מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה קמה
והיא להרמב"ם ל"ת ע"ט. ולהרמב"ן הוא מצוה קל"ו ול"ת ע"ז
ל"ת שלא לאכול פיגול שנאמר פיגול יהי' והנפש האוכלת ממנה עונה תשא וכו' והלאו אינו מפורש בתורה אלא או מקרא הכתוב בפ' המילואים לא יאכל כי קודש הוא ילפי' כל שבקודש באש ישרף או מקרא ל"ת כל תועבה דנמנה לקמן במצוה ת"ע ובמנין המצות להרמב"ם סי' קל"א וקל"ב כ' הלאו מקרא הראשון לא יאכל כי קודש הם והנה במעיי"ח כ' דמכאן מוכח דחילוק עונש חשיב חילוק מדחשיב ריש כריתות נותר ופיגול לב' אע"ג דאיתא מלאו א' ודלא כר"י בכריתות שם ולענ"ד זה אינו שהרי יש לפיגול גם לאו דל"ת כל תועבה ובזה יש ליישב קו' הצל"ח בפסחים כ"ד דהקשה להרמב"ם כיון דבש"ס דידן לא יליף מלא תאכל כ"ת אמאי נקט דרש דספרי ועפ"י הנ"ל א"ש כיון דקיי"ל כר"י ובעי' לאווין חלוקים ובפיגול איכא למילף מל"ת כל תועבה ובנותר מבכל קודש כמו שכתבתי לקמן ובצל"ח ג"כ ראיתי מקצת מסברא שלי דבנותר דלא עשה שום מעשה בוודאי לא שייך ל"ת כל תועבה וגם אני כתבתי כן במק"א ובאמת ברמב"ם מבואר קצת חילוק זה ועיין בריטב"א מכות י"ד ע"ב דכ' דהשתא דייחד לאו והכניס דם לפנים ונפסל איכ"ל דהוי כדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ולוקה על הלאו שבכללות כל שפסולו בקודש ועיין במצוה שאחר זה מה שאכתוב בעזה"י. וגם מה שכ' המעיי"ח דעל פסול חוץ למקומו אינו לוקה דהוי לאו שבכללות ובשלמא בפיגול דכתיב עונש נוכל למילף אזהרה ללקות גם מלאו שבכללות משא"כ לפסול חוץ למקומו לא ידעתי איך אפשר לומר כן שהרי ברמב"ם פי"ח מפסהמ"ק מנותר דלוקין מל"ת כל תועבה ועכ"ח דלא חשיב לאו שבכללות כיון דהכל ענין אחד הפוסל קדשים ובאמת לפי הנראה לי לא שייך הלאו דל"ת כל תועבה רק בפיגול משא"כ בשאר פסהמ"ק שנפסלו ע"י טומאה וכיוצא בהם בשלמא בצורם מום דילפי' מל"ת כ"ת בסי' ת"ע וכן במפגל קדשי' דהעבוד' שהיתה ראוי להכשיר ולתקן הדבר עשה תועבה בכה"ג איכ"נ דאסור מל"ת כ"ת שהרי התועבה עצמה הוא רוצה לגרום לאכול והכח חם לא שחטו או לא זרק ולא הוליך וקיבל לא הי' נטהר לאכול ובאותו דבר עצמו שתתיר אותו או שיגרום להתיר עשה עבירה והי' לו מחשבה לפגל שפיר איכ"ל דהוי כאילו אוכל התועבה אבל אם כבר הי' מותר ויצא או טימא שאין אוכל התועבה בוודאי בלא תועבה ג"כ הי' מוכשר לאכול ולכך בכה"ג נראה דלא שייך הלאו דל"ת תועבה אלא מקרא דקודש הם כל שבקודש פסול לא יאכל:
ב) והנה הרמב"ם בפט"ו מפסהמ"ק כ' אזהרה שלא יפגל וילפי' מקרא המקריב אותו לא יחשב והרמב"ן יניף מקרא דפ' שופטים לא תזבח כל דבר רע כפירש"י בחומש ולכאורה קשה לי על הרמב"ם דהרי בנדרים ל"ו ילפי' מקרח דהמקריב אותו לא יחשב מ"מ אפינו אי כהנים שלוחי דידן דאמרו לתקוני שדרתיך ונא לעוותי וא"כ הא איצטרך האי קרא לזה ומנ"ל ללאו. ונראה דהרמב"ם לשיטתו דפסק בנדרים שם דקיי"ל כהנים שלוחי דרחמנא בכל ענין וח"כ לא איצטרך המקריב אותו וגו' שפיר כ' דאתיא ללאו, והרמב"ן איכ"ל דאזיל לטעמי' דכ' בחי' לקידושין כ"ג ע"ב דאיכ"ל כהן לכהן וכן לענין שחיטה בזר איכ"ל דלא נפשט האיבעי' וכה"ג איכ"ל שלוחי דידן ואיצטרך לא יחשב מ"מ לכך לא מצי למילף הל"ת מלא יחשב אלא מקרא הנ"ל. וראיתי ברשב"א ובשטמ"ק בנדרים שם שכ' דאפילו נימא דאינו מתפגל ע"י שלוחי דידן מ"מ הוי כאינו נשחט ואסור לאכלו וכאילו נתנבלה ודבר זה צ"ע לכאורה ואין לומר משום כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני הרי כבר כ' האחרונים כלל בזה והובא בסמ"ע ובש"ך בחו"מ סי' ר"ח דכה"ג היכא דמעשה שחיטה אינו מצד עצמו עבירה אלא דבר אחר גורם העבירה לא אמרי' אעל"מ ה"נ כן ונראה דכוונתם עפ"י דברי הר"ן בסוגיא דרבוצה אף דאין אדם אוסר דבר שא"ש מ"מ בשחיטה כיון דבשעת שחיטה הי' לו מחשבה שאינו טובה ניהו דאין צריך בשחיטה כוונה לשמה מ"מ מחשבה מהופכת פוסל א"כ ה"נ כן והמקנה בקידושין כ"ג לא ראה דברי הרשב"א ושטמ"ק הנ"ל וכתב דאינו פסול עיי"ש:
ג) ועפ"י ב' טעמים הנ"ל נראה דיש נ"מ ואיכא בנייהו בין אי יליף מהמקריב אותו או מלא תזבח להרמב"ם דיליף מקרא לא יחשב מפסיל אסי' במחשבה בעלמא בלי דיבור כדפסק הרמב"ם בפי"ד מפסהמ"ק אבל להרמב"ן נראה דס"ל כדעת התוס' בחולין ל"ח דדווקא בדיבור מפגלי והנה בהג"ה למל"מ בפ"ג מפסהמ"ק הקשה לשיטת הסוברים דמחשבה בלב סגי א"כ אטו מאן דאכל תמרי בארבלאי לוקה יעיי"ש ובמנ"ח כ' דאינו יודע מה קא קשיא לי' דמצי איירי באמר בפה וכן כ' בראש יוסף בחולין ל"ח ולענ"ד קושיא גדולה הקשה דבזבחים דף כ"ט אמרי' דהא דאמר ר' ינאי המחשב בקדשים לוקה היינו כר"י דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו וראיתי בשטמ"ק בב"מ דף מ"ב דהקשה הא ר"י אמר לתנא לא תתני מימר דבדיבורא מתעביד מעשה ובפיגול נמי בדיבורא מתעביד מעשה וחי' השטמ"ק דבכל דיבור קדמה מחשבה וסוף מעשה במחשבה תחלה וא"כ כיון דאמרי' דבמחשבה נעשה פיגול א"כ אפי' מדבר לא שייך לומר בדיבורא מתעביד מעשה שהרי המעשה נעשה כבר ע"י המחשבה דהרי המעשה חשבי' שנעשה איסור עי"ז וזה כבר נאסר ע"י המחשבה ולא שייך בו בדיבורא מתעביד מעשה ועדיין קשה לדעת הרי"ף בסנהדרין ס"ד דס"ל דבכל מקום אמרי' עקימת שפתיו הוי מעשה לר"י לכך חסמה בקול לוקה אא"כ דיבר רק אותיות "אהוי" וא"כ בוודאי קשה וצ"ל ג"כ כדאמרי' בסנהדרין ס"ה במגדף הואיל וישנו בלב לא הוי דיבור מעשה וה"נ ואיכ"ל דמהכא הוכיח הרמב"ם דינו דגם במחשבה נעשה פיגול דהא בעל מימרא זו הוא ר' ינאי והוא רבו של ר' יוחנן והוא סובר עקימת שפתיו הוי מעשה ולמה אמרי' דדווקא לר"י חייב אלא וודאי דבמחשבה נמי נעשה פיגול והוכיח הרמב"ם שפיר דינו. ועפ"י הנ"ל נראה דזה הוא דקשיא לי' להג"ה מל"מ דאי אמרי' במחשבה נעשה פיגול אפילו לר"י נמי לא לילקי דעל מחשבה ל"מ בשום מקום דלוקין דאטו מאן דאכל תמרי' וכו' ועל הדיבור כבר קודם הדיבור הי' המחשבה וא"כ במחשבה כבר נעשה פיגול ואין פיגול אחר פיגול וצריך לדחוק כיון דהדיבור מגלה על המחשבה לא נגמר המחשבה אלא ע"י הדיבור ודוחק וצ"ע:
ד) והנה המפרשים דקדקו דלמה לא מנה הרמב"ם ללאו בפ"ע דלא יחשוב לפגל מלאו דלא יחשב והסמ"ג פקפק עליו מזבחים כ"ט דיליף משם דעירוב מחשבות ונראה דבמקרא ההוא איכא מקרא ומסורת דהיינו עפ"י הקריאה דקרינן לא יחשב בנפעל ילפי' מיני' עירוב מחשבות אבל עפ"י המסורה הוי קרינן לא יחשב כדאי' בפ"ק דסנהדרין ד' ע"ב גבי יראה יראה דלפי פשטות הוי אמרי' יראה וה"נ ועפ"י המסורה דהוי קרינן לי' לא יחשוב כמו גבי יראה הוי משמע לאו וניהו דאמרי' בעלמא דהיכא דאיכא למדרש המקרא והמסורת דרשי' תרוויי' כמ"ש התוספת בסנהדרין שם מיהו זה אינו מפורש בקרא רק הלמ"ס דבין המקרא ובין המסורת בא ללמדינו דבר לכך כיון דאינו נלמד רק מכח הלמ"ס שגם המסורת עיקר ולזה לא מנה הרמב"ם כדכ' בכללים למנין המצות בשורש ב' דדבר שאינו מפורש לא נמנה למצוה בפ"ע וא"ש והחינוך כתב דהרמב"ם יישב קו' זו דלא מנאו בפ"ע במה דמסיים בלשונו דהוי כמו מטיל מום בקדשים וזה כבר מנה, ואני אמרתי דכוונת הרמב"ם דהא כבר כתבנו דלאו זה מל"ת כל תועבה וכבר הביא בחינוך במצוה ז' דכל היכא דהוי ענין אחד לא הוי לאו שבכללות אם כן שפיר יוכל לחשוב לאו זה מאכילת פיגול דלוקה כנ"ל: