מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה רטז
והיא להרמב"ם ל"ת קכ"ד. ולהרמב"ן היא מצוה קצ"א ול"ת קי"ט
מל"ת שלא לאכול נותר מקרבן אחר זמן אכילה שנאמר והנותר וכו' ואוכליו עוניו ישא הרמב"ם במנין המצות ל"ת קל"א וכן החינוך כ' דאזהרה של נותר ילפינן מלא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול ומטעם זה הקשה בהגהות המל"מ בס' החינוך כיון דנותר ופגול בלאו אחד נאמרו בענין הלאו הו"ל למפסק כר' יוחנן בריש כריתות דחילוק דמיתה או כרת לאו שמה חילוק והכא תליא בלאו וכיון דלאו אחד הוא הוי לי למימני פגול ונותר בחדא ולמה פסק כר"ל דס"ל דתליא בחילוק העונש ושוב כ' דגם ממתניתן ריש כריתות דמנה פגול ונותר בתרתי מוכח כר"ל דלא תליא בלאו עיי"ש וזה תמיהא א"כ איך מיישב ר"י הא מתניתן דכריתות מיהו באמת לולי דברי הרמב"ם והחינוך לא הי' קשה דהרי התוספת בפסחים דף כ"ד ע"א בד"ה הא כ' דנותר ופיגול לאו מכללא דקודש הם ילפינן אלא בנותר עצמו פשטא דקרא כ' בפירוש ושרפת את הנותר באש לח יאכל כי קודש הוא ופגול גמרינן נמי עון עון מנותר ודווקא שאר פסולים בקודש ילפינן מסיפא דקרא כי קודש הם ומסיפא ג"כ ילפינן דפיגול ונותר מצרפין אבל עיקר הלאו ג"כ כאלו כייל כל אחד בפ"ע וא"כ ל"ק דשפיר נחשב לתרתי. ודברי תוספת לכאורה מוכרחין שהרי תוס' הוכיחו דעל פגול ונותר לוקין וכי אתיא רק מכי קודש הם הרי מבואר בפסחים כ"ד דהוי לאו שבכללות ומכמה דוכתא מוכח דלוקין מריש פרק אלו הן הלוקין ועוד הוכיחו בתוס' שבת פ"ט ע"ב כד"ה אסורין מזבחים ע"ח דאמר ר"ל דפגול נותר וטמא שבללן וכו' עיי"ש באמת הרמב"ם במנין המצות הנ"ל ובחינוך לא כ' שלוקין אדרבה משמע שאין לוקין משום דס"ל דילפי' רק מסיפא דקרא דקודש הם וזה הוא לאו שבכללות אליבא דכל הדיעות כמו שמבאר הרמב"ן במנין המצות בשורש ט' לכך לא כתבו דלוקין עליהם מיהו תימה בעיני שהרי נותר מן הלוקין א"כ עכ"ח צ"ל דס"ל כתי' התוס' בפסחים הנ"ל ומסיפא דקרא ילפינן רק הצירוף דנותר ופיגול מצרפין ולשון הרמב"ם והחינוך שכ' דאזהרה מסיפא דקרא לאו דווקא וא"כ ל"ק קושיית הגהות מל"מ הנ"ל ובלא"ה הרי הרמב"ם יליף לאו דפיגול מקרא דלא תאכל כל תועבה ונותר אינו נלמד מהתם דלא נעשה בו תועבה רק מאידך לאו דלא יאכל כי קודש וא"כ יש לאווים חלוקים ול"ק קו' הגהות מל"מ ועי' לעיל במצוה קמ"ה מה שכתבתי:
ב) ועוד נראה טעם ג' דעד כאן לא אמר ר' יוחנן דאזלי' בתר חילוק הלאווין ולא בתר חילוק העונש אלא אם יש לאווין מפורשין אבל כגון לאו דלא יאכל כי קודש הם דאינו מפורש בו כלל מהנאסר והוא לאו שבכללות אליבא דכל הדיעות שאין לוקין עליהם ולולי העונש והאיסור לעשותם לא היינו יודעים שום אזהרה מזה הקרא אלא דסמיך על לאווין אחרים או על עונשין אחרים כעין לאו דלא יאכל כי קודש או לאו דלא תאכל כל תועבה דלולי שאר לאווין או עונשין לא נודע ממנו אזהרה עכ"ח סמיכתו על העונש או איסור הנאמר במקום אחר לכ"ע אזלינן בתר מעמיד והמסמיך וכיון דחלוק בעונשין ובאיסורין לכ"ע הוי ב' דברים וא"כ לכ"ע פיגול ונותר מקרי ב' דברים:
ולענין מנין המצות בלא"ה נראה דגם ר' יוחנן מודה דאם חלוק בעונשין וכל עונש הזהיר א"כ מכח העונש נוכל ללמוד דאסור לן אלא דהי' אפשר לומר דאסור לן באזהרת עשה אלא דנקטינן דלא ענש אא"כ הזהיר בלאו עכ"פ המנין המצוה או האיסור כבר נודע לן מכח העונש וכיון דחלוק בעונש גם לר' יוחנן צריך למנות בתרתי לענין מנין המצות וזה כוונת הרמב"ם בל"ת דאוב וידעוני ולא פליגי ר"י ור"ל אלא לענין אי הי' בהעלמה אחת אי מקרי כחדא הואיל ולית בי' אלא לאו אחד וחטאת בא ג"כ על הלאו דלולי הלאו אין קרבן ועונש קאי על הלאו לומר שלאו זה בחיוב עונש זה ולכך עיקר תלוי' בלאו אבל לענין מנין המצוה אין חילוק וזה כוונת המגילת אסתר בל"ת ט':
ג) והנה החינוך מביא ראי' מהא דאמרינן במעילה דפיגול ונותר אין מצרפין והשיג עליו המל"מ דאין ענין זה לכאן דשם קאי לענין טומאת ידים עיי"ש ולענ"ד יפה כ' החינוך דהנה התוס' בשבת דף ע"ג ע"א בד"ה משני מינין כ' אהא דפריך שם משני מינין פטור פשיטא אע"ג דלמלקות מצטרפין לענין קרבן פשיטא דאין מצרפין עיי"ש וא"כ גם כאן הי' קשה לי' פשיטא ולכך מוקי לה בטומאה לאשמעינן אע"ג דלענין מלקות מצטרפין קמ"ל לענין טומאה אין מצטרפין דהוי גזירה לגזירה משום דהם ב' שמות דהיינו לענין חטאת מקרי ב' איסורין ואין מצטרפין וא"כ אי לענין טומאה נחשב אותה כאחת הוי גזירה לגזירה עכ"פ מבואר שם במשנ' דמקרי ב' שמות והיינו לענין קרבן מזה הביא החינוך ראי' לדבריו ובאמת בדברי הרמב"ם פרק י"ח מפסהמ"ק שכ' סתם פיגול ונותר מצטרפין ובדין י"ב ובדין י"ד כ' דין קרבן ועונש כרת ולא זכר ממלקות א"כ משמע דלענין חטאת נמי קאמר וצ"ע דתוס' הנ"ל הוכיח משבת דף ע"א דלענין חטאת אין מצטרפין וצ"ע. והא דפסק הרמב"ם שם דין כ"א אכל פיגול ונותר אין מבטלין קשה הא אפילו מצטרפין וכבר יישבו תוס' בשבת פ"ט ע"ב בד"ה אסור עיי"ש אבל הא שכ' שמצטרפין משמע אפילו לחטאת קשה והיותר קשה שהרמב"ם עצמו בפ"ד מה' שבועות דין ח פסק כתירוץ הש"ס בשבועות כ"ב והואיל וחלוקין לחטאת אין מצטרפין וא"כ ה"נ חלוקין לחטאת וצ"ע: