מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה פח
להרמב"ם היא מ"ע ל"ו. ולהרמב"ן היא מצוה פ"ה ומ"ע ל"ה
מ"ע לחוג ג' רגלים שנאמר שלש רגלים תחוג לי ובכלל הזה הוא להביא שלמי חגיגה בג' רגלים מלבד שלמי שמחה ועולת ראי' שיתבאר לקמן מצוה תפ"ח אי"ה ועיקר המצוה הוא להביא ביו"ט ראשון שנאמר וחגותם אותו וגו' ואם לא הביא ביו"ר יש לו תשלומין כל ז' ובחג הסוכות כל ח' ואנן קיי"ל כולן תשלומין דראשון אם לא הי' ראוי בראשון כגון שהי' טמא או חגר וכיוצא בו בראשון שוב אין לו תשלומין ושלמי חגיגה אלו כ' הרמב"ם בה' חגיגה דמה"ת אין להם שיעור אבל מדרבנן אמרו שיעור ב' כסף ואם רוצה להרבות יותר מזה יכול לטפול עמו גם ממעות מעשר שני וגם אם רוצה להביא הרבה בהמות אם כבר יש בו שיעור חגיגה המחוייבת יכול להביא עמו גם מעשר בהמה ובמנחת חינוך הקשה הא מעשר בהמה אינו שלמים ואין טעון הזי' אלא מתנה אחת וחגיגה בעי' שיהי' שלמי חגיגה דווקא ולענ"ד ל"ק שהרי גם שלמי שמחה בעי' שלמים דווקא שהרי ילפינן מהר עיבל דכתיב וזבחת שלמים אפ"ה יוצאין גם במעשר בהמה ובחגיגה דבעי' שלמי חגיגה ילפי' ג"כ מן ושמחת בחגיך דהיינו חגיגה דכתיב בי' ושמחת ילפי' מהר עיבל דכתיב בי' שלמי שמחה א"כ כשם דבשלמי שמחה ילפי' דכל מיני שמחות יוצאין ה"נ בחגיגה ניהו דבעי' דווקא שלמי שמחה אבל לטפול עמה גם משאר מינים שראוי' לשמחה דהיינו מעשר בהמה שפיר שם חגיגה עלי' כן נראה לי טעם הרמב"ם:
ב) והנה בפסחים דף ע' ע"ב ילפי' דחגיגה ניהו דדוחה יו"ט אבל אינו דוחה שבת משום דכתיב וחגותם אותו שבעת ימים הא שמונה הם בסוכות אלא דבא למעט שבת והתוספות שם הקשה דל"ל קרא כיון דבלא"ה לא דחי כיון דיש לו תשלומין ותוס' ריש חגיגה הקשו אם חל יו"ט א' של חג בשבת דאז אינו יכול להביא א"כ לדידן דקיי"ל תשלומין דראשון אם חל יו"ר בשבת לא יהיה מחויב להביא גם בחוה"מ עיי"ש ובטו"א שם תי' דאם נימא דבכה"ג אין לו תשלומין א"כ שוב ידחו שבת. ומטעם זה מיושב קו' התוס' בפסחים דאיצטרך קרא דוחגותם שלא ידחו שבת אם חל ביו"ר והטו"א בחגיגה דף ט' רצה ליישב קו' התוס' בחגיגה הנ"ל דאם עבר ושחט בשבת יוצא בו כמו דאמרי' בביצה דף י"ט בנו"נ בדיעבד הורצה, ולי דבר הזה ספק ואין הנדון דומה לראי' דהכא כיון דכ' רחמנא וחגותם אותו שבעת ימים ללמד שאם חל יוה"כ בשבת לא יתחיל להביא עד חוה"מ א"כ גילה לן התורה בפי' דבשבת לא מטי עדיין זמן חיובא ואיך יועיל חגיגה בדיעבד אם שחט בשבת כיון שעדיין לא חל חיובא ובאמת צריך לי עיון דכה"ג דחל בשבת דכתיב וחגותם אותו שבעת ימים וקאי אותו על יו"ר של חוה"מ א"כ אפי' אם שבת הי' טמא או חיגר אם ביו"ר דחוה"מ נתרפא או נטהר יהי' חייב ויהי' חוה"מ נידון כראשון וצ"ע. וצ"ל דאזלי' בתר רוב השנים דברוב השנים אינו בא בשבת וקאי אותו מסתמא על רוב השנים אבל מ"מ אם באמת חל יו"ר בשבת לא חייבתה התורה שיקריב בפועל ביו"ר אלא שהחיוב עליו להקריב למחר בחוה"מ וא"כ אם הקריב בשבת לענ"ד לא יצא י"ח. ומטעם זה ג"כ א"ש הא דאמרו במגילה ז' דחגיגה מאחרין ולא מקדימין אם חל בשבת ואפי' למ"ד דלא בעי' זביחה בשעת שמחה והקשה דא"כ נימא דמקדימין ולהנ"ל דעדיין לא נגמר זמן החיוב ולכך ניהו דפסק הרמב"ם דאם חל שבת באמצע החג ושחט חגיגה בעיו"ט יוצא בו אפ"ה באם חל יוה"ר בשבת ושחט בעיו"ט לא יצא כן נראה לי:
ג) והנה במנ"ח במצוה פ"ט כ' כיון דאנן קיי"ל כל דקבוע זמן אפי' קרבן יחיד דוחה שבת וחגיגה דאינו דוחה הוא רק משום דיש לו תשלומין וא"כ קשה אמאי אמרי' בפסחים פ' דלכך לא ס"ל לעולא דמטמאין אחד משום דאז נדחה גם מחגיגתו דס"ל כר"י דתשלומין דראשון ואי לא חזי בראשון שוב אינו מביא וע"ז הקשה המנ"ח הא דחיית שבת ודחיי' טומאה חד דינא אית להו וכשם דאמרי' לענין דחיית שבת שבאם הי' הדין דאין לו תשלומין הי' דוחה שבת כמ"ש הטו"א ליישב בזה קו' התוס' כנ"ל א"כ התם בטומאה דבאמת אין לו תשלומין א"כ לדחי טומאה עיי"ש ולענ"ד ל"ק דהנה בחגיגה דף ג' ע"ב ילפי' דערל וטמא אין מביאין קרבן ראי' דילפי' ובאת שמה והבאתם שמה והקשה התוס' הא אמרי' בעלמא ערל וטמא משלחין קרבנותיהם עיי"ש ונראה לי לפי המבואר ברמב"ם רפ"ב מחגיגה דראיית פנים בעזרה וראיית פנים בקרבן חדא היא ואחד מעכב את השני אם לא ראה פנים בעזרה אפילו שלח קרבן לא יצא אדרבה כיון דבלא ראיית פנים אין מצוה עליו להביא קרבן ראיי' ואם הביא הוא רק קרבן נדבה ואין נקרב ביו"ט ולר"י שוב אין לו תשלומין וכן בהיפך אם ראה פנים ולא הביא קרבן לא קיים המצוה ונראה דהיינו נמי בכלל כדרך שבא לראות כך בא ליראות דליראות מהשי"ת דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך לא בא ריקן ה"נ האדם תרתי בעי' וזה ילפינן מקרא דבאת שמה והבאתם וממקרא הזה נוכל למילף ג"כ דקרבן ראיי' וקרבן חגיגה חד דינא אית להו דכתיב ובאת שמה, עולותיכם וזבחיכם וגו' תרתי וא"כ כיון דקרבן ראי' וקרבן חגיגה בביאה תליא מילתא דהיינו בראוי לבא וכיון דטמא אינו ראוי לבא ולא שייך דידחה טומאה אלא בקרבן שהוא מחויב להביא ואי אפשר אבל כאן אם הוא טמא אינו מחויב כלל ואיך נימא דיבא וידחה הטומאה כדי שעי"ז יהי' מחויב זה לא שמענו אלא בקרבן שהוא אקרקפתא דגברא והיינו אם יש עליו חיוב אבל כאן בכה"ג לא חייבה אותו התורה וא"כ ל"ק דידחה טומאה דלא נתחייב כלל ובזה א"ש קו' התוס' דאע"ג דבעלמא ערל וטמא משלחין היינו כיון דכבר נתחייבו אבל כאן גלי קרא דבכה"ג כיון דתרתי בעי' ואם אי אפשר בשניהם אפילו לאחד לא יעשה וא"ש כן נראה נכון: