אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה קמו

מצוה קמה

והיא להרמב"ם ל"ת פ' ולהרמב"ן מצוה קל"ח ול"ת ע"ח

מל"ת שלא לאכול בשר קודש טמא שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכו' והנה במנ"ח הקשה דהול"ל למנות גם הלאו דלא תוכל לאכל בשעריך דילפי' מיני' בפסחים כ"ד דהשווה כל הקדשים למעשר שני דכתיב בי' לא בערתי ממנו בטמא ולכאורה הי' נ"ל לפמ"ש בערוך לנר ביבמות דף ע"ג ע"ב דהרמב"ם לא דריש האי דרש דלא תוכל לאכול בשעריך דהרי בפ"ג ממע"ש הביא הרמב"ם לאו על מע"ש דלא בערתי ממנו בטמא ולא הביא לאו דלא תוכל לאכל בשעריך וכ' שם ליישב דהרמב"ם סובר דאנן קיי"ל דל"ת לאכול בשעריך בא ללמד דאם אוכל חוץ לירושלים בלא פדיון לוקה כמו שנמנה לקמן במצוה תמ"ד וכו' עיי"ש אלא שזה א"א לומר אליבא דהרמב"ם דהרמב"ם בפ"ג ממע"ש שם פסק דדווקא בירושלים אם אכלו טמא בטומאה עובר והביא הכ"מ שם הטעם שהביא הרמב"ם בפי' המשנה דהאי לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך דהיינו שהטמא והטהור יאכלו יחדיו וזה דווקא בירושלים אבל חוץ לירושלים אינו לאו וא"כ עכ"פ חזינן דגם הרמב"ם סובר האי דרש דל"ת לאכול בשעריך וא"כ עדיין עמדה קו' הנ"ל ולענ"ד נראה ליישב כאופן אחר דלכאורה ק"ל איך ילפי' מל"ת לאכול איסור דאין רשאין לאכול קדשים שנטמאו דהיינו דמרמז על בשעריך דנאכל הטוה"ט יחדיו דכתיב בפסהמ"ק וע"ז מרמז לן כאן דקדשים או מע"ש אין רשאי לאכול הטוה"ט, דהנה ברמב"ם פי"ח מפסהמ"ק כ' דאסור להפסיד קדשים להביאם לידי פסול עיי"ש וא"כ אם הפסידו בידים הרי עשה איסור דכבר הבאתי למעלה במצוה שלפני זה דהרמב"ם כ' שם דלאו דפיגול הוא מל"ת כל תועבה וזה שייך רק אם הוא עשה מעשה לזה אבל אם נעשה הפסול ממילא אינו בכלל הלאו דל"ת כ"ת אפילו אם נימא דכל פסול שנעשה בידים בקדשים הוא בכלל דל"ת כל תועבה א"כ אכתי קשה איך פריך בגמ' שם בפסחים כ"ד דלא לכתוב הלאו דבשר אשר יגע בכל טמא וכו' הא ידעי' מל"ת לאכול בשעריך איך נוכל למילף מפסוק זה דהא מפסוק ל"ת לאכול לא ידעי' אלא כשטימא קדשים בידים דומיא דטמא וטהור שאכלו יחדיו בוודאי טמאו בידים ע"כ אסור משום לאו דל"ת כל תועבה דהא טמא בידים אבל היכא דלא טמא בידים ליכא לאו דל"ת כ"ת אכתי לא ידעי' וצריך קרא דבשר אשר יגע בכל טמא, ואע"ג דכתבתי לעיל דהיכא דאינו מכשיר ל"ש לתכ"ת אבל מ"מ סברא לחלק איכא ומנ"ל ללמוד מהתם וצ"ל דקו' הש"ס דהרי כבר הבאתי למעלה דזה הוא פלוגתא בספרי על הקרא דל"ת כ"ת אי קאי על הפוסל קדשים וכבר כ' במצוה שלפ"ז דש"ס דידן לא ס"ל כספרי אלא כאידך מ"ד בספרי א"כ איכ"ל דהש"ס בפסחים לא ס"ל דל"ת כ"ת בא ללמד דאם פסל קדשים אסור באכילה משום תועבה אלא מקרא כל שבקודש פסול באש ישרף אז ליכא סברא לחלק בין אי עשה בידים או לא וממילא פריך בגמ' שפיר אבל הרמב"ם פסק כמ"ד בספרי דמל"ת כ"ת ילפי' מטיל מום בקדשים ושאר פסולים עיין במצוה לקמן ת"ע וא"כ מל"ת לאכול בשעריך ליכא למילף בקדשים שנפסלו מעצמם שפיר הביא הרמב"ם רק הלאו דבשר אשר יגע בכל טמא ואם עשה עבירה כבר הביא שם הרמב"ם פי"ח מפסהמ"ק דאיכא גם לאו דל"ת כ"ת ובזה מיושב גם הרמב"ם פ"ג ממע"ש דהביא קרא דלא בערתי ממנו בטמא מזה למד לאו לאכילת מעשר בטומאה והקשה עליו הרמב"ן דהאי לא בערתי אינו לאו והצל"ח בפסחים כ"ד האריך בזה דמשם מוכח כרמב"ם וכבר כ' תוס' ביבמות ע"ג ע"ב דסוגיות חלוקות בזה דביבמות מוכח דלא בערתי אינו לאו ובפסחים מוכח דהוי לאו ועפ"י הנ"ל י"ל דתליא בפלוגתא דספרי הנ"ל ואכ"מ ויבואר לקמן במצוה דלא בערתי בפ' כי תבא:

ב) ועוד הקשה במנ"ח למה לא הביא הרמב"ם דעובר ג"כ משום לתכ"ת וכ' דאפשר דתועבה לא מקרי אלא אם חייב מלקות עי"ז ולכאורה דבר זה צ"ע מנ"ל זה ואני כתבתי במצוה הקודמת דאיכ"ל דלאו דל"ת כ"ת אינו אלא דווקא אם המעשה של תועבה מכשיר אותו דבר וגם כתבתי כבר שמרמב"ם לא משמע כן גם על התי' שכתבתי למעלה עדיין לכאורה קשה דהיכא דנעשה טומאה ע"י אדם דנעשה תועבה על ידו יהי' עובר על ב' לאווים משום ל"ת לאכול בשעריך ומשום בשר אשר יגע בכ"ט ולענ"ד דמכאן יש להוכיח בכה"ג לא שייך ל"ת כ"ת דהרי כבר הבאתי לעיל דהרמב"ם פ"ג ממע"ש כ' דהלאו דל"ב ממנו בטמא הוא דווקא לענין אכילה בירושלים אבל חוץ לירושלים אינו עובר וכתבתי לעיל דהרמב"ם בפי' המשנה במכות פ"ג יליף זה מקרא דל"ת לאכול וקאי על מה דכתיב קמא ואכלת ואח"כ כתיב לא תוכל לאכול בשערך ובשעריך היינו אכילת בשעריך דהטמא והטהור יחדיו וע"ז אמר דזה אינו אסור רק בירושלים אבל חוץ לירושלים אינו אסור משום טומאה וקשה אמאי הא שם נעשה הטומאה בידים דאכל הטוה"ט יחדיו ואיכא משום ל"ת כ"ת ואפי' חוץ לירושלים יהי' אסור ואלא עכ"ח מוכח מקרא דבנדון כזה אינו עובר משום ל"ת כ"ח או מאחד משני טעמים הנ"ל או משום דלית בו מלקות או משום דאינו בא להכשיר וממילא איכא בינייהו בין מע"ש לקודש דבמע"ש אינו עובר אלא דווקא בירושלים אבל בקדשים דכתיב אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוא אפילו חוץ לירושלים א"כ ל"ד קודש למע"ש א"כ קשה על הסוגיא דפסחים כ"ד דאמרי' שם דאיתקש קודש למע"ש אעכ"ח צ"ל בסוגיא שם אזלי' אי לא דרשי האי קרא דבשר אשר יגע בכ"ט אלא לשאר איסורים שבתורה ולא לקדשים שפיר אמרו דאיתקש קודש למע"ש אבל לאמת דקיי"ל כר"א ל"צ והבשר אשר יגע וגו' לשאר איסורין שבתורה אלא לקדשים ממילא ל"ד קודש למע"ש כנ"ל וליכא למימר דאיתקש קודש למע"ש ואם כן בלא"ה א"ש קו' דלעיל דלא מנה הרמב"ם לא תוכל לאכול בשעריך כנ"ל:

ג) עוד העיר המנ"ח למה לא הביא הרמב"ם ג"כ דאיכא גם משום לאו הכללי כל דכתיב לא יאכל כי קודש הוא יליף ר"א כל שבקודש פסול ליתן ל"ת על אכילתו ובחינוך כתב באמת דלוקה מלאו דלא יאכל דכתיב גבי מלואים וכבר הקשה ע"ז המעיי"ח וכ' דט"ס יש בדבריו וזה צריך להיות במצוה קמ"ד גבי פיגול אבל גם זה לכאורה קשה דהא גבי פיגול כ' החינוך לשון הרמב"ם משום ל"ת כ"ת ולדעתי נראה דכך צ"ל בדבריו ולוקה גם מדכתיב לא יאכל ואעפ"י שכ' גבי מילואים וכו' הה"ד לש"ק וכו' ומשום לאו כללי כדברי המנ"ח, והחינוך סובר כפי' הריטב"א במכות ר"פ אלו הן הלוקין דדבר שיצא מן הכלל בכל הקדשים לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כלו יצא וחייב מלקות גם משום לאו זה והרמב"ם דלא מייתי לי' נראה ליישב דהא כ' בפי' המשנה בפ' אלו הן הלוקין דלאו שבכללות הוי כמו שכ' התורה לא תאכלו ממנו נא ומבושל והוי מבושל לאו שבכללות כיון שכתבה התורה דמבושל יהי' כמו נא ע"כ הוי מבושל לאו שבכללות ואין לוקין כיון דהלאו אינו מפורש ולפי"ז נ"ל דגם הכא דנתנה התורה טעם כי קודש הוא אמר ר"א דכל דבר שבקודש הוא כן דלא יאכל אבל מפורש אינו ואינו עדיף מלאו דמבושל ולפי"ז תליא זה בב' לשונות סו"פ כל שעה אי לאו דמבושל לוקין עליו ומקרי מפורש ה"נ ולפי"ז יש ליישב ג"כ סתירת הסוגיות דמכות ופסחים דפסחים כ"ד חשיב האי ר"א ללאו שבכללות ובמכות י"ח פריך לילקי עוד משום לאו זה ולהנ"ל יש לומר דזה תליא בב' לשונות הנ"ל וא"ש דלא הביא הרמב"ם לאו זה כיון דאינו חייב מלקות לא הביא הרמב"ם כמו שכ' המנחת חינוך בעצמו:

ד) ופשוט בהאי איסור דקודש שנטמא אסור בהנאה גם כן דכתיב באש ישרף וגם משום לא יאכל דכולל גם הנאה אפילו לחזקי' בפסחים כ"ב ולכאורה אפי' בשלכד"ה יהי' אסור להנות ממנה דכתיב באש ישרף אלא דמ"מ אי הי' מותר בהנאה הי' יכול להנות ממנה בשעת שריפה ומטעם זה נ"ל ליישב קו' המנ"ח דהקשה על הש"ס בשבת כ"ה דאמרי' שם דממנו ממעט תרומה ופריך בגמרא דילמא ממנו ממעט קודש והקשה המנ"ח הא בקודש כתיב לא יאכל ולכ"ע משמע איסור הנאה ובשלמא אי אמרי' דמלא תוכל לאכול בשעריך ילפי' כמו שיליף ריב"ל בפסחים כ"ד אז פריך שפיר דכבר כ' התוס' בסוגיא דחור"א דאכילה בוודאי אינו משמע הנאה אבל אי' ילפי' מוהבשר אשר יגע וכו' לא יאכל קשה כנ"ל דוודאי אסור בהנאה משמע ולענ"ד דברי הש"ס נכונים דמלבד דאיכ"ל דשריפת קודש להסיק בו הוא שלכד"ה וכבר האריך הפנ"י בזה בפסחים כ"ו בסוגיא דזוז"ג עיי"ש ובצל"ח פסחי' כ"ד רצה לומר כיון דהשתא הוי כד"ה כיון שאסור בהנאה וא"א להצריכה לשום דבר אחר הוי כד"ה עיי"ש וא"כ להסיק בו תנור או להדליק בשמן של תרומה במקום שאין דרך להדליקה הוי שלכד"ה זה קמ"ל הקרא ודלא כצל"ח. מיהו בלא"ה הרי בפסחים כ"ג ילפי' דבערלה כתיב ג"פ ערלים להורות שלא ידליק בו הנר והקשו התוס' שם דל"ל קרא ע"ז הא אבה"נ ותי' די"ל דהדלקה אין בו ממש ואפילו בעצים דאיסור פליגי אי יש שבח עצים בפת ותוספ' בפסחים ע"ה כ' דאפי' למ"ד יש שבח עצים בפת מ"מ הוי רק מדרבנן וא"כ אף דאסור בהנאה מותר ולא ילפי' ממעשר ושפיר מקשה הגמרא דילמא ממנו ממעט קודש ותי' דקודש חמור בה' דברים יותר מתרומה ובמע"ש כתיב לא בערתי ממנו א"כ יש קו"ח בקודש דאסור גם הדלקה אסור וא"ש קו' הנ"ל:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה