אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה פז

מצוה פו

והיא להרמב"ם ל"ת נ"ב ולהרמב"ן הוא מצוה פ"ד ול"ת נ'

מל"ת שלא להדיח עיר מישראל לעבוד ע"ז שנאמר לא ישמע על פיך אע"ג שהוא לא עבד אלא שהדיח אותם עד שיעבדו ולשון לא ישמע קבלה כדמצינו לשון שמיעה על קבלה אלא דכאן הכוונה למ"ד דקאי על מדיח היינו שקיבלו בפועל במעשה שעבד וזה חילוק בין מסית למדיח דמדיח אינו חייב אלא דווקא בגוונא שהמודחים קבלו ועבדו ע"ז משא"כ במסית חייב אע"ג דהמוסת לא קיבל ולכך כאן באזהרה דמדיח כתיב לא ישמע דווקא בקיבלו ואיזה מקרי מדיח לדעת החינוך מסית לאחד מקרי מסית לשניים וכ"ש ליותר מקרי מדיח ומה שקשה על זה מהא דתנן הי' שנים יישבתי לקמן מצוה תנ"ח אמנם להרמב"ם פ"ה אפילו במסית לרבים כל שלא הדיח רוב העיר מקרי מסית וצ"ע טובא כיון שבררנו להרמב"ם מסית חמור דחייב אפי' בלא שמעו ולא קבלו משא"כ במדיח ובוודאי אי אפשר להדיח רוב העיר בפעם אחת וא"כ קודם שהי' דינו כמדיח כבר הי' דינו כמסית וחייב אפילו בלא קיבלו וא"כ איך משכחת לה דמדיח אינו חייב בלא עבדו המודחים ועכ"ח דענין מסית הוא באופן אחר מענין הדחה דהסתה היינו בסתר ובפתויים רבים כמו שהאריכה המשנה בסנהדרין דף ס"ז ואז חייב אפי' בלא קיבל המסית וא"כ תימה על הרמב"ם מדוע לא הביא לשון המשנה בענין הסתה וצ"ע, ועוד תימה בעיני בפ"ק דחולין דף ד' ע"ב אמר בפשיטות שאין הסתה אלא באכילה ושתי' וא"כ מוכח שם דס"ל דהמסית דווקא במאכל ומשקה חייב וצ"ע על המשנה בסנהדרין ועל הרמב"ם ואפשר דסמך הרמב"ם על לשון הסתה דמשמע פתויים וכיוצא וצ"ע:

אמנם בגוף קו' הנ"ל הי' אפשר ליישב עפ"י מה שהכריח בסדר למשנה בפ"ה שם מדברי הרמב"ם דמסית בעי התראה קצת כעין דתנן במתני' דיאמרו לו איך נניח ה' וכו' משא"כ במדיח ולכך במסית דאית בי' התראה קצת חייב אפילו בלא רוב העיר ובלא שמע המוסת ובמדיח דלית בי' התראה לכך בעי' רוב העיר ושהמודח קיבל:

מיהו נראה לי מלשון הרמב"ם פי"א מסנהדרין ה"ה ובמנין המצות ל"ת ט"ו ט"ז דאין שום חילוק דין בין מסית למדיח וא"כ שוב עמדה הקו' ונראה לי מלשון מנין המצות דכל שמתכוין לדרוש ולהדיח את העם דהיינו בפרהסיא הוא הנקרא מדיח ודבר זה מסתמא לא יצלח לו ולכך אינו מחויב מיתה עד שידיח רוב העיר ועבדו אבל כשאין מתכוין להדיח עם אלא ליחידים דהיינו דאינו דורש זה בפומבי בפרהסיא אלא לבני אדם בחשאי שסובר שדבריו נשמעין וכל זמן שלא הסית רוב העיר נראה שכוונתו רק להסית יחידים וזה קרוב להצליח לו יותר ולכך הרבתה לו התורה העונש יותר דאפילו לא קיבלו דעתו חייב מיתה ורוב או מיעוט הוא רק ככל שיעורי תורה. והלאו הנ"ל נהי דלענין מיתה החיוב דווקא אם יש שני מדיחין דאז כוחם יותר ויש לחוש יותר עליהם אבל הלאו דלא ישמע דהוא אזהרה למדיח פשוט דהוא גם על יחיד ואם המדיח הוא נביא לדעת הרמב"ם חייב גם סקילה אפילו ביחיד אם דורש לעם הוא בכלל מדיח ואם בחשאי וליחידים הוא בכלל מסית:

ועל הרמב"ם הנ"ל לכאורה קשה מירושלמי בסנהדרין ס"ז דמבואר שם החילוק בין מסית למדיח תליא בלשון עי' מ"ש במצוה תנ"ח ונראה דהרמב"ם הוכיח מלשון ש"ס דידן דאמר שם על מתני' דהמדיח בסקילה במדיחי עיר הנדחת שנו כאן וקשה מאי דוחקי' לאוקמי בכה"ג להירושלמי ועכ"ח דש"ס דידן ס"ל דווקא בדורש לעם בפרהסיא הן הן נקראים מדיחים ודעת החינוך הוא כהירושלמי עי' לקמן מצוה תנ"ח ביארתי אותו:

ב) ולענין נביא שהדיח נראה לדעת הרמב"ם יש חילוק בינו ובין הדיוט דבהדיוט שהדיח בפומבי בפרהסיא ודרש לעם להדיחם אינם חייבים סקילה אא"כ הדיחו רוב העיר והיו מדיחין שנים דהרי בקרא וידיחו יושבי עירם בכך מיירי ויליף גז"ש הדחה הדחה ממסית היינו בכה"ג דמיירי קרא בשנים שהדיחו אבל בנביא דמיירי בהיותו ביחיד ואפ"ה כתיב בי' הדחה ויליף ממסית וממדיחי עיר הנדחת נהי דילפי' דון מינה ומינה דבעי' בהדחת נביא ג"כ רוב העיר מ"מ סגי במדיח יחיד דהרי ביחיד מיירי ועכ"ח גם מדיח נביא יחיד חייב. ואפשר לומר דזה כוונת רבינא בסנהדרין ס"ז ע"א דלא זו אף זו קתני יעיי"ש ברש"י ותוס' ולהנ"ל תי' דסיפא נקט מסית להדיוט לאפוקי רבים ולא זו אף זו המדיח לרבים ולזה נקט ברישא דהדיוט שמסית דלזא"ז דקתני היינו בהדיוט אבל בנביא במדיח נשתנה הדיוט מהדיוט. ועי' במצוה שלפני זה סי' פ"ו דאם רק מכנה דבר אחר בשם ע"ז אינו חייב גבי מסית ומדיח לשיטת הראב"ד וסייעתי' אית בי' לאו אפילו בראי' וכעין רמז בעלמא וצ"ע:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה