אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה קז

מצוה קו

והיא להרמב"ם מ"ע מ"ה ולהרמב"ן מצוה ק"ד ומ"ע מ"ד

מ"ע שיקדשו הכהנים ידיהם ורגליהם בבואם לעבודה שנאמר ורחצו ממנו וכו' וכהן שעבר ושמש בלא רחיצת ידים ורגלים העבודה פסולה וחייב מיתה ופיסול עבודה ילפי' חוקה חוקה ממחוסר בגדים דכתיב והיתה להם כהונת עולם ודרשי' כשאין בגדיהם הוי כזר והמעיי"ח הקשה למה לא נילף ג"כ דחייב מלקות כמו במחוסר בגדים ולענ"ד הטעם עפ"י התוס' בזבחים דף י"ח ע"א ד"ה חזקה שהקשו דהא אמרי' בסנהדרין פ"ד דדבר שלמדין רק מכללא אין למדין מג"ש וכ' התוס' דצריך לחלק ונראה דהחילוק הוא דזה הוי רק גילוי מילתא בעלמא ללמוד שמחלל עבודה וכיון דהוי רק ג"מ שפיר אפי' בבנין אב יכולין למילף אבל ללמוד מלקות שפיר אמרי' כיון דאפי' במחוסרי בגדים לא כתיב לאו בהדיא אלא דאתי מכללא אין למדין בגז"ש ללא רחץ יו"ר. והמעיי"ח העיר להקשות לרמב"ן דאינו מונה לבישת כהנים למ"ע הואיל והוא הכשר לכהנים ובלעדם פסול ה"נ לא הו"ל למנות למ"ע קיו"ר ונראה דקיו"ר המצוה שיקדש לשמה וגם יש דינים שאינם מעכבים כגון ממנו ולא מתוכו לכן נמנה למ"ע בפ"ע.

ב) הרמב"ם בפ"ה מביאת מקדש כ' היסח הדעת או ישן או הטיל מים או עשה צרכיו צריך קידוש ידים ואם לא קידש ידיו חילל וקשה דהרי המל"מ בפי"ט מפה"מ הכריח דהרמב"ם ס"ל כר"י בפסחים ל"ד דהיסח הדעת לא הוי פסול הגוף רק חשש שמא נפסל וא"כ למה כ' כאן דאם לא קידש ידיו חילל הרי כ' דאם לא הוי רק ספק אינו מחולל העבודה והיסח הדעת ג"כ לא הוי רק ספק וצריך לדחוק דכאן גזה"כ הוא דהוי פסול הגוף אמנם נראה דבאמת גם כאן לא הוי פסול הגוף אלא הטעם כאן משום דאמרי' בעלמא ידים עסקניות הן וא"כ עפ"י הרוב וודאי נגע באיזה מקום הצריך ק"י ע"כ כ' הרמב"ם דאם לא קידש חילל מצד רוב אף דלא הוי פסול הגוף:

ג) אם ניער כל הלילה כ' שם הרמב"ם דצריך קיו"ר והביא הברכ"י באו"ח סי' ד' בשם א' מהגדולים כיון דהרשב"א כ' דנט"י שחרית עכשיו הוי דומיא דקיו"ר א"כ כמו דאמרי' בקיו"ר דאם ניער כל הלילה צריך קידוש הה"ד דצריך נט"י. ואני מפקפק על דין זה דהרי הרמב"ם פסק דאם קידש יו"ר לתרומת הדשן בקרות הגבר א"צ לחזור ולקדש כשעלה עלות השחר וא"כ חזי' דס"ל דעלות השחר אין עושה לינה וא"כ האיך כ' הניער כל הלילה צריך קידוש ובאמת זו קו' הש"ס בזבחים כ' אלא דאביי מתרץ שם דהא דצריך קידוש בניער כל הלילה הוא רק דרבנן והסמ"ג מ"ע שע"ה כ' באמת דהרמב"ם ס"ל כאביי דלא הוי רק דרבנן הא דצריך קיו"ר בניער כל הלילה ועכ"ח צ"ל כן דלא יסתרו פסקי הרמב"ם אהדדי וא"כ איך מצינו למימר דגם בנט"י הדין כן ובזה יישבתי מה שהקשה במנ"ח על הא דהביא החינוך אם יצא חוץ למקדש ואם ניער כל הלילה דצריך קידוש בחד עניינא הלא יצא לחוץ הוא בעיא דלא אפשטא והוי רק ספק ולא חילל העבודה וניער כל הלילה חילל גם העבודה ולפי הנ"ל א"ש דהרי עכ"ח גם בניער כל הלילה לא חילל דהרי מוכרח לומר דהוי רק דרבנן כנ"ל. ומטעם זה נ"ל דאינו מוכרח מ"ש בטה"ק בזבחים שם דביוה"כ דתורמין מחצות לא עלה לו הקיו"ר וצריך לחזור ולקדש דהרמב"ם לא הזכיר כלל קרות הגבר אלא שכ' הטעם כיון שהוא עבודה ליום לא חייבו חכמים לחזור ולקדש וא"כ נראה דאין חילוק. אלא דלכאורה ק"ל על גוף הסברא דהרי אמרי' בפסחים שם דאם נטמא הוי גם היסח הדעת ועיי' במהרש"א שם וא"כ כאן נמי כיון שצריך לקדש מדרבנן עכ"פ הרי מסיח דעתו ושוב צריך לקדש מדאורייתא ואם לא קידש הרי חילל וא"כ למה כ' הרמב"ם דבספק היכא דלא צריך לקדש רק מדרבנן לא חילל וצריך לחלק:

והנה הטה"ק הקשה איך משני אביי דלרבי לא הוי רק דרבנן הרי שם דף י"ט יליף לה רבי מקרא דכתיב בגשתם אל המזבח משעה שראוי לגשת אל המזבח אז צריך לקדש ומזה יליף דלינה מועלת והאיך יכול להיות דלא הוי רק דרבנן ואפשר לומר דיש תרי גוונא דאם קידש ידיו והתנה שיועיל לו ג"כ אלאחר עלות השחר איכ"ל דמועיל לו מה"ת לכה"פ אליבא דרבי דסובר ביבמות צ"ג דאדם מקנה ומקדש דשלב"ל וכשם דאמרי' פ' כל הבשר דף ק"ז דנוטל אדם ידיו שחרית ומתנה ואוכל כל היום כולה וה"נ איכ"ל דמהני תנאי מה"ת אלא מדרבנן אפי' בכה"ג צריך אם לא שקידש רגליו לתרומת הדשן שהוא ג"כ עבודת היום אבל אם צא התנה ולא הי' דעתו על היום איכ"ל דגם אביי מודה דצריך לקדש מדאורייתא ולפמ"ש לעיל דדעת הסמ"ג אליבא דהרמב"ם והחינוך דס"ל דלינה פוסלת רק מדרבנן בכל אופן צ"ל דהם פסקו כאביי והסוגיא דלעיל קאי אליבא דרבא דס"ל דהא דלתרומת הדשן מהני הוא אליבא דראב"ש דווקא אבל לרבי לא מהני. נראה דס"ל דלינה פוסלת מה"ת לרבי אבל הגמרא שם הקשה עליו ולכך פוסק הרמב"ם כאביי דמוקי לה אליבא דכ"ע עדיף:

ד) והנה מדעת הרמב"ם פ"ה מביאת מקדש משמע דבאהל מועד אם נכנס בביאה רקנית אינו חייב מיתה אלא דווקא אם עבד שם עבודה והקטיר שם אבל התוס' ביומא ה' ע"ב ד"ה להביא כ' דבאוה"מ אפילו בביאה רקנית חייב והא דאמרינן בזבחים י"ט ע"ב דסקד"א דגם בביאה רקנית ומוכח דלפי האמת אינו חייב בביאה רקנית היינו בגשתו אל המזבח אבל באוה"מ שפיר איכ"ל דאפי' בביאה רקנית חייב עיי"ש ובאמת זה קשה איך סק"ד דעל המזבח חייב בביאה רקנית הא כתיב בהדיא לשרת מיהו תוס' שם יישבו זה דכוונת הש"ס אי לא הוי כתיב לשרת וזה דוחק גדול והטה"ק הקשה דאם נימא כדברי התוס' א"כ איך הקשה שם בזבחים דבבואם אל אהל מועד למ"ל הא איצטרך לביאה רקנית לדעת התוס' ולענ"ד דעיקר פלוגתא זו תליא אי אמרי' מקרא נדרש לפניו ולא אלפני פניו או דגם נדרש אלפני פניו וה"נ דכתיב בבואם אל אוה"מ או בגשתם אל המזבח לשרת איכ"ל האי לשרת או דקאי גם על בבואם אל אוהל מועד או דקאי רק על אל המזבח והרמב"ם נראה דפוסק כחכמים בר"ה ט' ע"ב דמקרא נדרש לפניו וגם לפני פניו ולכך סובר דהאי לשרת קאי גם על אל אוהל מועד ולפי"ז הי' אפשר ליישב הסוגיא ול"ק קו' הטה"ק דשם איכ"ל דקאי התוס' למ"ד דמקרא נדרש אלפניו ולא אלפני פניו ולא קאי על בבואם לכך ס"ל דבביאה רקנית חייב וסוגיא דזבחים קאי אליבא דהלכתא דקאי גם אלפני פניו וליכא למימר דבבואם איצטרך לביאה רקנית דהרי לשרת קאי גם על אוהל מועד מיהו למ"ד דמקרא קאי רק אלפניו אפ"ה אפילו אי לא הוי כתיב בבואם אלא בגשתם אל אוהל מועד ג"כ הוי ידעינן ביאה רקנית דהרי לשרת לא קאי אלפני פניו וא"כ פריך שפיר ממ"נ בין אי אמרי' דנפרש רק לפניו קשה לכתוב גם באידך קרא בגשתם ואי אמרי' דנדרש גם אלפני פניו קשה למ"ל בבואם הרי לשרת גם ע"ז קאי:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה