אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה פו

מצוה פה

והיא להרמב"ם ל"ת נ"א ולהרמב"ן היא מצוה פ"ג ול"ת מ"ט.

שלא לישבע ולא לנדור בשם ע"ז שנאמר ושם אלקים אחרים לא תזכירו ואפילו להשביע לגוי בע"ז ג"כ בכלל האיסור וגם שלא להזכיר בשם ע"ז ושלא לומר שמור לי אצל ע"ז פלונית ואם נדר או נשבע בשמה לוקה כ"כ הרמב"ם ספ"ה דע"ז והראב"ד שם השיג ע"ז דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין כמבואר בסנהדרין דף ס"ג והלח"מ פי"ט מסנהדרין ה"ט הקשה עוד אי דעת הרמב"ם משום חומר דע"ז לוקין אפי' אין בו מעשה כמ"ש החינוך והכ"מ עיי"ש א"כ למה באינך אם אמר שמור לי בצד ע"ז או זכר שם ע"ז אינו לוקה עיי"ש שדחק עצמו בזה באמת בחינוך משמע דעיקר קרא לא קאי אלא על הנודר והנשבע עיי"ש וצ"ב מאי טעמא ויש להסביר עפ"י מ"ש הב"י בחו"מ סי' קפ"ב וד"מ ביו"ד סי' קמ"ז דאיסור הזכרת שם ע"ז דווקא אם שמם מורה על שם אלהות וע"ז אמר ושם אלקים אחרים לא תזכירו ונראה ממילא ג"כ משמע מלשון ושם אלהים אחרים דדווקא במזכיר אותו מצד ענין אלהות דהיינו לידור או לישבע בם שהוא ענין חשיבת אלהות ע"ז קאי הלאו אלא מלשון תזכירו ההפעיל מרבינן אפי' חלק ויד להזכרה הנ"ל ולכך חסור להזכיר אפי' בלא שבועה שהוא מביא לידי אזכרה וכיון דיליף מריבוי אין לוקין, ועוד לפמ"ש התוס' בסנהדרין שם ס"ג ע"ב ד"ה שלא שהקרא סתמא כתיב משמע אפילו ע"ז שנכתב בתורה לא יזכיר והיינו בנודר ונשבע אלא מדנקט בכינוי תזכירו משמע דבא ההזכרה מצדם והיינו כהזכרה בתורה:

אלא דאכתי ק"ל לפ"יז דהרי הרמב"ם בפי"ח מסנהדרין כתב דכל לאווין שבתורה אם אין בה מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל בשם ואם נימא דגם בלאו זה לוקין הו"ל למנקט גם את זה לכך הי' נ"ל וכן ראיתי בסדר למשנה על הרמב"ם דאיסור לישבע בע"ז הוי בכלל יראת השם הנכבד והנורא שזה ראוי רק לשמו הגדול וכעין שכ' בפ"ח משבועות ובמנין המצות ל"ת י"ד דכל הנשבע בדבר אחר כאלו מבזה ונותן מכבוד שמים לאחרים ומכלל הן ליראת השם אתה שומע לאו וא"כ כיון דאמרי' בתמורה ד' דילפי' מקרא דליראה וגו' ואח"כ כתיב והפלא ה' את מכותך דמלקין על מקלל בשם והה"ד כל העושה דבר שהוא פחיתות להש"י אסור ואפילו אין בו מעשה לוקה והראי' דגם במימר כ' הרמב"ם במורה ח"ג סי' מ"א דלוקה משום בזיון קדשים ומנ"ל הא ועכ"ח דיליף ג"כ מקרא דליראה את ה' הנכבד ולפי"ז יש ליישב מה דקשה והקשה ג"כ בסדר למשנה דלמה לא מוקי הש"ס בסנהדרין ס"ג כן ומוקי לה דווקא כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין ולהנ"ל י"ל דהנ"ל מוכח למאן דמתני מימר אבל לר"י הוא אמר לתנא אל תתני מימר וכו' וס"ל דמימר לא ילפי' מוהפלא דדווקא בהנך תרתי נשבע ומקלל יליף דלקי משא"כ גרם ביזוי וחסרון א"כ הה"ד גם בנשבע בע"ז אין למילף דלקי וא"כ שם בסנהדרין דהאי לר"א דהוי תלמיד דר' יוחנן ואמרי' בריש מס' שקלים אלעזר תלמידך דורש וכ"ע יודעין דשלך הוא ולכך הוצרך לאוקמי כמ"ד לאו שאב"מ לוקין אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד דמימר ג"כ אין בו מעשה ואפ"ה לוקין ועכ"ח כנ"ל שכל שהוא ביזוי השם וקדשים לוקין וא"כ ה"נ כנלע"ד, ולפי"ז א"ש דדווקא בנודר ונשבע אבל מזכיר או שמור לי אין לוקין משום דלית בי' מעשה:

ב) ועוד אמרתי לצדד בדברי הרמב"ם דהנה לפמ"ש מרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' רנ"ז ופלפל אי כתיבה בכלל דיבור כ' בקריאת מגילה דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים גם בכתיבה עיי"ש א"כ הה"ד הכא דכתיב לא תזכירו גם כתיבה בכלל וא"כ לפי מ"ש הה"מ בפי"ג משכירות ובמל"מ פ"ד ממלוה ולוה ה"ו קשה מאי פריך בסנהדרין ס"ג דאמאי לוקה בנשבע או נודר לע"ז ולהנ"ל איכ"ל משום דמצינו לה מעשה בכתב ולהה"מ אז אפי' אי לא קעביד מעשה חייב כיון דמשכחת לה במעשה חייב בשלמא להחינוך א"ש וכן לדעת האומרים דהיכי דמשכחת מעשה אי עביד מעשה חייב ואי לא עביד מעשה פטור פריך שפיר דלפלוג וליתני בדידי' אבל להה"מ עמדה הקו' וכעת מצאתי קו' זו בס' מנ"ח וכבר הארכתי בזה בכללים ויש ליישב דשם קאי אי ילפי' נודר ונשבע מולא ישמע על פיך כדאי' התם דף ס"ג ע"ב דפליגו בזה ולדידי' איכ"ל על פיך דווקא ובכתב פטור ואע"ג דלהאי תנא דיליף נודר ונשבע מלא ישמע על פיך סובר בשמור לי בצד ע"ז ילפי' מלא תזכירו וא"כ כ"ש שבועה ז"א כמ"ש התוס' שם דבעי' לרבוי' אפילו בע"ז שנזכר בקרא ובכה"ג שפיר איכ"ל דהזכרה בכתב אינו חייב אבל הרמב"ם סובר דיליף מלא תזכירו שפיר איכ"ל דחייב משום דמשכחת דקעביד מעשה כן יש לומר אבל באמת נ"ל נהי דהלח"מ פי"ח מסנהדרין כ' כן דאם משכחת שייך דברי הה"מ ג"כ אבל לי נראה דהה"מ לא כ' כן אלא היכא דעיקרו הוא במעשה. ועוד נראה דהרמב"ם סובר כחינוך עיי' בשעה"מ פ"א מחמץ ולכך נראה עיקר כתי' הראשון:

ג) והנה הראב"ד שם ספ"ה מע"ז השיג על הרמב"ם דפסק בנודר ונשבע לע"ז והקשה הא הוי לאו שאב"מ ולכאורה צ"ע הראב"ד לשיטתי' המובא בשטמ"ק בב"מ דף צ' ע"ב ס"ל דחסמה בקול לאו משום דבדיבורי' מתעביד מעשה ס"ל לר"י דהוי מעשה אלא כל עקומת שפתים הוי מעשה ולפי"ז עכ"ח מפרש בסנהדרין ס"ה ע"ב דמתרץ מ"ש עדים זוממין מחסמה בקול לאו דווקא על העדים זוממין הקשו אלא הה"ד על אינך דמסית ומדיח ומקלל ועל כולם תי' הש"ס דשאני עדים דאפשר בראי' וביאר הר"ן שם בחי' דאפילו אם אינו מפרש דבריו אלא שאחר שאמר והוא אמר רק אין לשון קבלה וכיוצא בו עיי"ש בר"ן בחי' והרי"ף ס"פ ארבע מיתות האריך נמי בזה וא"כ בנודר ונשבע בשם ע"ז דנראה דבעינן מפרש ממש ולא סגי ברמז בעלמא דכתיב לא תזכירו וכ"ש למ"ד דיליף מלא ישמע על פיך א"כ בעי' עקימת שפתיו ממש וא"כ לראב"ד לשיטתי' לא אדע מה השיג על הרמב"ם הא גם לדידי' לדינא ראוי ללקות וניהו דבגמרא בסנהדרין ס"ג מוקי דווקא לר"י הש"ס שם קאי להאי לישנא דאמרי' ר"פ אלו הן הלוקין דף י"ג ע"ב משום דבעי' דומיא דלאו דחסימה וללישנא זה לר' יוחנן דאמר לא תתני מימר משום דבדיבורי' מתעביד מעשה ממילא בעי' דווקא לכל הפחות בדיבורי' מתעבד מעשה דומי' דלאו דחסימה אבל עקימת שפתיו לחודי' אין לוקין אבל אנן אליבא דר"י אפשר דס"ל ב' כתובים בנשבע ומקלל קשיא דבדידהו עכ"ח לפי שיטה זו ג"כ שייך בראי' דהיינו בקבלה בעלמא דאל"כ קשיא הא מקרי מעשה ולמה תני חוץ מנשבע ומקלל כיון דאיכא ב' כתובים ממעטי' בעלמא רק היכא דלא בעי' עקימת שפתים אבל היכא דבעי' עקימת שפתים לעולם דלקי כן יש לומר לפי שישה זו וקשיא על הראב"ד. ואפשר דתרי ראב"ד הוי והראב"ד המובא בש"מ הוא ראב"ד אחר ולא בעל ההשגות וצ"ל דהראב"ד סובר דגם נודר ונשבע בע"ז עכ"ח איתא בראי' דהרי גם אזהרה למסית ומדיח ילפי' מלא ישמע על פיך ואזהרת מתנבא בשם ע"ז יליף מלא תזכירו שם ועכ"ח דינם שוה ומקרי לדידהו לאו שאב"מ ולפי ת"ח בסנהדרין ס"ה הנ"ל עכ"ח גם נודר ונשבע בע"ז אם אין מחשבתו לע"ז אלא שמכנה דבר אחר בשם ע"ז אינו עובר כמו דס"ל לענין מסית ומדיח ואזהרתי' נמי מהכא כנלע"ד:

והא דלא מקרי לאו זה לאו שניתן לאזהרת מיתה דהרי כתב הרמב"ם דאתיא ג"כ לאזהרת מתנבא בשם ע"ז כבר כתב הלח"מ בפי"ח מסנהדרין הטעם דפשטא דקרא לא אתי על זה וכמו שכתב התוס' בעירובין י"ז וכתבתי' בכללים. הפר"ד בדרך מצותיך הקשה על הסמ"ג למה לא מנה איסור מתנבא בשם ע"ז ואיסור נודר ונשבע בשם ע"ז בב' לאווין כמו שנמנה במצוה תקי"ח לדעת הרמב"ם ונראה הסמ"ג המובא לעיל במצוה מ"ז סובר דמעונש עצמו נדע ונילף האזהרה והיכא דהלאו כתיב לבסוף כ' המעיי"ח במצוה ס"ה סובר הסמ"ג כהרמב"ם לעיל במצוה נ' דאע"ג דכולל הלאו כמה עניינים אין נמנה רק ללאו אחד וה"נ עונש בפ' שופטים כולל מתנבא בשקר בשם ה' ומתנבא בשם ע"ז בחד קרא ולכך נמנה זה ללאו אחד כנלע"ד:

ד) באו"ח סי' קנ"ו קיימ"ל אע"ג דאמרי' בסנהדרין ס"ג דאסור לעשות שותפות עם הגוי שמא יבוא לו שבועה ואסור להשביע לגוי אפ"ה האידנא מותר דאינם נשבעין אלא בהקדשים שלהם ואין הגוי מצווה על השיתוף ועיי' שם במחהש"ק שהביא דברי המעיל צדקה ושע"א דוודאי לעבוד ע"ז בשיתוף גם ב"נ מוזהר עליו וחייב מיתה אלא האידנא אינם נשבעין אלא בהקדשים שלהם ומשתתפים ש"ש עמהם ואמרי' בגמרא שם דמשתתף ש"ש בדבר אחר נעקר מן העולם וע"ז אין הגוי מצווה עיי"ש הביאור במחשה"ק ובסדר למשנה בה' ע"ז וכ"כ במנ"ח אלא שהקשה כיון דמלא תזכירו ילפינן דאסור להשביע לגוי א"כ למה לא יהי' גם זה בכלל איסור עיי"ש שדחק ונראה לפי המבואר במחהש"ק שם בשם מעיל צדקה א"ש הכל דשורש הדבר כך נראה לי דהלאו דשם אלקים אחרים לא תזכירו הלשון לא תזכירו דכתיב בלשון הפעיל ולא כתיב לא תזכרו מזה ילפי' דגם הגורם לאחר להזכיר ע"ז דהיינו אפי' לגוי הוא בכלל האיסור וגם י"ל דלכך נקט בלשון הפעיל ללמד דאסור לעשות דבר שיביאנו לידי מחשבת ע"ז כמו שדרשו חז"ל לאסור לומר שמור לי בצד ע"ז פלונית אעפ"י שאינה זוכרה בדבר שהוא לה לכבוד למעלת אלהות אפ"ה אסור דגורם לידי מחשבה בה. ותרוויי' ילפי' מדכתיב לשון הפעיל מיתור וכיון דרק משינוי קרא ילפינן לכך אין לוקין ע"ז אע"ג דאסור מה"ת וכ"ז אם יש רק חד גורם אבל אם יש גורם דגורם לגוי להזכיר שם שעל ידו יזכור במחשבה בע"ז דהוי גורם לגורם זה בוודאי לא נוכל למילף מהקרא ולכך האידנא דהגורם רק שנשבעין בהקדישן שלהם ואינם מפרשין שם ע"ז עצמה אלא שעי"ז יזכרו במחשבתם הוי רק גרם דגרם ואינו אסור וכי תימא הגם שמזכירין רק בהקדישין מ"מ אסור משום משתף ש"ש בדבר אחר ע"ז כ' התוס' בסנהדרין שם והביאו החינוך שעל זה אין ב"נ מצווה וגם הישראל אינו מצווה על הגרם כיון דאין זה בכלל הלאו הזה של אלקים אחרים לא תזכירו אלא אסור מקרא אחר זה נראה פשוט כוונת התוס' וכוונת השע"א כמו שהאריך המע"צ ול"ק קו' המנחת חינוך כנלע"ד:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה