה רק לישראל נאמרה מ"מ מסברא אין לחלק זיל בתר טעמא וקרא סתמא קאמר לפני עור לא תתן מכשול ואפ"ה יש חילוק בין ישראל לעכו"ם, בעכו"ם אמרינן בע"ז י"ד דאלפני דלפני לא מפקיד אמנם בישראל אפילו אלפני דלפני מפקד לדעת התוס' בע"ז ט"ו ע"ב ד"ה לנכרי וכו' אלא די"ל דהטעם דהישראל עובר אלפני עור והוי חד לפני וכ"כ הריטב"א להדיא בע"ז שם וכן תמה החוו"י בתשו' סי' קפ"ה על תוס' הנ"ל דהו"מ למימר טעם זה וא"כ אין חילוק בין ישראל לגוי מיהו יש לומר כוונת התוס' ודינו מוכח מקושית הרשב"א בחולין צ"ג דכתב דהא דאסור משום שמא יחזור וימכרנו לישראל אע"ג דהוי כמו לפני דלפני אפ"ה הואיל ודבר קרוב הוא אסור ואינו מובן מאי שנא משאר לפני דלפני ועכ"ח בישראל גם אלפני דלפני עובר, ואפשר דרק מדרבנן אסור וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קנ"א סק"ו דלענין זה יש חילוק בין ישראל לגוי ומומר דעל ישראל אפילו אינו קאי בתרי עברי דנהרא אסור להושיטו משא"כ לגוי והה"ד בלפני דלפני בישראל אסור לא משום עור רק משום ערבות או מה"ת או מדרבנן כמש"כ והחו"י שם בתשובה הנ"ל כ' דמומר אעפ"י שחטא ישראל הוא לענין קידושין וא"כ דילמא גם לענין זה וכוונת הש"ך נראה דישראל דכולם ערבים זה לזה וכשם שמחויב כל אדם להיות ירא שלא יבא מכשול ותקלה על ידו וזה בכלל מצות יראה יראת חטא או מצות שמירה כך כיון דכל ישראל ערבים צריך להיות זהיר שלא יבא ישראל אחר ע"י לידי עבירה ובפרט הואיל ואיכא מצות תוכחה וגם מצות השבת אבידה דדרשינן והשבות זה השבת הגוף כ"ש שצריך שישמור שלא יבא תקלה ליד חבירו וכל זה שייך בישראל אבל עבור מומר דאינו בן ברית ויצא מכלל ערבות א"ש טעם הש"ך ולפי"ז מ"ש הרשב"א הנ"ל שמא יחזור וימכרנו לישראל אסור היינו מטעם ערבות אסור וכסברא הנ"ל:
ה) והנה איסור בגוי קטן אי אסיר כיון דבישראל איצטרך לא תאכילום נראה לפמ"ש מרן בעחת"ס ז"ל דאין שיעורין לב"נ ולא שייך אצלו קטן כי אם כשאינו בר דעת פטור משום אונס וא"כ איכ"ל דאית בי' לפני עור כמו בשאר אונס ושוגג דווקא בישראל דאפילו הוא בר דעת פטור דעכ"ח עליו לא נאמר הלאו ולכך איצטרך לא תאכילום משא"כ בגוי קטן כנלע"ד והנה לפי הסברא אין חילוק אם הנותן ג"כ מצווה על איסור הזה או לא כיון דהמקבל מצווה והוא חשוד ועור באותו דבר ודבר זה מכשול אצלו א"כ שפיר קרינן לפני עור לא תתן מכשול וכ"ש אי אמרינן כהרמב"ם דפשטא דקרא מיירי שלא ליתן עצה שאינה הוגנת ובכלל זה ג"כ המפתה והמסייע לעבירה א"כ כשם שנותן עצה אין נ"מ בנותן העצה אם הוא רע לו או לא הה"ד בנותן דבר איסור נמי אין נ"מ בזה אמנם הש"ך ביו"ד סי' ס"ב הביא בשם שו"ת אמונת שמואל לחלק דדווקא אם הנותן מצווה עליו אז אסור ליתן משא"כ אם אין הנותן מצווה עליו עיי"ש ואפשר דלא קאמר אלא בהושטה בסתם אז כיון דלישראל שרי ובחזקת היתר מספיקא אין אתה יכול לאסור עליו אבל בנותן לו בבירור לאכילה ויודע שיעבור אפשר וכן נראה דלכל הפחות בישראל דאיכא ערבות בוודאי לכ"ע אסור בכה"ג אע"ג שאין הנותן מצווה ע"ז ובזה מיושב דא"צ לומר דתוס' בב"מ דף י' ע"ב גבי כהן שאמר לישראל קדש לי גרושה שכ' התוס' דישראל עובר משום לפני עור וכן בתוספת חגיגה י"ג ע"א ד"ה אין מוסרין שכ' דבישראל הלומד לגוי עובר משום לפני עור אין צריכין לחלוק על שו"ת אמונת שמואל הנ"ל דהיכא דהמקבל בוודאי עובר גם האמונת שמואל מודה:
ו) וזה דהנותן או המושיט עובר כ' התוס' בע"ז דף כ"ב דאפילו באיסור דרבנן עובר ונראה דמה"ת עובר וחמיר המושיט מן העובר עצמו דהעובר עשה איסור דרבנן והמושיט עשה איסור דאורייתא דלא גרע משאר עצה שאינה הוגנת לו דעובר עליו וכן משמע הלשון שם בע"ז דף כ"ב ותפ"ל משום לפני עור עיי"ש דמה"ת עובר ולמה לך לומר משום דנקראת על שמו ותוס' בחגיגה י"ח ע"א ד"ה חוה"מ וכו' בסופו כ' דקושית הש"ס משום דהאי דרשא הוא דרשא פשוטה וצדוקין מודים בה וכ"כ הרא"ש רפ"ק דמועד קטן וקשה להולמן דממ"נ אי צדוקין וכותים מודים בה א"כ אין חשש ודבריהם צע"ג מ"מ נראה מדבריהם דס"ל דבדרבנן לא שייך לומר דעבר על לפני עור דנהי דתוס' הביאו ראי' מע"ז ט"ו דגם באיסור דרבנן אסור משום לפני עור אבל לא הוי רק איסור דרבנן אבל כאן דמשמע לשון הש"ס דאיכא איסור דאורייתא זה לא ס"ל לתוס' ולכך כ' משום דהוי דרשא מה שהצדוקים מודים. מיהו הלשון לא ידעתי לכוון כדלעיל:
ז) המג"א בסי' קס"ט סק"ו הביא בשם הב"י הואיל ובשעה שנותן לו עדיין אינו עבירה אם אח"כ אינו מברך ועביד עמו עבירה מה עלינו לעשות משמע דבכה"ג ליכא איסור לפני עור ואע"ג דשם מיירי היכא דאיכא מצות צדקה מ"מ באם הי' איסור לפני עור לא היינו מדחין משום מצות צדקה כמבואר מלשונו ועשה דוחה ל"ת לא אמרי' בכה"ג כמ"ש הפרמ"ג דאין כאן מצות צדקה עיי"ש, ומה שכ' עוד דהוי מצהב"ע אינו מובן דאם עשה דחי ל"ת אין כאן מהב"ע ועכ"פ מלשונו משמע דבכה"ג לית בי' לפני עור ולכאורה קשיא עליו מע"ז כ"ב ע"א דפריך ותפ"ל משום לפני עור הא התם בשעה שמשכירו בימי החול אין כאן עבירה ואם כן אם הכותי עושה בו בחוה"מ מה עלינו לעשות ולא יהיה אסור משום לפני עור וצ"ע: