מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה קעד
והיא להרמב"ם מ"ע ע"ט. ולהרמב"ן היא מצוה קנ"ד ומ"ע ס"ד
מ"ע לטהר מצורע המוחלט ביום טהרתו שנאמר זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו וכו' והבאת ציפרים ותגלחתו נמנה למצוה אחת ששניהם גורמים טהרתו והמעיי"ח תמה מ"ש מתגלחת השני שחשב במ"ע קי"א למצוה בפ"ע אע"ג שמנה בסי' ע"ז הבאת קרבנו ומ"ש זה מזה אבל המעיין בלשון הרמב"ם בסוף מ"ע קי"א ביאור זה בעצמו דכאן אין חילוק דין בין לאחר הבאת צפרים להתגלחת והכל מעשה אחד משא"כ לענין תגלחת שני עיי"ש בסופו:
ומ"ש בענין תגלחת מעכב שכ' הכ"מ בפי"א מטו"צ שהוא ט"ס ושצ"ל תגלחת מעכב והלח"מ סוף ה' נזירות הוכיח דאינו מעכב נלע"ד דעיקר הדבר טעמא דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דספיקא דאורייתא להקל וכפי מה שביאר החוו"ד ביו"ד סי' ק"י דהתורה רק על הוודאי נאמר וא"כ לא קיים מצות נזירות כל זמן שאינו וודאי נזירות ולכך צריך שימנה ד' שנים אבל הגילוח הוא רק ספק וספיקא להקל וגם הקרבנות של מח"כ דמייתי מספק כבר כ' הרמב"ם בפי"א משגגות דין ב' שהוא רק להכשירו לקדשים ובזה מיושבים שם דברי הרמב"ם סוף נזירות:
ב) והנה אנן קיי"ל כר"י בקידושין נ"ז דשני הצפרים אסורים בהנאה משעת שחיטה ונאסר גם המשולחת עד שישתלח ובגמרא ילפי' מקרא דהצפור טהורה תאכלו זה המשולחת והצפור אשר לא תאכלו זה השחוטה ופריך ואיפוך אנא ומשני דאין בעל חיים נאסרין. ולי קשה הרי אמרי' בפסחים כ"ו דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וילפי' משני כתובים או תרי מיעוטי כתיבי בעגלה הערופה א"כ בכל התורה כולה דבר שנעשה מצוותו אין מועלין בו וא"כ קשה למה נימא כאן דציפורי מצורע יהי' אסורין לא מבעי' המשולחת לאחר ששלחו אותו הא נעשה כל המצוה ולמה יאסר וגם השחוטה אמרי' דילפי' מכשיר ממכפר אדרבה בע"ע עצמה כתיב מיעוט הערופה שבעלמא אמרי' דבר שנעשה מצותו אינו אסור ולמה אמרי' כאן דהשחוטה לאחר ששחטן אי מרוצה ממנה הדם קוברו וצ"ל כיון דגילה קרא וזה אשר לא תאכלו ולפי דרשת הש"ס קאי על רישא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו דהיינו המשולחת וע"ז קאי ה"וזה" היינו דוזה שבא לטהר המצורע ובעי' שתי צפורים שיהיה שוות לכתחלה דכתיב ולקחת שני צפרים "ומוזה" לא תאכלו שאחת מן הצפרים שלוקחין בב"א ושווין אחד מהם לא תאכלו ע"ז פריך בגמרא נימא דאיפוך אנא ומשני וכו'. ולכאורה יש להקשות לר"י דס"ל לחד גירסא בר"ה כ"ח דמצות להנות ניתנו איך רשאין כאן לטהר את המצורע אם הי' הדין דמשולחת אסור א"כ מטהר עצמו באה"נ ומצות ליהנות ניתנו לר"י ואיך רשאין להזות עליו בצפור וצ"ע:
ב) ור"א מסיק דמשולחת מותר מסברא משום דהתורה לא אמרה שלח לתקלה וידוע קו' האחרונים בשעה"מ ונוב"י מאי תקלה איכא הרי בכל התורה אמרי' כל דפריש מרובא פריש והמוצא אותו מותר לאכלו כיון דמה"ת כל דפריש מרובא פריש ואי התקלה משום דמבטל איסור לכתחלה התינח לראב"ד המובא בר"ן בסוגיא דזרוע בשילה דס"ל דאמא"ל דאורייתא אבל לשיטת התוס' דהוא רק מדרבנן אכתי קשה ומכח זה הוכיחו דביבש ביבש לכ"ע ביטול איסור לכתחלה דאורייתא אלא דקשיא לי אפילו לפי תירוצם לפמ"ש המג"א ר"ה סוכה דבמקום מצוה מותר לבטל לכתחלה עיי"ש א"כ אכתי קשה ממ"נ דהמוצאו מותר ליטלו משום דכל דפריש מר"פ ושלח לתקלה ליכא דמותר לשלח דהוא מצוה וליכא איסור ביטול לכתחלה ואפשר לומר דהמג"א לפי האי תי' ס"ל כתי' המקנה שתי' באופן אחר על קו' העולם הנ"ל דיש לחוש דיהי' לבעלים סימן או טב"ע בצפור ההוא ודבר שאפשר לברר ולהכיר האיסור לא בטיל, מיהו גוף הסברא צ"ע דא"כ כל הדין דכל דפריש מרובא פריש נפל בבירא ואמאי אמרי' בחולין צ"ה בנמצא הלך אחר הרוב בתשע חניות וכיוצא ודילמא יש להם סימן ועכ"ח דווקא אם אפשר להכיר האיסור אינו בטל אבל לעולם אמרי' כל דפריש מרובא פריש כל זמן שלא נודע שא' מכיר האיסור דזה ג"כ הוא בכלל הנך דעפ"י הרוב אינו לבעלים טב"ע או סימן א"כ שוב עמדה קו' הנ"ל וצ"ע: