מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה רכז
והיא להרמב"ם ל"ת קל"א. ולהרמב"ן היא מצוה ר"ב ול"ת קכ"ו
מל"ת שלא לשבע בשקר על כפירת ממון שנאמר ולא תשקרו איש בעמיתו התובע לחבירו ממון משוה פרוטה ולמעלה שאם הודה הי' חייב לשלם לאפוקי קנס וכפר ונשבע או שהשביעו התובע וכפר הרי הנתבע חייב אעפ"י שלא ענה אמן וזו שבועת הפקדון וחייב לשלם קרן וחומש. עיין במנ"ח שהביא בשם פר"ד בדרך פקודיך דל"ל לאו דלא תשקרו הא בלא"ה לא גרע משבועת ביטוי דעובר משום לא תשבעו בשמי לשקר ותי' דמהאי קרא ילפי' דאפילו מושבע מפי אחרים אפילו בלא ענה אמן עובר משום לאו דלא תשבעו אלא דלפי"ז מושבע מפי עצמו עובר בב' לאווין וחייב ב' פעמים מלקות וברמב"ם לא משמע כן דפסק רק דחייב מלקות ולא ב' פעמים ולענ"ד הי' נראה ליישב קו' הפר"ד על אופן אחר דהרמב"ם פסק בכמה דוכתא דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא וביאר החוו"ד בסי' ק"י טעמו דס"ל דהתורה רק על הוודאי נאמר כרב גידל בסוטה כ"ח דלכך אם אמרה תורה לא תאכל נבילה היינו דווקא וודאי נבילה אבל בספק נבילה אינו עובר מן התורה וא"כ ה"נ בשבועה דאמרה תורה לא תשבעו בשמי לשקר היינו וודאי שקר אבל ספק אינו מוזהר ובב"מ דף י' ע"א אמר אביי טעמא דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה היינו דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וא"כ בכה"ג דאמרינן דיש לו ספק מלוה ישנה א"כ הוי השבועה רק ספק שקר ואינו עובר על לאו דלא תשבעו לשקר דהתורה על וודאי נאמרה ולכך איצטרך לאו מיוחד דלא תשקרו בעמיתו אע"ג דאנו מחזיקין לי' בחזקת ספק מלוה ישנה יש לו עליו והוי רק ספק שבועה אפ"ה נאמר לאו מיוחד ע"ז ולכך שפיר פסק הרמב"ם דחייב רק פעם אחד מלקות אפי' מושבע מפי עצמו כנלע"ד:
ב) והנה בס' החינוך במצוה רכ"ו כ' העובר ונשבע במזיד לוקה ולכאורה תמו' דבשמעתין הוא איבעי' דלא איפשטא אי לוקה ודוחק לומר דבשמעתין דר"פ שבועת הפקדון קאי על לאו דלא תשקרו אבל פשיטא דלוקה משום לאו דשבועת ביטוי כמ"ש החינוך דבשבועות הפקדון עובר בב' לאווין ולא נראה כן מדברי המפרשים דכ' ליישב אמאי לא קמבעי' שם בשבועת העדות הא בשבועות העדות לא כתיב לאו בפ"ע אלא לאו דביטוי וכן מבואר מכל השקיל וטריא דהתם בשבועות דף ל"ז ע"א. ונראה דלפי המבואר בלשון רש"י ר"פ שבועת הפקדון דקרבן אינו חייב אלא בהודה מעצמו ועיין בזה במהרש"א ובתויו"ט ובתוס' חדשים ובפני משה על הירושלמי ג"כ השיג בזה אבל בלא הודה אינו חייב קרבן וא"כ יש לעיין הא דקמבעי' לן אי קרבן או מלקות תרויי' היינו רק בהודה אבל בלח הודה מחייב מלקות וא"כ מאי קפשיט מברייתא דתני חייבין על זדונה מכות דלמלקות חייב דילמא מיירי בלא הודה וקמבעי' לי' דאי נימא דאי הודה חייב רק קרבן ולא מלקות איכ"ל דהדין בנא הודה דפטור מכלום דמשום הודאתו אינו ראוי לחייבו או לפוטרו ממלקות דא"כ הוי כאילו המלקות מחייבו פיו ופיו אינו יכול לחייבו מלקות כדאיתא בב"מ דף ג' ע"ב אבל באמת משום הך קושיא דלעיל לא תבנא זה לדינא דאיכ"ל דשפיר פשיט מברייתא דחמורה הימנה שבועת הפקדון משבועת העדות דבשבה"ע לא משכחת לה אלא בהודה מעצמו כמו שכתבו רש"י ותוספת ועל זה קאמר דחמור תכחשו ועכ"ח רק לכובש ש"ש והדבר פשוט דהסמ"ג מפרש כחש היינו הימנה שבועת הפקדון ואם כן גם בשבועות הפקדון מיירי בהודה ושפיר פשיט: