מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה קמב
והיא להרמב"ם מ"ע ס"ה וגם מצוה זו לא מנה הרמב"ן מטעמים הנ"ל
מ"ע לעשות קרבן שלמים שנאמר וזאת תורת זבח שלמים והנה בשלמים לדעת תוס' ורמב"ם בין מחיים בין לאחר שחיטה הוי כממון הדיוט לריה"ג דפסק הרמב"ם כוותי' למכור ולקדש בו אשה דהוי כממון בעלים ולדעת רש"י בב"ק י"ב יש חילוק בין מחיים ולאחר שחיטה דלאחר שחיטה משלחן גבו' קזכי אבל מחיים הוי כממון בעלים אלא דקשה לזה דאיך אפשר דמחיים מותר למכור ולקדש הא קדשים מיד כשהקדישם הם אסורים משום הקדש וילפי' מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ואנן קיי"ל כר"א דאכילה גם הנאה בכלל ואיך משכחת לה להתיר למכור ומצאתי שכבר הקשה כן בקצוה"ח סי' ת"ו ובקונטרס לסוגי' משלחן גבו' קזכי בב"ק י"ב הארכתי בחי' וכעת נ"ל ליישב בזה רש"י בב"ק י"ב פי' הטעם דלכך נקרא ממון בעלים משום דהוא באחריותו והפנ"י תמה בזה דזה דעת ר"ש דס"ל גורם לממון כמ"ד אבל לריה"ג אינו הטעם משום ממון בעלים וכן ההפלאה בקידושין נ"ג האריך לדחוק בזה ונראה דגם רש"י מודה לריה"ג עדיין הוא שלו אלא אפ"ה אסור בהנאה כקו' דלעיל ולכך פי' דניהו דהוי שלו לריה"ג אם לא הי' באמירתו בוודאי אסור בהנאה אבל כיון שמחויב באחריות א"כ באותו רגע כשיצא מידו נתחייבו נכסיו בדמי קרבן זה בכה"ג ס"ל לרש"י דלא מיקרי הנאה ובפרט אם הוא באמת רוצה להביא אחרת אפשר קרבן יפה מזה ובפרט אם נימא דתופס דמיו בכה"ג ס"ל לרש"י דלא מקרי הנאה דהא למכור מותר דהוי ממון בעלים ורק מצד איסור הנאה יש כאן ס"ל לרש"י כיון דחייב באחריות לא מקרי הנאה כנ"ל. ובמק"א כתבתי לדעת התוס' באמת המכירה והקידושין הוא באופן שתחול לאחר שחיטה כשהותרה לו ונעשה היתר אבל בדעת רש"י א"א להעמיס כן דס"ל דלאחר שחיטה משולחן גבו' קזכי ואינו ממון שלו וא"כ הא דממון בעלים היינו מחיים וע"ז קשה כנ"ל:
והנה לענ"ד יש לדייק מלשון רש"י בגיטין דף נ"ג דס"ל דזכות יש לו בקרבן או שיתכפר על ידו או לקיים המצוה דרש"י פי' שם דכהנים שפיגלו במקדש חייבים לשלם דהפסידו לו המצוה והפנ"י הקשה שם טובא לדידן דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי איך אפשר דחייבים לו לשלם דזה שייך לר"ש דס"ל גרל"מ כממון דמי אבל לדידן למה יהי' חייב לשלם עיי"ש שהאריך ועוד הקשה שדברי רש"י סותרים למ"ש בב"ק ע"ח ונלע"ד דכל זכות שיש לאדם בדבר נקרא לו קנין אפילו בדבר מצוה דקיי"ל מללה"נ מ"מ כבר כתבתי במק"א דדווקא אם אינו ממשכנין אותו אבל אם הוא מחויב לעשות המצוה נגד אחרים וממשכנין אותו לאותו מצוה חשיב זכות ההיא ממון ובוודאי אין רשאין ליקח ממנו זכות הזה וכה"ג נראה דלא מקרי גורם לממון דגם השתא יש לו בו זכות ממון ואסור לאדם ללוקחו ממנו כמו כל ט"ה וניהו דאין יכול למכרו דאין המכר חל עליו דהוי דבר שאין בו ממש מ"מ הלוקחו ממנו מחויב לשלם לו היזקו והפנ"י בפסחים כ"ט ע"ב תמה שם על הגמרא דאמרי' דאם חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה חשיב גורם לממון ותלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן והקשה דלמה יקרא זה גורם לממון שהרי יבא זמן דדבר זה גופא יקרא ממון וה"נ ולכך שפיר כ' רש"י דכהן המפגל צריך שישלם לו זכות של אותו קרבן שהי' מכפר עליו או שעשה מצוה על ידו אפילו לרבנן חייב לשלם אלא דזה שייך אם אינו יכול לקיים המצוה בדבר היותר מועט אבל אם הי' יכול לקיים המצוה בעוף בדבר מועט אם נימא דצריך לו לשלם המצוה חשובה דע"ז אין ממשכנין ס"ל לרש"י דזה תליא בפלוגתא דר"ש ולכך פירש"י שם בב"ק ע"ח ע"ב דסוגיא קאי אליבא דר"ש ולעולם דעיקר המצוה צריך לשלם כמ"ש רש"י בגיטין נ"ג הנ"ל. ויש להביא ראי' מפ"ז דפאה מ"ח בתויו"ט שם דס"ל אפי' אמרי' דאין לעניים בעוללות אלא משעת בצירה אפ"ה כיון דלאחר בצירה הוא שלהם לכך אין הבעלים יכולין להקדיש ולא חשיב של בעלים והוי כמזיק שיעבודו של חבירו דקיי"ל בגיטין דף מ' דחייב משום דינא דגרמי ה"נ בקרבן דאית לי' זכות וכעין שיעבוד עליו להוציאו י"ח או מצוותו לכך כהנים שפיגלו חייבים לשלם ולסק"ד בב"ק צ"ח דדינא דגרמי תליא בגורם לממון א"ש לשון רש"י בב"ק הנ"ל אבל באמת אנן קיי"ל דינא דגרמי חייב וגורם לממון פטור ואין זה תליא בזה כנ"ל:
ג) והנה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד חוץ מתודה ושלמי נזיר ומותר הפסח ועיין בתוס' פסחים ע"א ע"ב ד"ה לימד וכו' שהקשו שם על פירש"י בפ' כל הפסולים דף ל"ו ובשר זבח תודת שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה מניין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו ופירש"י היינו חגיגת י"ד הבאה מחמת הפסח והקשו תוס' דהוא דלא כמאן דלתנא דשמעתין נאכלת לשני ימים ולבן תימא דנאכלת ליום ולילה נפקא לי' מדהוקש לפסח עיי"ש ופי' התוס' דשלמים הבאים מחמת פסח היינו מותר הפסח ולענ"ד דגם רש"י מודה דעיקר הקרא בא על מותר הפסח כמו שהוכיח התוס' אלא דרש"י בחומש פי' על הקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב עד הבוקר ב' פירושים פי' א' דקאי על הפסח עצמו ואע"ג דכבר כתיב גבי פסח לא תותירו הו"א דווקא פסח מצרים אבל לדורות אינו נעשה נותר ביום ראשון לבוקר קמ"ל ועוד פי' כילפותא דש"ס דמקרא הזה ילפי' דחגיגה הבא עם הפסח נאכל לב' ימים ולילה דנהי דלב"ת יליף זה מהיקשא דאיתקש חגיגה לפסח מ"מ כיון דיש ב' פירושים בקרא דלא ילין עדיין לא ידעי' דדילמא כפי' השני ברש"י ואפשר שגם פסח דורות זמנו עד ב' ימים וליל' לכך איצטרך ללמד מבשר זבח תודת שלמיו דשלמי פסח נאכלין ליום ולילה וכ"ש פסח ואפי' מפרשי' על מותר הפסח ממילא נשמע גם פסח ושוב ידעי' ג"כ מהיקש דב"ת דנאכל חגיגה ליום ולילה ותרתי שמעי' מיני' וא"ש ולפי"ז שפיר איכ"ל כפירש"י שם בזבחים ל"ו רק דרש"י ס"ל דמלא ילין זבח חג הפסח לא ושמע אלא דחגיגת י"ד דינו כפסח דהיינו דעובר בלא תותירו בזמן שעובר על הפסח אלא דפסח עצמו לא ידענו בפסח דורות כמו שפי' רש"י בחומש ולכך סובר ר"ש בזבחים שם דילפי' מקרא בשר זבח תודת שלמיו וס"ל דגם פסח הוא כעין קרבן תודה שהרי הוא על הנס שעשה לנו השי"ת בהוציאנו ממצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' ולכך ס"ל דשלמי פסח דאמרי' דהם בכלל בשר זבח תודת שלמיו שייכים טפי על חגיגת י"ד דהם כעין זבח תודת שלמים ולכך פירש"י דקאי על חגיגת י"ד דאינו נאכלת אלא ליום ולילה ולב"ת דס"ל מזבח חג הפסח איתקש חגיגה לפסח ומהתם עצמו ילפי' דפסח דורות אינו נאכלת אלא עד הבוקר ומדכתיב שלמיו לשון רבים ילפי' נמי מותר הפסח דבכלל בשר תודת זבח דקאי נמי אפסח דמקרי נמי תודה ושלמיו לשון רבים קאי בין אחגיגה בין אפסח והיינו לב"ת אבל לרבנן דחגיגה נאכלת לשני ימים גם רש"י מודה לתוס' דזבח תודת שלמיו קאי על מותר הפסח: