אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה קנה

מצוה קנד

והיא להרמב"ם ל"ת פ"ז. ולהרמב"ן היא מצוה קמ"ו ול"ת פ"ה

מל"ת שלא לאכול בהמה טמאה שנאמר את זה לא תאכלו ממעלה הגרה ומפריסי הפרסה אע"ג דבהאי קרא כתיב לאסור בהמות שיש להם סימן אחד מ"מ ק"ו אם אסר אותם שיש להם סימן טהרה אחת מכ"ש אותם שאין להם סימן טהרה כלל ואע"ג דאין מזהירין מה"ד האי גילוי מילתא בעלמא הוא והה"מ בפ"ב ממ"א כ' כיון דכבר נשמע העשה במקרא שלפני זה דכתיב זאת החי' אשר תאכלו כל שהוא מעלה גרה ומפריסי הפרסה וכיון דאיכא עשה ממילא שוב יכולין למילף מק"ו האזהרה ועיין במכות י"ח ע"ב דאמר ר"ג אמר רב דלאו הבא מכלל עשה לאו הוא ומקשה רבא א"כ את זה לא תאכלו למה לי עיי"ש ולכאורה קשה לי על קו' רבא דבחי' ר"ן בפ' בהמה המקשה דף ע"ד גבי דם של שליל דלוקין עליו כ' דאע"ג דילפינן מכל בבהמה תאכלו לרבות דשליל מותר אפילו הגיד והחלב מ"מ הדם אינו מותר דל"ל שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא מידי דבר אוכלא אבל דם דמשקה הוא לא ונהי דשתי' בכלל אכילה היינו אם א"א לאוקמי על אכילה ממש אבל הכא דאיכא לאוקמי אמידי דבר אכילה שוב לא מפרשינן אלא דווקא במידי דאכילה ובשבועות כ"ג ע"א מבואר אם נשבע שיאכל גם שתיי' בכלל וכתבתי במק"א דלא קשה משם לדברי הר"ן הנ"ל דהר"ן כתב כן דווקא גבי קרא דכתיב תאכל אבל היכי דכתיב לא תאכל גם להר"ן שתיי' בכלל אכילה והטעם בארתי כשם שכ' התוס' בפסחים כ"א ע"ב לר"א דס"ל כ"מ שנאמר לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע זה דווקא היכא דכתיב בלשון לא תאכל אבל כי כל אוכל לא משמע הנאה וכיון דגם הנאה בכלל לא תאכל פשיטא דגם שתיי' בכלל ודווקא היכא דכתיב בלשון אוכל דאין הנאה בכלל איכ"ל דגם שתיי' לא הוי בכללו וא"כ ק"ל מה פריך רבא במכות הנ"ל דילמא לעולם מאת זה תאכלו מוכח לאו דאותן שאין להם סימני טהרה אסורים באכילה אבל כיון דכ' בלשון תאכלו הוי רק אכילה בכלל ולא שתיי' ולכך צריך למכתב את זה לא תאכלו דמיותר לאסור גם החלב בשתיי' וכמו דילפינן בבכורות דף ו' ע"ב מאת הגמל או גמל גמל לאסור החלב ויש להביא ראי' מזה לדברי הרמב"ם דס"ל דהא דכל היוצא מן הטמא טמא הוא רק איסור ולא מלקות וא"כ אפילו איכא לאו אפ"ה חלב ושאר היוצא מהטמא אינו אלא רק איסור כיון דאתיא מדרשא אלא דעדיין לכאורה קשה לי אי החינוך סובר כהר"ן הנ"ל איך סיים דלוקה אם שתה רביעית חלב מבהמה טמאה אפילו אי סובר כיון דילפינן מריבוי שפיר לוקין מ"מ לפמ"ש הה"מ דלכך בהמה טמאה שאין לה סימן כלל לוקה אע"ג דאתיא רק מק"ו אלא הואיל דאיכא בלא"ה עשה לוקין על הק"ו ולפי האמור הרי מעשה ליכא למילף חלב לאסור וא"כ לא נוכל ללקות על ק"ו וצ"ל דהחינוך סובר כטעם הראשון דהוי רק גילוי מילתא:

ב) והנה במנ"ח הקשה למה פסק החינוך במצוה ול"ת של דם דחייב על כזית וכאן פסק דלוקה על רביעית. ולענ"ד פשוט החינוך לשיטתו שהביא במצוה תמ"ד גבי שמן כיון דעפ"י הרוב אינו עומד לשתיי' אלא לצורך אכילה דינו כאוכל והוי שיעורו בכזית וה"נ זה החילוק בין דם לחלב דסתם דם אינו עומד לשתיי' משא"כ בחלב ול"ק קו' המנ"ח:

ג והנה הרמב"ם בפ"ב מהמ"א פסק דבשר האדם אסור דלאו הבא מכלל עשה הוא עשה אבל דמו וחלבו מותר היכא דלא שייך מראית העין אצל דם וכתבו הטעם דאע"ג דהיוצא מהאיסור אסור היינו דווקא באיסור לאו משא"כ באיסור עשה והל"מ שם הביא להקשות דבת"כ משמע דבשר האדם הוא בלאו ואפי"ה ילפינן שם דחלבו מותר, ולענ"ד ל"ק זה דהרי ר"י סובר בס"פ כל שעה דהיכא דכתיב לאמור בריש פרשה הוי לאו הבא מכלל עשה לאו וסתם סיפרא הוא ר"י לפי מה דמשמע מתו"כ דבשר אדם אסור מקרא דזאת החי' תאכלו חי' אכול אותן שהם מעלה גרה ומפריסי פרסה לאפוקי אדם וכיון דבהאי פרשה כתיב לאמור סובר התו"כ דהוי לאו אפי"ה כיון דכתיב רק תאכלו לפי סברת הר"ן הנ"ל לא הוי שתיי' בכלל ולפיכך אמר בתו"כ דחלבו מותר ודוק. ומה שהקשה עוד שם לח"מ דלמ"ל קרא להתיר חלב אדם תפ"ל דא"א שיהי' עיקור גידולו של הוולד מדבר האסור ול"ל בבכורות דף ו' ע"ב לימוד דחלב בהמה טהורה וחלב אדם שריא, ולפמ"ש הר"ן בכתובות דף ס' נראה דסובר דאיסור אמה"ח בוודאי לא שייך באדם דלא כהריטב"א וא"כ באדם ליכא הו"א דיהי' חלבו אסור משום דאתיא מאמה"ח ואין סק"ד אלא דכל היוצא מן הטמא טמא דכיון דחלב בהמה טהורה אית לן קרא דגלי לן דשריא ואיצטרך את הגמל לאסור שם לאו מפורש והוא בכלל אכילה משא"כ בשר האדם אכתי הו"א דיש לחלק דווקא אם הוא משקה דלא הוי בכלל אכילה שרי ולכך שרי להוולד אבל אם נעשה מן החלב גבינה או חמאה דהוי אכילה והוי בכלל אכילה והו"א דאסור וכמ"ש התוס' בבכורות שם בענין הקפה את הדם ולכך צריך את הקרא:

ד) ומרן הגאון זצ"ל בחת"ס יו"ד סי' ע"ד הקשה כיון דפרט הקרא כל הסימנים למה הוצרך בפ' ראה לפרט כל הבהמות וחיות הטהורות שור שה איל וצבי וכו' ולענ"ד כיון דמשנה תורה בא לברר טפי הטהורות ונכתבו הטהורות שהבקי בהן ובשמותהן אפילו אם נמצא בהמה שפרסותי' חתוכות ופיה גמום אפ"ה אם בקי בהן ובשמותיהן שהוא מה"ת מותר לו לכן בעופות אע"ג דידעינן הסימנים הבקי בהן ובשמותיהן מותר כדאיתא בחולין ס"ג ע"ב משא"כ בדגים וחגבים שהם מרובים מאוד ולכך עכ"ח הוצרך לסמוך על הסימנים ותוס' בחולין ע"ט ע"א ד"ה אלו הן כ' אך קצת קשה הא אמרינן לקמן דגלוי וידוע וכו' משמע דאין שום בהמה וחי' טהורים כי אם אותם המנוים ולכאורה דברי התוספ' סותרים למ"ש בדף ס' ע"ב בד"ה וכי משה וכו' דשמא שסועה אינו באה אלא מבהמה שאינה מצוי' בינינו עיי"ש מבואר דסברי התוס' דיש בהמות שאינם מצוים ועכ"ח הנך מיני דשור וכשב ועז הם דאשכחן עיזא באלא ועיזא כרכו' ומי יודע כמה מינים איתא בהו וא"כ עדיין יש להסתפק בהנך בהמות שאינם מצוים בינינו וצ"ע. וכן מוכח מהא דאמרינן בחולין פ' ע"א דכוי ברי' בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים אי מין חי' או בהמה הוא וכ' התוס' שם בד"ה דלא דספק הי' להם בקרניים וקשה עדיין איך אפשר שיהי' בהמה הא כל הבהמות ידועים לנו וידענו דכוי אינו לא שור או כשב ועז ומה מסתפקו ועכ"ח דעדיין יש ספק על מיניהם וא"כ קושית התוס' על ר"ת לא קשה:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה