מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה פה
להרמב"ם הוא מ"ע ל"ה. ולהרמב"ן מצוה פ"ב והוא מ"ע ל"ד
מ"ע לשבות ממלאכה ביום השבת שנאמר ביום השביעי תשבות ובכלל מצוה זו שאנו נזהרים על בהמתינו ועבדים שמלו וטבלו אפילו עושין מלאכת עצמם ועל עבדים שמלו ולא טבלו וגם על גר תושב אם עשו מלאכת ישראל וכבר כתבתי לעיל במצוה ל"ב אי גם לאו איכא כמה חילוקי דינים, והפ"י ר"פ במה בהמה תוס' ד"ה במה כ' דשביתת בהמה אינה אלא במלאכתה כמו חרישה וטחינה מדמסיים למען ינוח עביד לה נייח עיי"ש ולדבריו הי' אפשר לומר דגוף מצות שביתה בשבת לא קאי אלא אמלאכות כאלה שיש בהם טירחא וניהו דהרמב"ם פ"א משבת כ' דבכלל מ"ע זו אפילו טירחא דלית בי' מלאכה ועוד כ' הה"מ שם בלשון הרמב"ם דאפי' השבותין דגזרו רז"ל כדי שלא לבא לידי מלאכה דאוריי' איכ"ל דשרשם במ"ע דשביתה דצריך ליזהר שלא לבא לידי מלאכה עיי"ש מ"מ פשטא דקרא בוודאי משמע דקאי על חרישה וכיוצא בהן וכן בפ' תשא ופ' ויקהל כולם קאי על מה דכתיב ברישא ששת ימים תעשה מלאכה וא"כ מיירי קרא במלאכה גמורה ולדעת הפנ"י דווקא במלאכות דאית בהו טירחא ועכ"ח צ"ל לדברי הה"מ הנ"ל דשבת ילפינן מק"ו דיו"ט דאית בכלל שביתה אפילו דבר שאינה מלאכה גמורה ק"ו לשבת דחמור דאית בכלל שביתה גם דבר שאינה מלאכה גמורה ובזה יש ניישב המהר"ם לובלין בשבת קל"ב ע"ב בתוס' ד"ה הים שכ' דבשבת איכ"ל דאין כאן עשה ותמהו עליו דתוס' בעצמם ר"פ כלל גדול כ' וידע איכ"ל דידע שבת איסור מלאכה מעשה ולהנ"ל יש ליישב דכוונתו דבשבת אינו מפורש עשה אלא במלאכות דאית בי' טירחא והוי כעשה שאינו מפורשת שכ' בשמ"ק בכתובות מ דנידחת מפני עשה אחרת עיי"ש:
ב) והנה בכלל עשה הזאת הוא עשה דשביתת בהמתו ועבדו כמו שכבר הארכתי לעיל במצוה ל"ב ובטור או"ח סי' רמ"ו הביא בשם הר"פ דאם היתה בהמתו שכורה אצל גוי יכול להפקירה על השבת או רק על השעה שהגוי עושה בה מלאכה כדי שלא יוכל אחר לזכות בו ועיי' בב"י שם בסי' רמ"ו ומרן הגאון החת"ס זצ"ל הקשה בחי' לנדרים הא אמרי' בנדרים מ"ד בהפקר לזמן כ"ע מודים דאינה הפקר עד דאתי ליד זוכה וא"כ מה מועיל בהפקר לזמן ועיי' שם בריטב"א על הרי"ף ולענ"ד נראה ליישב זה דהנה בע"ז דף ט"ו אמרינן דשכירות לענין שבת קניא ופריך שם מע"ז ומישראל ששכר פרת כהן דמאכילה תרומה וכהן ששכר מישראל לא יאכילנה ואי שכירות קניא יאכילנה עיי"ש דמסיק שכירות לא קניא ולי צ"ע האיך סק"ד דשכירות קניא הא אפי' הוי כמכר מ"מ אינו אלא לזמן והר"ן בנדרים דף כ"ט ע"א ד"ה אמרי' כ' דכשמכר לזמן הוי רק קנין פירות ואנן קיי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי וגם לענין מטלטלין שייך פלוגתא זו כדאי' בב"מ צ"ו ע"א לענין שאלה בבעלים עיי"ש ואם נימא דהסוגיא קאי למ"ד ק"פ כקה"ג דמי מלבד שזה דוחק לאוקמי סתמא דש"ס שלא אליבא דהלכתא יותר קשה כיון דזה אי כקנין הגוף דמי הוא פלוגתא דתנאי בגיטין מ"ח ובב"ב נ"א א"כ איכ"ל דמתני' וברייתא דס"ל לא קניא היינו דאתיא כמ"ד לאו כקה"ג דמי וצ"ע. ומכח זה נראה לי דעיקר מצות שביתת בהמה הוא על מאן דאית לי' פירות דלענין המלאכה נקרא בהמתו ועליו המ"ע למען ינוח ואע"ג דבעלמא לאו כקה"ג דמי אבל כאן למען ינוח על מי ששכר המלאכה הוא שלו ועבודה דידי' הוא כנלע"ד. בוודאי לר"א דס"ל בב"ק דף צ' ע"א דבעינן עבדו המיוחד לו וכיון דלאחד הפירות ולאחד הגוף לא מקרי עבדו המיוחד לו אלא שלפי"ז תליא זו בפלוגתא דתנאי בב"ק דף צ' ועדיין קשה מאי פריך ולכך נראה לי דכאן לכ"ע מודים דאזלינן בתר הפירות למי הנאת המלאכה ובתוס' שבת בסי' רמ"ו סק"ט שם לא ס"ל כן והנלע"ד כתבתי ולפי"ז דבפירות תליא מילתא ומפקיר הפירות לזמן לענין הפירות הוי הפקר עולם כל מי שיזכה בהם יהי' שלו עד עולם ולכך הוי שפיר הפקר אפילו לפי' תי' דעולא בנדרים שם:
ג) והנה מ"ע זו נוהג בזכרים ונקבות לדעת הרמב"ם וסייעתי' שכתבו כן לענין מ"ע דיו"ט והמעיי"ח תמה למה לא כ' גם כאן דנוהג בנקבות ונראה לפמ"ש הרמב"ן בחומש דמצות שביתת בהמה כתיב ג"כ בהאי קרא דמשמע דאית בי' שביתה למען ינוח עבדך ושורך עיי"ש והבאתי לעיל במצוה ל"ב ליישב הא דלא נמנה מצוה זו לב' מצות והרמב"ן בחי' קדושין ל"ט כ' דהא דנשים פטורות ממעשהז"ג דווקא במצוה שהוא על גוף האדם אבל מ"ע כגון מילה שחייב האב למול איכ"ל דגם אשה מחוייבת לולא דכתיב אותו וא"כ ה"נ כיון דהמצוה הוא שינוחו עבדים ובהמות ואין העשה מצד עצמו מצד הגוף לכך גם הנשים חייבות כמו בעלמא ולא צריך החינוך להשמיענו בזה. ועוד נלע"ד ליישב דבאמת לפי פשטות הקרא דתשבות בא ללאו הבא מכלל עשה ללמד עושה מלאכה עובר בלאו הבא מכלל עשה וכיון דבא ללאו בוודאי נשים חייבות בכה"ג כמו בכל התורה אמנם כבר כתבתי דהרמב"ם בה' שבת כ' דאיכא מ"ע לנוח אפילו מדברים שאין מלאכה רק טירחא וזה לא נשמע מפשטות דקרא האמור בשבת דהרי כתיב ברישא דקרא ששת ימים וביום השביעי תשבות מבואר דבא ללאו ועכ"ח הא דאמרינן דבכלל תשבות גם מ"ע מנוחה מכל זה ילפינן מק"ו דיו"ט או מגז"ש שבתון שבתון וא"כ לא הוצרך החינוך לומר דנשים מחוייבות במ"ע זו ממ"נ על לאו הבא מכלל עשה פשיטא דחייבים ועל המנוחה ילפי' רק מיו"ט ממילא דינו כיו"ט עיי' במצוה ל"ב שכתבתי בענין מ"ע זו: