מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה סח
היא להרמב"ם. והוא מצות ל"ת לכ"ע. להרמב"ם ל"ת ל"ז. ולהרמב"ן מצוה ס"ד ול"ת ל"ד
שלא להתעסק במלוה ולוה בריבית שנאמר לא תשימון עליו נשך וקאי הלאו על העדים והסופר והסרסור וגם המלוה עובר על הלאו זה מלבד אינך לאווין דכתיבי בי' אלא דאצל המלוה הוא לאו שאין בו מעשה ואצל העדים והסופר אם הי' מלוה בשטר הרי עשה מעשה ובקצוה"ח העיר דלרמב"ם דבמלוה בשטר אינו מהני מה"ת א"כ איך אפשר לומר דהקרא מיירי בשטר ולענ"ד גם להרמב"ם מועיל השטר מה"ת לענין שאינו נאמן לומר פרעתי נהי דעדות העדים בשטר לא מהני מה"ת להרמב"ם מ"מ כיון דאמר פרעתי הרי מודה שלוה ואיכא שוב ראי' דשטרך בידי מה בעי ואע"ג דאית לי' מיגו דאי בעי אמר לא לויתי מ"מ לא חציף להכחיש עדים אפי' בעדים קרובים י"א דלא חשוב מיגו ועוד הכא כיון דאמרי' שטרך בידי מה בעי ואנן סהדי דלא פרע הוי כמיגו במקום עדים א"כ שפיר מהני שטר גם לרמב"ם:
ב) והנה הרמב"ם ספ"ד ממלוה כ' דאין לוקין על לאו זה אפי' להעדי' דעשו מעשה והסמ"ג כ' דלוקין וכבר הקשה עליו הלח"מ פ"ד ממלוה דין ה' דמבואר בב"מ ס"ב ע"א דפליגי ר"נ וראב"י וס"ל דלא לקו ומסיק דפליגי בלא תשימון ופטרו ממלקות משום דאמרי' קרע שטרא דאם לא פרעו לוקין א"כ העדים דא"א להם לקרע לכ"ע לוקין ובין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' וכן ביאר שם בשמ"ק עיי"ש בלח"מ ולענ"ד נראה דהרמב"ם כ' שם דין ג' הטעם דאין לוקין על ריבית משום דניתן להשבון ותוס' ושאר ראשונים כתבו משום דהוי ניתק לעשה והמעיי"ח כ' דגם לרמב"ם פטור משום נתל"ע וצ"ע דהרי הרמב"ם פי' הטעם משום ניתן להשבון ואין זה ענין אחד לנתל"ע כמו שהאריך השעה"מ פ"ח מחו"מ דין ג' וגם אני הארכתי בכללים בזה ולכאורה מוכרח כהרמב"ם דטעם דאין לוקין לאו משום דניתק לעשה דהרי הרמב"ם רפ"א דתמורה כתב דהיכא דהלאו כולל טפי מהעשה לא מקרי ניתק לעשה דאין יכול לנתק הלאו שהוא כולל יותר ועי' בשג"ח סי' פ"ב מ"ש בזה ובמל"מ פ"ג ממלוה דין ד' הקשה שם דכרי הרמב"ם אהדדי בזה וא"כ כאן דעשה דחי אחיך קאי רק על המלוה והל"ת דלא תשימו] קאי ג"כ על העדים והסופר ואינך ח"כ שוב לא מקרי ניתק לעשה אפי' במלוה גופא י"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאווי מיהו בזה כבר כ' התוס' בחולין דף פ"א כללים בזה דבעי' דווקא דהלאווים סמוכים אז אינו מנותקים ועוד תי' דהיכא דמחזר אותו דבר שפיר דוחה אפי' ב' לאווין עיי"ש ובזה אפשר ניישב דברי המעיי"ח שכ' להרמב"ם הוי משום נתל"ע וקשה כנ"ל ולפי דברי התוס' י"ל דהא דנקט הרמב"ם משום דניתן להשבון היינו משום דניתן להשבון אתי חד עשה ומנתק תרי לאווי ולעולם משום דהוי נתל"ע ומיושב המעיי"ח מ"מ קו' הראשונה עדיין קשה וגם לפימ"ש הט"ז סי' קס"ח סק"ג דאם אין הלוה תובע אין מצות חזרה וגם לפמ"ש הרשב"א בב"ק קי"ב אליבא דרבא וחי אחיך דמצוה להדר הוא רק בתורת צדקה אפשר דחם יעני וצריך לאותו דבר להחיות נפשו אפשר דא"צ למהדר דקיי"ל כר"ע דדריש וחי אחיך חייך קודמין וניהו דכאן אם אינו מחזיר עובר בלאו איכ"ל דאפי' אם יעני וצריך לא"ד צריך להחזיר מ"מ מצד אינך טעמים הנ"ל נראה דלא הוי נתל"ע דהלאו כולל יותר ולכך הוצרך הרמב"ם לומר משום דניתן להשבון וטעם של הרמב"ם דניתן להשבון ביארתי במק"א שהטעם שכל לאווין שאסרה התורה משום דמחסר ממון לחבירו עיקר האיסור משום חסרון של חבירו א"כ חם הלוקח רוצה להחזיר לא עביד כלל איסורא אפי' בגניבה דיליף מיתורא דלא תגנובו אפי' ע"מ לשלם כפל כ' הרמב"ם דהוא רק איסורא ולא לאו ומסתמא הה"ד בריבית ולכך נתן הרמב"ם הטעם הואיל ובידו להחזיר ואז ניהו דמחשבתו הי' לאיסור כיון דתיקון המעשה על המחשבה לא חייבו התורה מלקות זה נראה טעם הרמב"ם ועיי' בפנ"י בב"מ ס"ב ע"א שכ' ג"כ להסביר על אופן זה ונראה שהרמב"ם למד זה מדברי ר' נחמי' הנ"ל דסובר דאין לוקין על לאו דלא תשימון משום דאפשר לקרוע שטרח והוי לאו שניתן להשבון ולא נגמר העבירה ולכך גם העדים אע"ג דאין בידם לקרוע מיהו עדיין לא נגמרת העבירה ומכ"ש שהרי גם חם ירצו העדים להחזיר ללוה הרבית נראה דלא חשיב עבירה גמורה דלר"נ ורחב"י ח"ח לומר דס"ל הטעם משום דנתל"ע דהיכן מצינו בתורה מצוה לקרוע השטר והם נקטו דאפשר לקרוע השטר ולכך הכריח הרמב"ם לומר הטעם משום דניתן להשבון אבל הת"ק נראה דלא ס"ל טעם הרמב"ם דהרי גם התוס' בב"מ ס"א ע"א ד"ה לא כ' הפ"י דנא ס"ל ולכך ניהו דס"ל גם הת"ק דעל לקיחת ריבית אינו לוקה עכ"ח טעמיי' משום דהוי נתל"ע וכאידך תירוצי בתמורה דף ד' דאפי' חם הלאו כולל יותר מקרי נתל"ע ובזה מיושב הרמב"ם והחינוך הנ"ל דלעולם ס"ל כפי' התוס' דלענין לאו דאל תקח לכ"ע אין לוקין אלא דפליגו בלא תשימון לת"ק ס"ל דלכך לא לקו בלא תקח משום דהוי נתל"ע אבל ר"נ וראב"י ס"ל הטעם דאין לוקין משום דניתן להשבון ולכך גם בלא תשימון ניתן להשבון ופסק הרמב"ם וסייעתי' כר"נ וראב"י דמשנתו קב ונקי:
ואפשר דס"ל לר"נ וראב"י דנא דרשי' כלל וחי אחיך לענין רבית למ"ע שצריך להחזיר אלא כדאמרי' בתמורה דף ו' דלרבא הי' סברא דמחזירין כמו כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני אלא די"ל כר' יוחנן ויראת מאלקיך אך למורא ניתן לכך איצטרך וחי אחיך אהדר ויראת מאלקיך בא לדרשת ולעולם אין כאן מ"ע ובזה מיושב מה שהקשה הרמב"ן במנין המצות מדוע לא מנה הרמב"ם זה למ"ע בכלל רמ"ח מ"ע והרמב"ן במנין המצות שלו הוסיף זה למ"ע י"ז להחזיר הרבית ולהנ"ל להרמב"ם אין זה למ"ע אלא לאפוקי מטעות כנלע"ד: