אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה קמז

מצוה קמו

והיא להרמב"ם מ"ע ס"ז ולהרמב"ן היא מצוה קל"ט ומ"ע ס"א.

מ"ע לשרוף קדשים שנטמאו שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' באש ישרף ובכלל מצוה זו יש ג"כ תרומה טמאה וערלה וכה"כ וכיוצא בזה כדתנן בסוף תמורה ותנן התם כל הנשרפי' לא יקברו ופירש"י הטעם שמא ימצאו אותו ויבוא לידי תקלה והקשה במנ"ח דל"ל לרש"י הטעם משום תקלה תיפוק לי' דמצוותו בשריפה ומבטל מ"ע ולענ"ד רש"י לשיטתי' בא ליישב הקושיא בשבת דף כ"ה שהקשו תוס' בד"ה כך דאמרי' שם כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת ופירש"י משום ב' טעמים א' משום דדמיא לקודש ב' משום דלא אתי לידי תקלה והקשו התוס' שם דלפירש"י דמשום תקלה הה"ד בשאר ביעור הא בסוף תמורה תני תרומה בהדי הנשרפין וקתני דהנשרפין לא יקברו עיי"ש ונראה דשני קושיות הללו חדא מתורצת באידך דגם רש"י מודה דהיכא דמצוה באש ישרף בוודאי אסור לקבור מצד מ"ע אבל המתני' מונה גם תרומה טמאה בהדי הנשרפין ומסיים כל הנשרפין לא יקבורו משמע כל אפי' ת"ט וקשה אמאי כקו' התוספ' שם ע"ז תי' רש"י וכ' הטעם דבשריפה לא יבא לתקלה אבל בנקברים אפשר שיבוא לידי תקלה שאם ימצאנו אדם כנ"ל:

אלא דגוף התקלה קשה לי לכאורה ממנ"פ אם אדם מוצא זה הרי הוא רשאי להנות דאזיל בתר רוב וכבר האריכו האחרונים בהא דאמרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה מאי תקלה איכא הרי אם מוצא רשאי לאכול מצד רוב דכל דפריש מרובא פריש וכ"כ הנוב"י בחיו"ד סי' מ"ה והשעה"מ פט"ו מהמ"א דיבש ביבש לכ"ע מה"ת אסור לבטל עיי"ש אבל כאן קשה להבין דהא אמרי' בר"פ האשה שנתארמלה דהיכא דאיכא רוב נגד רוב הוי ספק וכאן מי שמוצא זה הבשר יודע שרוב בשר כשר אינו נקבר והוי רוב נגד רוב רוב בשר כשר אבל לנגד זה יש שוב רוב דרוב בשר כשר אינו נקבר ואי דנתגלה מאליו אותו דבר הנקבר אז הקוברו אינו עובר דהא הוא עשה כתיקונו שקברו ואי שיתרחש אחד שיאכלו או שיודע שהוא ספק איסור או שלא יודע מזה בוודאי לזה לא חיישי' דאין אנו אחראין לרמאין אמרי' ולענין שביעית אמרי' הלעיטהו לרשע וימות וגו' וא"כ גוף התקלה קשה הכא וצ"ע:

וגוף הקו' של הנוב"י הנ"ל ותי' קשה לי מדברי המג"א ריש ה' סוכה שכ' דבמקום מצוה מותר לבטל לכתחלה וכאן איכא מצוה וגם הקו' לכאורה ל"ק דאיכ"ל כמ"ש התוס' והר"ן בסוגיא דזרוע בשילה דאפילו מותר לבטל מ"מ היכא דמצוה לבטל זה חידוש ותימה וזה כוונת הגמרא דלא אמרה תורה שלח לתקלה היינו דיהי' מצוה לבטל ובאמת נ"ל דזה גופא פלוגתא דר"י ות"ק סוף תמורה דלר"י רשאי לשרוף הנקברים וקשה למה מתיר הא איכא למיחש לתקלה ולהנ"ל אמרתי דר"י סובר דגבי נקברין אין חשש תקלה כקו' שלי ואם נשרף ס"ל דאפר מותר לגמרי דדווקא בנקברים נשאר לחלוחית הדבר כמ"ש משא"כ בנשרפין כנ"ל:

ומר"ן הגאון בעחת"ס זצ"ל באו"ח סי' ק"ד כ' ליישב דברי הרע"ב סוף תמורה דס"ל שריפה לאו דווקא דה"ה אם עשה בנשרפין דבר שיתמקמק כעין זריעה בדבר שזרעו כלה ג"כ סגי לכך כ' הטעם משום תקלה אלא שלא זכיתי להבין דברי מרן זצ"ל דכ' דיכול להיות שיקיים המ"ע גם בנקברין דהתורה לא ציוותה רק שיאבד מן העולם ואי מאבדו בדבר שזרעו כלה ג"כ קיים מצוותו קשה לי מש"ס פסחים ע"ה דמחלק הש"ס שם בין פרים הנשרפים לשאר הנשרפין דכתיב באש ישרף ל"צ דווקא באש אלא גם בשאר דברים רק דיהי' תולדה דאש וא"כ בנותר דכתיב ג"כ באש ישרף צריך ג"כ להיות תולדה דאש ואיך כ' מרן זצ"ל דקיים מ"ע דשריפה גם בנתמקמק וצ"ע. וגוף הקו' הנ"ל רציתי לומר לפי מה דאמרי' בפסחים ל"ד ע"א גבי שתילי תרומה דטהרו מלטמא א"כ התם בשבת הנ"ל גבי גידולי תרומה דאם נתנן בקרקע יכלה זרעו א"כ פסקה הטומאה מהם וממילא א"צ לשרוף ולא ביטל בזה מ"ע לכך צריך רש"י לתת טעם משום תקלה דבזה שגרם לבטל הטומאה לא עשה עבירה וממילא נדחה הראי' שהביא מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל מגמרא דשבת י"ז הנ"ל:

ב) ועיין בתמורה במתני' דכל הנקברין לא ישרופו דא"כ אתה מיקל באפרן ואם זה האפר אסור מה"ת או מדרבנן עיין פנ"י פסחים כ"ו ע"ב ונראה דזה רק מדרבנן שהרי עתה שנעשה אפר אין זה אותו הדבר שאסרה התורה אלא פנים חדשות באו לכאן ובפרט לפמ"ש המג"א בסי' רי"ז במוסק דהיכא דנשתנה מותר ואדרבה קשה דאפילו מדרבנן יהי' מותר כיון דנשתנה לאפר לדבר המותר וצ"ל דאיסור הנאה שאני מ"מ הוי גרם הנאה והוי ראי' לשיטת הראשונים ר"פ השוכר את הפועל דגרם באיסור הנאה אסור מדרבנן אלא לפי"ז גם בנשרפין יהי' אסור משום גרם ע"ז כתב תוס' סוף תמורה הטעם משום דאין לך דבר שנעשה בו מצוותו שמועלים בו ונראה הכוונה דהנאה שנהנה אח"כ לאו האיסה"נ קגרם אלא המצוה שעשה בו גרם לו הנאת האפר ובמנ"ח הקשה על דברי התוס' א"כ לפי"ז למה בשר המת עפרו אסור דהא אין לך דבר שנעשה מצוותו ויהי' אסור אלמה תנן סוף תמורה דבשר המת שנפרך אסור ונ"ל דל"ק לפי דברי התוסיו"ט בשבת פרק המצניע מ"ה דבפחות מכזית אינו מצווה לקברו יעיי"ש וכאן בסוף תמורה קאמר בשר המת ולא מת גופו אלא חתיכה ממנו אז אינו מצוותו בקבורה שפיר אמרי' דנפרך אסור, ובלא"ה נ"ל דאין הטעם דמצות קבורת המת דמי למצות קבורת איסה"נ דבקבורת איסה"נ צריך להעבירו מן העולם וכיון שנעשה מצוותו מותר אבל מצות קבורת מת אינו משום דאסה"נ הוא אלא משום כבוד המת וכבוד האדם וגם שלא להשתמש בעפרו ג"כ הוא כבוד המת כנ"ל ולולא דברי התוס' הי' נ"ל טעם מתני' דכל הנשרפין אפרן מותר ובנקברי' אפרן אסור עפ"י מ"ש המג"א בסי' וי"ו בשם האר"י הקדוש על הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם ופי' אף בלחם יש לבד הגשמיי דבר רוחניי המקיימו היינו מוצא פי ה' שמזה נהנית הנשמה ה"נ בנשרפין נשרף גם הרוח החיוני וכל כחותיו אבל בנקברין נשאר עוד רוחו וכחו וכן חזינן דאם זורעין בקרקע אף שנבלה וכלה אח"כ קם וגדל דבר חדש היינו משום שנשאר בו עוד דבר רוחניי וע"כ נקברים אפרן אסור משום שיש בו עוד כחו כנ"ל:

ג) והנה תוס' בפסחים כ"ג ע"ב ד"ה דהא כתיב וכו' הקשו על פירש"י על והנה שורף דכך אמר להו משה הן לא הובא דמה אל הקודש פנימה מכלל דאם הובא שפיר דמי והקשו דעכ"ח לא שפיר עבדו דשרפוהו בלא עיבור צורה ואמרי' בפ' כ"צ כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו עיי"ש ונ"ל די"ל דריב"ל כאן סובר כר"ל לקמן דהיסח הדעת פסול הגוף הוי וכ' שם התוס' בד"ה ל"ל קשה לר"י וכו' וי"ל מ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת ול"צ עיבור צורה א"כ ה"נ לא הי' צריך עיבור צורה ושפיר כ' רש"י, וגם מהרמב"ם לא מוכח אי אין הלכה כר"ל דהיסח הדעת פסה"ג אי לא ואפשר דמשום דגם ריב"ל ג"כ ס"ל הכי כנ"ל:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה