מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה פד
והיא להרמב"ם מ"ע ל"ד. ולהרמב"ן מצוה פ"א ומ"ע ל"ג
מ"ע להפקיר כל מה שצמח וגדל בשנת השמיטה שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו ושדהו או מאסף הכל לביתו ביטל מ"ע זו אמנם רש"י בחומש פי' מקרא זה לאסור החרישה וזריעה ומנטשתה יליף לאסור לקשקש ולזבל וכן דרשו חז"ל במ"ק דף ג' מיהו מסיק שם דזה רק אסמכתא וא"כ לדינא איכ"ל דגם רש"י מודה למנין מ"ע זו להפקיר אלא כיון דבקרא שלפני זה כתיב שש שנים תזרע ואספת על עבודה ולכאורה י"ל דתליא בפלוגתא דב"ש וב"ה בפ"ו דפאה דלב"ה דיליף הפקר מכאן דיש לך נטישה אחרת עכ"ח קרא על הפקר קאי אבל לב"ש דלא יליף הפקר מכאן איכ"ל כרש"י וע"י בר"ש שם בפ"ו דפאה שהביא ירושלמי דר' יוחנן ס"ל דגם ב"ה לא ילפינן מכאן והעיקר נראה כמ"ש הרא"ם דרש"י כ' כן רק לאסמכתא:
ב) בס' מנחת חינוך הביא הספק אם כוונת המצוה אקרקפתא דגברא שמחויב להפקיר בדיני הפקר ואם לא הפקיר אינו הפקר או דילמא דאפילו אם הבעלים אינם מפקירים הוי אפקעתא דמלתא דהב"י סובר דתליא בבעלים וכן הסכים בס' פאת השולחן והמהרי"ט בח"א כ' דאפקעתא דמלכא היא וכן נראה באמת פשטות הגמרא בנדרים דף מ"ב ע"ב דאמרי' רחמנא אפקרי' וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' שמיטה הי"ג דהקרקע הפקירה התורה לענין שיהא המודר רשאי לכנס לתוכו וא"כ כך הוא דבוודאי המצוה על הבעלים להפקיר אבל אם אין הבעלים רוצים להפקיר ועוברים על עשה אז רחמנא אפקרי' ובמכילתא אמרי' דמנטשתה ילפי' דצריכין הבעלים לפרוץ בין פרצת הגדרים לשם סביבות הכרמים והגינות אלא משום תיקון העולם שלא יפסידו להם גם אילנות תקנו חז"ל שלא יהי' מפורצים אלא אם ירצו הבעלים וא"כ בשביעית הפירות הם מופקרים ואפקעתא דמלכא אבל האילנות והקרקע יותר מכדי דריסת הרגל הצריך ללקיטת הפירות אינו מופקר אא"כ יפקרנו הבעלים ולכך אמרו בנדרים מ"ב דהמודר אסור לכנוס לתוך השדה דשמא ישהא בעמידה עיי"ש. בפ"ו דפאה ס"ל לב"ה דהפקר בעינן לכל משום דילפינן מדרשא דונטשתה דיש לך נטישה אחרת שהיא כזו משמע דרק אקרקפתא דגברא דומיא דהפקר בעלמא דאינו הפקירא דמלכא אמנם לפי הנ"ל דמונטשתה ילפינן דיעשה הבעלים פרצות וזה רק מצד הפקר דבעלים שיהא מופקר לכל וע"ז דרשו שפיר דגם הפקר דעלמא יהא כן כנלע"ד ושתי הסברות אמתיות:
ג) והנה אם לא הפקיר יש פלוגתא בין תוס' לרש"י אם הפירות אסורים בדיעבד דלדעת רש"י יבמות דף ק"ב וברמב"ן בחומש הפירות מותרים באכילה ולהתוס' והרמב"ם אפילו בדיעבד הפירות אסורים ובס' ערוך לנר ביבמות דף ק"ב הקשה ארש"י דלמה לא יאסור משום לא תאכל כל תועבה ותי' משום דלא קעביד מעשה בפירות עצמן ולענ"ד לפי המבואר בחולין קט"ו בחד גירסא ילפינן ממעשה שבת דכשם דבמעשה שבת גילה לנו התורה היא קודש ואין מעשי' קודש ק"ו בשאר דברים עיי"ש בתוס' וא"כ ל"ק כאן אלא לפי אידך גירסא מ"מ נראה פשוט דדווקא אם התועבה יגרום ההיתר ולולי התועבה הי' אסור לכך אמרינן דהתועבה אינה יכולה לגרום ההיתר או ההכשר לאכול או להנות ממנו אבל דבר שהי' מותר בלא"ה באכילה או בהנאה לא מצינו שום איסור, שיהא אסור ע"י אותו מעשה וא"כ הכא שגם קודם ששמרו הי' מותר ומוכשר לאכילה אין לאסרו משום דנעשה שם עבירה:
ר) ולדעת תוס' שם דהפירות אסורים הקשה איך שומרי ספיחים נוטלין שכרן בשביעית הא נאסרו ע"י השמירה ובעינן ממשקה ישראל ובס' מנ"ח כ' כיון דהבעלים מפקירן אפילו שמרו אחר לא נאסרו ע"י שמירת אחר וכן מסתבר מיהו בס' ערוך לנר הנ"ל הקשה איך היו רשאים לשומרו הא עוברים על עשה הנ"ל וגם בזה בוודאי נראה פשוט דהעשה הוא רק על הבעלים ובלא"ה נ"ל על ב' קושיות הנ"ל דהשמירה שאסרה התורה היינו שידוע כי לה' הארץ אבל אם שומרים אותו לצורך גבו' אדרבה ע"י שמירה זו ניכר טפי שלד' הארץ שצריכין להקריב מן הגידולים עומר ושתי הלחם ואף השומרים לצורך גבו' כעין שלוחי דרחמנא כמו שאמרו גבי כהנים וא"כ אין כאן מצוה שלא לשמרו בכה"ג ומכ"ש שלא נאסר משו"ה ולא קרינן בזה את ענבי נזירך לא תבצור שאין זה נזירך:
ה) ונוהגת מצוה זו בזכרים ובנקבות בארץ ישראל ככל חובת קרקע דאינו נוהג אלא בארץ אלא דיש ג' חילוקי מקומות בזה א ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ועולי בבל ואנן קיי"ל דקדושה שני' של עולי בבל קדשה לעתיד לבא וא"כ לכאורה יהי' שביעית נוהג בא"י שכבשו עולי בבל מה"ת בזה"ז אמנם בלשון הרמב"ם יש בו פלוגתא עיי"ש בכ"מ בפ"ד משמיטה הכ"ה שמפלפל בזה ודעתו נוטה דלהרמב"ם נוהג מה"ת ועיי' בס' פאת השולחן ה' שביעית שהאריך בזה וכ' דדברי הכ"מ סותרין והצל"ח בברכות ר"פ כיצד מברכין בשמעתין דצלף כ' בפשיטות דלרמב"ם הוא רק מדרבנן מטעם אחר מהא דספ"א דתרומות דכל מקום דכתיב כי תבואו היינו דווקא ביאת כולכם עיי"ש ובזה פליג עליו הכ"מ בפ"א מתרומות וס"ל דדווקא תרומה יליף מחלה דכתיב בבואכם דהיינו ביאת כולכם אמנם במ"ק דף ב' סע"ב מבואר מאביי דס"ל כרבי דדרש בב' שמיטות הכתוב מדבר וגו' דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן ועי' בתוס' גיטין ל"ו ע"א ולדעת הצל"ח הנ"ל וכן אי ס"ל לרבי אפי' קדושה שני' לא קידשה לע"ל כדמשמע מלשון רש"י בב"ק קשה למה הוצרך ללמד מיובל ונראה משום דקשיא לי' הא לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' א"כ הו"ל לומר דשמיטת קרקע דשביעית איתקש לשמיטת כספים ונוהג גם בזה"ז ולכך הוכרח לומר דלקולא יש לן היקש מיובל דמבואר בהדיא דבעי' כל יושבי' עלי' וא"כ עכ"ח ההיקש לקולא ושוב מקשי' שמיטת קרקע דשביעית לשמיטת כספים דהוי בחד שנה ועכ"ח לרבי שביעית בזה"ז דרבנן לאביי ורבא לא פליג עליו אלא דאפילו תימא רבנן וכו' א"כ מוכח דגם רבא סובר דלרבי שביעית בזה"ז דרבנן וא"כ הרמב"ם דפסק ברפ"ט משמטה כרבי לענין שמיטת כספים נראה לענ"ד דס"ל כדעת המפרשים דבריו דשביעית דרבנן:
אמנם דברי החינוך קשי' לכאורה דכ' דהאידנא גם בארץ דרבנן אבל בזמן הבית בכיבוש עזרא נראה מדבריו שחי' מה"ת וקשה ממ"נ אי ס"ל כרבי הנ"ל אפילו בזמן עזרא הי' מדרבנן שאין יובל נוהג דאין כל יושבי' עלי' ואפשר דס"ל כדעת ר"ת בתוספות גיטין ל"ו ע"א שכ' דבבית שני הי' דאורייתא דירמי' החזיר לי"ב שבטים ומקרי כל יושבי' עלי' וא"כ שפיר הי' אז דאורייתא. ועיי"ש ברמב"ן בחי' בגיטין שהאריך לחלוק וצ"ע. ועיי' מה שאכתוב לקמן אי"ה במצוה תק"ז. הב' הוא מקום שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל ואנן קיי"ל דכיבוש עולי מצרים לא קדשה לע"ל וא"כ מדינא הוא כנ"ל אמנם אי אסור שם לעבוד האדמה מדרבנן פליגי הרמב"ם בפ"ד משמיטה ה"כ סובר דלענין דיני שביעית כרכים אלו שלא כבשו עולי בבל לגמרי כא"י לענין דאסור לעבוד ולחרוש ולזרוע והפירות הגדילים שם ממילא הם בקדושת שביעית וחייבין בביעור ואין בהם קולא רק דספיחין שרי אבל הר"ש כ' דניהו דאסור בעבודה אבל אין הפירות חייבים בביעור וכתב המל"מ שם דנראה דגם קדושת שביעית לית בהו והא דתנן בפ"ט משביעית דעבר הירדן חייב בביעור צ"ל שמקצת מערי עבר הירדן כבשו גם ככיבוש בבל עיי"ש שכ"כ הראב"ד ותוס' יבמות דף ט"ז אמנם רש"י סובר בחולין דף זי"ן דכל שלא כבשו עולי בבל מותר וכבר תמה המל"מ שם על רש"י דהרי מבואר רפ"ו משביעית דבמקום שלא כבשו עולי בבל נאכל אבל לא נעבד וא"כ מבואר דאסור לחרוש עיי"ש ולענ"ד ליישב רש"י סובר בוודאי לרבנן דרבי דשמיטה בזה"ז בארץ שכבשו עולי בבל הוא מה"ת א"כ במקום שלא כבשו עולי בבל אסור מדבריהם אבל לרבי דאפילו במקום שכבשו עולי בבל הוא רק מדבריהם א"כ במקום שלא כבשו אינו אסור אפילו מדבריהם דהוי גזירה לגזירה ולמד רש"י זה מלשון הש"ס דקאמר הרבה כרכים וגו' שלא כבשו עולי בבל כדי שיסמכו עניים בשביעית דכיון דאין שביעית דאורייתא שוב אין כאן הבטחה של וציותי את ברכתי וגו' לכך הניחם לעניים וקסבר לא קדשה לע"ל ובראש יוסף בחולין שם דקדק מה וקסבר הא גם מעיקרא זה שהניחם הוא משום דלא קדשה לע"ל ולהנ"ל א"ש מעיקרא אמר דאפי' קדשה לע"ל אפ"ה אינו נוהג אלא מדרבנן משום דאין כל יושבי' עלי' ועל הארצות האלו לא גזרו והטעם משום דלא קדשה לע"ל ואיכא ב' טעמים להתירא והוי כגזירה לגזירה ומתני' דפ"ו משביעית דאוסר בעבודה אתיא כרבנן דרבי. וסוריא כ' התויו"ט שם בפ"ו משביעית דעכ"ח דינו כא"י במקום שלא כבשו עולי בבל ואפשר דלענין סוריא גם לרש"י שריא אפילו חרישה דהרי יש בו ג"כ ב' מעלות. וחילוק הג' ארץ עמון ומואב ומצרים וכיוצא שאין להם סרך א"י אלא הואיל וסמוכי' לא"י נוהג שם מעשרות אבל לא שביעית מיהו יש מקצת עמון ומואב שכבשו עולי מצרים לדעת תוס' בימות:
ו) והנה הרמב"ם פ"ב מנדרים ה"ט כ' שהפקר כמו נדר שאסור לחזור בו והקצוה"ח סי' רע"ג פלפל בזה דמנ"ל זה ונלע"ד לר"י בירושלמי פ"ו דפאה דקאמר דילפינן הפקר מפאה ופאה הוא בכלל נדר כדאי' בר"ה דף ה' דיליף מקרא דהוא בכלל נדר לענין ב"ת וכיון דיליף מפאה דינו כפאה ואפי' לב"ה דיליף משמיטה איכ"ל כשם דבשמיטה עושה איסור אם אינו מפקירו ועובר בעשה ובלאו ה"נ בהפקר להרמב"ם אית בי' בל יחל ומוצא שפתיך תשמור כמ"ש הקצוה"ח שם ומרן זצ"ל בחת"ס יו"ד סי' שט"ז דנהי דגוף דינו יליף משמיטה מ"מ הא אמרי' דאותם דכתיב גבי פאה בא למעט הפקר דהפקר לא סגי אם רק מפקיר לעניים ואם נימא דהפקר אינו בכלל נדר מה ענין זה לזה ול"ל מיעוטא דאותם מה"ת נילף מפאה ועכ"ח דהפקר משום נדר. ושמעתי להקשות א"כ איך תקנו חז"ל דתוך ג' ימים יכול להחזיר והא עובר על בל תאחר אם יפקיר באמת י"ל דכיון חוזר תוך ג' ימים עפ"י רוב איגלאי מילתא למפרע דהי' הערמה בעלמא ועוד לדעת הר"ן נדרים מ"ד דתוך ג' אפילו זכה בו אחר אינו מועיל ועכ"ח משום הפקר ב"ד וכיון דאמרו חז"ל דא"א לזכות בו ואין תועלת לעניים לא הוי כצדקה ולכך אינו כנדר ויכול לחזור ואפילו לדעת הרא"ש וסייעתי' דאחר יכול לזכות מ"מ כיון דעי"ז יכולין להערים להפקיע ממעשרות ובאים עי"ז לעבירה שוב לא הוי מצוה והוי כעין מהב"ע ולכך לא הוי כמו נדר ומטעם זה ג"כ הפקר בפני א' מדרבנן אינו הפקר ולא חשיב כנדר כיון דאינו מפורסם לא יזכו בו עניים אלא הוא בעצמו וממילא אינו מצוה. ולענ"ד הא דאיצטרך הרמב"ם לומר דהטעם דהפקר משום נדר הוא משום דקשיא לי' אמאי יועיל דיבור בעלמא הא קיי"ל בב"מ מ"ט דמתנה גדולה אפילו באיסור אמנה בדברים יכול לחזור לכך פסק הרמב"ם דאין לחזור בו משום נדר וכל זה אם לא זכה אחר אבל אם זכה בו אחר אפילו בלי טעם דנדר הוא שלו ובזה מיושב מה שמקשין על הרמב"ם דלדבריו יהא מועיל התרה כהיתר נדרים והר"ן בנדרים כ' דאינו מועיל התרה בהפקר ולהנ"ל א"ש כיון דזכה בו אחר אפילו בלי נדר קנה ובלא"ה ל"ק זה לפמ"ש מרן הגאון זצ"ל בחיו"ד סי' רמ"ג דלאחר שקיים הנדר לא שייך היתר וכאן מיד בדיבורו קיים ההיתר כמ"ש שם בסי' שט"ז:
ז) לפי דעת הר"ן הנ"ל דסובר דתוך ג' ימים דאפי' זכה בו אחר לא מהני צ"ל דיש חילוק בין קרקע למטלטלין דהרי בנדרים מ"ג דאם אין שם אחר יניח על סלע ויפקירנו והמודר מותר בה וקשה הא הוא תוך ג' ימים ועכ"ח במטלטלין אפילו תוך ג' ימים הוי הפקר וזה כדעת החו"י סי' מ"ח שהביא הקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ט מיהו אין זה מוכרח לפמ"ש דשעת הדחק כמו דאורייתא ובמתני' אין לו מה יאכל הוי כשעת הדחק והשמ"ק כ' בשם הריטב"א בב"מ דף ל' ג"כ דהי' יכול ר' ישמעאל לחזור ולומר לדידך לא אפקרי' משום דהי' תוך ג' ימים ולדעת החו"י הנ"ל עמדה קי' הנ"ל איך הי' ר"י יכול לחזור: