מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה עז
ל"ת אליבא דכ"ע והיא להרמב"ם ל"ת מ"ו. ולהרמב"ן היא מצוה ע"ג ול"ת מ"ג ולהסמ"ג אינו נמנה זה כלל ללאו בפ"ע.
עיקר מצות ל"ת זו הוא אזהרה לדיין שלא יענה לחוב או לפטור להשען על הדיין הגדול ועל הרוב מבלתי שיהי' הדבר ברור אצלו או בקבלה או עפ"י עיון שכלי דנאמר הלאו הזה בלשון לא תענה על ריב לנטות דהיינו שלא יאמר וינטה אחר סברת חבירו או ישתוק מלומר מה שנראה לו בדין ההוא ועוד ילפי' מפי השמועה מפסוק זה שמתחילין מן הצד בדיני נפשות, ושאין מחזירין לחובה בכשטעה בדבר שאין הצדיקים מודים בו ועוד למדו מכאן שמלמד זכות לא יחזור וילמוד חובה ונראה מדברי הרמב"ם מלשונו במנין המצות שעיקר הלאו בא שלא יסמוך על דעת חבירו כמ"ש בתחלת דברו אמנם מדבחר הקרא לשון עני' לא תענה ולא כתיב מיד לשון לא תטה בריב אחרי רבים וכיוצא מינה ילפי' מקצת מדרשות הנ"ל דלשון עני' מצינו בלה"ק שהוא לשון הסכמה עם דבר אחר או לשון סתירה ומלשון ריב דכתוב חסר י' דרשי' ג"כ אחת מדרשות הנ"ל ולכך דרשו שנכלל במקרא הזה א' שלא יסכים עם אחרים דהיינו שהוא בעצמו לא יעיין ויחקור בדבר אלא יסמוך על רוב או על הגדול, שנית דרשי' לשון עני' לשון סתירה. שלא יסתור דבריו לחזור מזכות לחוב ולרעות דקרא קאי גם על המיצעתא דקרא שלא ינטה מדבריו לרעות והיינו שלא בשעת גמר דין דלשון עני' היינו בשעת הפלפול וב' דינים אלו הם דווקא בד"נ. ובמנחת חינוך הקשה טובא איך אפשר דבדיני ממונות וקנסות יהי' רשאי לסמוך על הגדול ולענ"ד ל"ק שבוודאי צריך הדיין לעיין בשכלו ויראה איך הדין נוטה אבל בדיני נפשות לא סגי בזה שהרי משפט זה צריך לענות הדין שיחקרו וידרשו חקירה אחר חקירה דרישה אחר דרישה ובדרישה וחקירה זו על זה נאמר הלאו דלא יסמוך על הרבים או על הגדול אבל בדיני ממונות הרי אין צריך לענות הדין ודרישה אחר דרישה לכך אין שם הלאו הזה דלא יסמוך עוד על הגדול וכן אין בו איסור לחזור מדבריו מזכות לחובה אפילו קודם גמר דין דדוקא בד"נ דמצוה לחזור לזכות משום שנאמר והצילו העדה וכיון שכבר עלה בדעתו לזכות אינו רשאי לחזור במהרה אלא צריך לעיין ולחקור אולי יכול לעמוד באותו זכות:
ושוב ילפי' ממסורה מדכתיב רב חסר דאינו רשאין לחלוק על הגדול ואפי' למ"ד דיש אם למקרא מ"מ הרי כ' התוס' בסנהדרין דף ע"א ד"ה כולה היכא דאיכא מקרא ומסורת דאינן סותרין דרשי' תרווייהו ולכך שפיר דרשינן מרב דאין מתחילין מן הגדול והרמב"ם פ"י מסנהדרין כתב דאין מתחילין בגדול אבל לאחר שאמרו אחרי' יכול הגדול לומר דעתו ואין צריך שיהי' הגדול אחרון דווקא אבל הרע"ב פ"ד דסנהדרין מ"ב כ' דווקא בסוף יאמר הגדול ובירושלמי משמע דב' אמוראים פליגו בזה ונראה דפלוגתא זו תליא בפלוגתא אחרת בפירוש דאין מתחילין בגדול הנמק"י שם בסנהדרין פי' דאין איסור לחלוק על הגדול אלא דהתורה חששה שמא יאמרו אין אנו כדאין לחלוק עליו וינטה אחריו וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"י מסנהדרין דין ו' דס"ל כנמק"י ותיו"ט שהביא בשם הרמב"ם להיפך היינו הרמב"ם בפי' המשנה עיי"ש אבל הסמ"ג כ' דבאמת אין רשאין לחלוק על הגדול והפר"ד תמה עליו איך אפשר שיכריח לומר כדבריו בעכ"ח והמעיי"ח תי' דהתקנה שיסלקו עצמן מן הדין והתוס' בסנהדרין שם כתבו תקנה אחרת דיאמרו דעתן דרך שאלה ולא בדרך שחולקין עליו וא"כ איכ"ל דהנך תרי פלוגתות תלי' בהדדי דלהנמק"י דרשאין לחלוק עליו אלא חיישי' שלא יחלקו והיינו אם לא שמעו מפי אחרים שחלקו על דעתו קודם שענה הוא אבל כיון שקודם שאמר הגדול הי' דעות שאין מסכימין עם הגדול שוב אין לחוש שיאמרו הקטנים שאין אנו כדאים שכבר יש להם חכמים המסייעים להם אבל הרע"ב שסובר שיאמר הגדול דווקא אחרון אזיל לשיטת הסמ"ג הסובר דאסור לחלוק על הרב לכך בעי' שיהי' דווקא אחרון:
ועפי"ז נראה לי כוונת התוס' סנהדרין ל"ו ד"ה ד"נ שחקרו דנימא דגם בד"מ יהי' הדין כן וכ' דבד"מ לא חיישינן ומ"מ בדרך שאלה יכולין לומר ונראה לי כוונתם לענין ד"נ כתיב והצילו העדה לא סגי לצרפם למנין אם יאמרו בדרך שאלה כיון דבעינן עדה המצלת שיאמרו דעתם בדרך החלטה ולכך יש לחוש אי יאמר הרב לרעה שוב אין רשאין לחלוק עליו רק בדרך שאלה וזה אינו מועיל בד"נ אבל בד"מ אין לחוש לזה דלא בעי' והצילו כן נראה לי כוונת התוס' וליישב מה שהקשה התוסיו"ט והמהרש"א עליהם:
ב) והנה יש בכלל הלאו הזה ג"כ כמ"ש החינוך שלא יתחילו בחוב תחלה והכוונה לא תענה על רב לנטות לרעות כמ"ש לעיל דהאי לרעות קאי ג"כ על מיצעתא דקרא והמנחת חינוך תמה בזה אם יהי' מוכרח לפתוח בזכות הרי כבר אמרנו מי שלמד זכות שוב אינו רשאי ללמד חובה ולענ"ד אין הכוונה שיאמר בדרך החלטה שנראה לו שהוא זכאי שע"ז אמרו שאין רשאי לחזור אבל אם אומר בדרך שאלה ובדרך פלפול ושמא ובכה"ג בוודאי רשאי ללמד חובה אח"כ וא"כ המצוה שיפתח בזכות בדרך שמא ואפשריות דהיינו שישים ללבו שרצון השי"ת שיחזירו לבקש זכות על הנדון וכמו שהסביר בחינוך טעמא דמילתא. ולקמן במצוה ע"ח כ' החינוך דזה שפתח בזכות נסתלק מלומר חובה ומזה נראה דס"ל להחינוך דהאומר זכות שוב אינו רשאי ללמד חובה קודם גמ"ד אלא שנראה מדבריו שהדיין הראשון כשפותח מן הצד אינו רשאי לפתוח אא"כ יודע לומר זכות ולכך ממילא זה שפתח בזכות לעולם אינו יכול להיות מן המחייבין קודם גמר דין כנ"ל כוונתו: