מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה רכח
והיא להרמב"ם ל"ת קל"ב. ולהרמב"ן הוא מצוה ר"ג ול"ת קכ"ז
מל"ת שלא לשבע שבועת ביטוי לשקר שנאמר ולא תשבעו בשמי לשקר ונקרא שבועת ביטוי שנאמר ונפש כי תשבע לבטא בשפתים והן דברים שאפשר לעשותן בין להבא ובין לשעבר כגון שאכלתי ושזרקתי והמנ"ח הקשה על החינוך שכ' דבשבועות ביטוי בעינן דווקא איתא בלהבא והא אנן קיי"ל כרב דלא בעינן איתא בלהבא מיהו נלע"ד דאין דבעינן דווקא איתא בלהבא אלא דהלאו קאי בין אלשעבר ובין אלהבא ואפילו נשבע בדבר דליתא בלהבא חייב קרבן לרב דקיי"ל כוותי' ולענין מלקות גם שמואל מודה משום דהאי קרא דלא תשבעו קאי גם אלהבא לרמב"ם פ"א משבועות דלאו הזה קאי בין אלשעבר ובין אלהבא כבר הקשה הכ"מ שם דזה דלא כר"ד ולא כרבין עיי"ש מה שתירץ מיהו לכאורה קשה משבועות דף כ"ו ע"א דאמרינן שם מרבה אני להכא וממעט לשעבר והקשה הגמרא דילמא איפך אנא ומשני ר' יצחק דצריך דומיא דלהרע ולהטיב דאין איסור אלא משום בל יחל דברו יצאת זו דאסורה משום בל תשקרו הרי חזינן דלהבא עובר משום בל יחל ולשעבר משום בל תשקרו ועכ"ח לשון תשקרו היינו לא תשבעו לשקר וקשיא להרמב"ם ונראה דאדרבה מייתורא דש"ס דאמרי' יצא זה שאין איסורו משום בל יחל דברו אלא משום בל תשקרו דזה לשון מיותר דהכי הו"ל יצא זה שאיסורו משום בל תשקרו מזה יש להוכיח דס"ל לר' יצחק ג"כ כרבין דלעיל דף כ"א וכפירוש הרמב"ם דגם לרבין שבועה דלהבא ג"כ עובר בלא תשבעו אלא דעובר ג"כ משום בל יחל וא"כ כיון דגוף הדין שיהי' חייב קרבן על איסור לאו הוא חידוש כדאמרינן בפרק כלל גדול וגם מצינו בעלמא דתרי לאווי חמירי ואפשר דחמירי כמו איסור כרת לכך מסתבר טפי לרבות להבא דאית בי' גם לאו דלא יחל ולא תשבעו והוי תרי לאווין דחמיר כאיסור כרת ולא מרבינן לשעבר דליכא אלא חד לאו:
ב) והנה המצות השם כ' דאע"ג דהוי לשאב"מ לוקין עליו ולא דקדק בדבריו דניהו בשבועה דלשעבר ילפי' כן מקרא דלא ינקה כדאיתא בשבועות כ"א דווקא לשעבר דומיא דשוא אבל בשבועה דלהבא כגון אוכל ולא אכל פטור מן המלקות ואפילו להרמב"ם דס"ל דלהבא ולשעבר מחד לאו מלא תשבעו בשמי נפקא ואיכ"ל דאיתקש להדדי ולוקין גם להבא אפילו בלא עשה מעשה מ"מ מדברי הגמרא שם נראה דמבואר משוא שוא תרי זימנא דממעט להבא דבעינן דומיא דשוא דרישא דקרא:
ג) הרמב"ם בפי"ב מה' שבועות כ' אעפ"י שלוקה הנשבע לשוא אינו מתכפר בב"ד שלמעלה דכתיב לא ינקה ה' והקשו נושאי כליו עליו דמגמרא דידן משמע דמנוקה לגמרי דלשון ב"ד מנקין אותו מורה כן וגם הראב"ד משיג עליו והתורת חיים דחק עצמו ואני אמרתי דבכל שבועת שקר קראה הכתוב וחללת משום חילול השם כמו שפי' המפורשים ואעפ"י שהוא אינו מתכוון לכך מ"מ ממילא בא החילול השם והוי כשוגג חילול השם ואיתא ביומא בפ' יוה"כ דחילול השם חמור מחייבי כריתות דחילול השם אין לו כפרה עד שימות וא"כ ניחא דעכ"ח עבר על ב' עבירות אחד על הלאו דלא תשבעו בשמי לשקר וע"י שמלקין אותו נפטר מאותו העונש אבל החילול השם שנגרר על ידו בוודאי עדיין אינו נקי ושפיר אמר הרמב"ם דעל עונש חילול ה' אינו מנוקה. והתו"ח תירץ דמדנקט לשון לא ינקה משמע דאינו מנוקה לגמרי והא תינח אי ילפינן מלא תשבעו דכתיב אצלה וחללת והא ממילא חילול השם שפיר אבל לרב דימי דיליף שבועה לשעבר מלא תשא והתם לא כתיב וחללת ולא הוי חילול השם א"כ הדרה דיקדוק של התו"ח וזה הוכרח להרמב"ם שהבאתי לעיל דסובר דהכל ילפינן מלא תשבעו וקשה דהוא דלא כמאן ובזה מיושב שפיר דהרמב"ם סובר דאינו מנוקה לגמרי וצריך למימר דיש חילול השם ולכן צריך לומר דהכל ילפי' מלא תשבעו: