אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה קסח

מצוה קסז

והיא להרמב"ם ל"ת צ"ד. ולהרמב"ן הוא מצוה קנ"א ול"ת צ'

מל"ת שלא יאכל טמא קדשים שנאמר בכל קודש לא תגע וכו' והנה במכות י"ד ע"ב פריך מנה"מ דטמא שאכל את הקודש יהי' לוקה וס"ל לר"י מגז"ש דטומאתו טומאתו ור"ל יליף מבכל קודש לא תגע ור"י סובר דההיא לנגיעה ובתרומה ורש"י בשבועות ו' ע"ב כ' דילפינן דקרבן עולה ויורד בא על טומאת מקדש וקדשיו ויליף שם מעיקרא כשם שענש והזהיר במקדש כך ענש והזהיר בקודש פירש"י מקרא דאיש איש וכו' בקדשים לא יאכל והקשו בתוס' הא האי קרא בתרומה מיירי כמו דילפי' במכות י"ד דאיש איש היינו דבר השווה בכל איש דגם נשים ראוין לאכול בתרומה ונלע"ד ליישב לשיטת רש"י דהרמב"ם במנין המצות בשורש ב' כ' דהיכא דהעונש מפורש נוכל למילף האזהרה מק"ו והרמב"ן השיג עליו ולפי"ז לכאורה ק"ל מאי פריך במכות י"ד מנה"מ דטמא שאכל את הקודש לוקה דהא אפשר למילף האזהרה מתרומה מק"ו דבתרומה מבואר דבקדשים לא יאכל וקודש חמור דאפילו מחו"כ לא יאכל משא"כ בתרומה דקיי"ל כשמואל דאם התרומה טמאה אפילו אם הכהן טמא פטור דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחללת ועומדת וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מתרומה ה"א וא"כ איכא ק"ו ומאי פריך מנ"ל לאו לקודש ונראה לי אע"ג דכ' הרמב"ם דיכולין למילף האזהרה מק"ו היינו לענין הכלל דלא ענש אא"כ הזהיר אבל לענין ללקות ע"י קו"ח הזה לא מהני ק"ו גם להרמב"ם בין אם הטעם כמ"ש המהרש"א בסנהדרין דילמא לא סגי במלקות ובין אם הטעם כמ"ש שאר המפרשים דילמא איכא פירכא על הק"ו שאדם דן מעצמו ואמרתי להסביר טעם זה דאע"ג דאין אנו יודעין שום פירכא א"כ וודאי עפ"י רוב אין כאן פירכא מ"מ לפמ"ש הש"ש דאע"ג דגם במיתה אזלי' בתר רוב היינו ברוב דכבר אחזקי' בי' אבל אם הרוב נתחדש בשעת מיתה ולענוש ע"ז לא אזלי' בתר רוב א"כ הה"ד במלקות ולכך לענין מלקות לא סמכי' על ק"ו דהוא מצד רוב דילמא איכא שום פירכא וחיישי' למיעוט ועכ"פ לפי הטעמים הנ"ל אפילו אי איכא ק"ו ניהו דהוי אזהרה מ"מ אין ללקות עליו גם לפי הכלל של הרמב"ם דהיכא דהעונש מפורש ילפי' האזהרה מק"ו מ"מ אין לוקין עלי' א"כ א"ש במכות י"ד דקאי על מתני' דאלו הן הלוקין שפיר מקשה מנה"מ דמק"ו ליכא למילף ללקות ואיצטרך ר"י לילף מטומאתו דהוא גז"ש מקובלת ור"ל יליף מבכל קודש לא תגע. ובשבועות וי"ו דקאי רק לענוש והזהיר שפיר כ' רש"י איש איש וכו' בקדשים לא יאכל אף דהאי קרא בתרומה כתיב מ"מ ילפי' האזהרה מק"ו כמ"ש הרמב"ם:

אלא דקשה לי למה לא נמנה זה לב' מצות כיון דבטמא איכא ק"ו ובטבול יום לדעת הרמב"ם אינו אלא בלאו מבכל קודש לא תגע כדפסק בפי"ח מפסהמ"ק וניהו דגם טבו"י מקרי טמא מ"מ כיון דדינם חלוק הו"ל למחשב ולמנות לב' לאווין כמו דאמרי' לעיל בפ' צו לענין פגול ופסול דנחשב לתרתי. ובאמת גוף הטעם של ר"ל דפסק הרמב"ם כוותי' ק"ל דהרי מברייתא דתניא כוותי' דר"ל דבכל קודש לא תגע מיירי בקדשים ילפי' דכמו דאל המקדש לא תבא דאית בי' נטילת נשמה הה"ד בכל קודש לא תגע מיירי באכילת קודש כדיליף בת"כ והא הקרא מיירי בטבול יום ובטבו"י לדעת הרמב"ם בפ"ג מבית הבחירה דין י"ד כשבא למקדש חייב כרת ובפי"ח מפסהמ"ק דין י"ד לענין אכילת קודש פסק דאין חייב כרת רק לוקה א"כ לית בי' נטילת נשמה וצ"ל דהלימוד קאי דלכהפ"ח לפעמים קודם טבילה ח"כ. ועכ"פ לדעת הרמב"ם גבי טבול יום ביאת מקדש חמור מאכילת קודש וניהו דטבו"י גם כן מקרי טמא מכל מקום גם בביאת מקדש דילפי' טמא יהיה עוד טומאתו בו ילפי' במכות ח' לרבות טבו"י ולפמ"ש הריטב"א שם מלשון עוד משמע הכי דגלי קרא בהדיא דחייב כרת משא"כ באכילת קודש דכתיב טומאתו עליו דמשמע דווקא כשכל טומאתו עליו כמ"ש הרמב"ם ובזה מיושב קו' התוספות בסנהדרין פ"ג דל"ל קרא דעוד טומאתו לרבות טבו"י לענין ביאת מקדש תפ"ל דנקרא טמא ולהנ"ל א"ש דהו"א דילפי' מקדש מקודש מגז"ש טומאתו טומאתו לר"י ורמב"ם פסק בזה כר"ל במכות י"ד דתניא כוותי' עיין בפי"א מטומאת צרעת במל"מ דין ב' דאינו מוכרח לומר דדינם שוה:

איברא שברמב"ם יש עוד תימה דלענין מחוסרי כפרה ס"ל דאכילת קודש חמיר מביאת מקדש דלענין קודש פסק בפי"ח מפסהמ"ק דעובר בלאו ולענין ביאת מקדש פסק בפ"ג מב"מ דאפילו לאו אין בו ואיסורא בעלמא הוא רק דעובר עלי' דכתיב וכפר עלי' הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה ואפילו לעשה לא מנה אותו הרמב"ם ובמעיי"ח תמה בזה טובא, וזה יש ליישב דלכך לא מנה זה לעשה דבמקרא הזה אינו מבואר אלא דקודם הכפרה אינה נטהרה לגמרי ואיכ"ל דהיינו לאכילת קודש עכ"פ הדבר תימה איך לענין מחוסרי כפרה ביאת מקדש קיל יותר מקודש ולענין טבו"י מקדש חמירא מקודש ונראה דלישנא דקרא דייקא לי' מדכתיב ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה משמע לאחר מלאת ימי טהרה היינו לאחר הערב שמש אין כאן לאו אע"ג דהוי עדיין מחו"כ ועכ"ח דרק איסור איכא וכ"ז לענין מקדש אבל לענין קודש ניהו דאיכ"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו מ"מ ס"ל להרמב"ם דאינו מוכרח דסובר הרמב"ם הא דאמרי' בעלמא דגם מחו"כ בכרת בביאת מקדש היינו למ"ד יולדת קילא דהותר מכללו בדם טוהר כדאיתא ביבמות ע"ה דליכא למילף מיולדת להקל אבל רמב"ם סובר כאידך מ"ד דילפינן מיולדת ולכך עכ"ח ל"צ עוד טומאתו בו לרבות מח"כ ואמרי' דמח"כ בביאת מקדש אינו רק איסור וכבר האריכו המפורשים בדברי הרמב"ם אלו במה שפסק בטבו"י ומחו"כ דלא כמ"ד בזבחים י"ז דמחו"כ כמו זב הוא והרמב"ם סותר את עצמו וכבר האריך הכ"מ ושאר אחרונים:

ב) וכשם שהדין בביאה מכ"ש לענין טבול יום ששימש חייב מיתה כיון דלענין ביאה חייב כרת ומחו"כ כיון דאפילו בביאה פטור כ"ש בשימש דקיל ולכך פסק הרמב"ם בפ"ד מה' ב"מ דטבול יום ששימש במיתה ומחו"כ ששימש פטור ומה שהקשה הראב"ד היכא משכחת לה עפ"י הש"ס דשבועות י"ז ולענ"ד שם עיקר הקושיא על הקרא דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל שלא ישמש בטומאה תפ"ל משום ביאה ובזה מיושב קו' התוס' שם דהקשו דילמא מיירי בשוגג ומה שהקשו עוד דילמא מיירי בבא דרך גגות לענ"ד זה ילפינן מקרא דאל המקדש לא תבא דרך ביאה דווקא כדאי' בשבועות פ"ב ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המעיי"ח ל"ל מנה לאו זה בפ"ע בטבו"י דאסור בביאת מקדש ולענ"ד דהקרא בא ללמד דרק דרך ביאה חייב ולאו שבא ללמד דין מן הדינים אינו נמנה במנין המצות בפ"ע כמ"ש הרמב"ן בשורש ט' לענין לאו דשעטנז וא"כ קו' הש"ס בשבועות י"ז דאי לא משכחת שימש בטומאה אלא דרך גגין ל"ל ואל המקדש לא תבא הא נוכל לידע זה מדאיצטרך מיהו בלא"ה קשה לי שם בשבועות י"ז ע"א דמאי פריך היכא משכחת לה הא איכ"ל דמיירי שהיו רוב הכהנים טמאים שעושין הקרבנות ציבור בטומאה ובא הלימוד שינזרו מן קדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי כתיב דהיינו קרבנות יחיד ובכה"ג שפיר משכחת זר ששימש במיתה ואפשר שבכה"ג אינו במיתה אפילו על ביאת מקדש איכא למ"ד בפסחים ס"ז דטמאי מתים אין משלחין אפילו מצורעים אינם חייבין על הביאה מיהו אנן קיי"ל כאידך מ"ד וצ"ע ונראה כיון דמקרא ולא יטמאו את מחניהם ילפי' דאפילו נטמא בפנים חייב אם לא יצא בדרך קצרה וא"כ הה"ד אם שהה בקרבן יחיד טפי מהצורך לשהות בק"צ חייב ולא אמרי' כיון דאישתרי אשתרי לדידן כנלע"ד:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה