מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה סו
שהיא מ"ע ל"א להרמב"ם ולהרמב"ן היא מצוה ס"ב ומ"ע ל'.
מ"ע להלוות לישראלים עניים שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך ודרשו חז"ל מכאן שעני קודם לעשיר והחינוך כאן כ' שעניים קרובים קודמים לאחרים ומעירו קודמים למעיר אחרת כמו בצדקה והרמב"ם לא הביא זה כאן לענין מצות הלוואה אלא בה' מתנת עניים כ' דיני הקדמות האלה ובמנ"ח עמד בזה ולענ"ד דבדיוק כ' הרמב"ם כן שהרי במכילתא חקר מנ"ל דהאי אם כסף הוא חיוב דלמא הוא רשות ומביא ראי' מקרא דפ' ראה דכתיב כי יהי' בך אביון מאחד אחיך בארצך וכו' פתוח תפתח את ידך והעבט תעביטנו מבואר דחיוב להלוות וכן הביא הרמב"ם לשון המכילתא במנין המצות מצוה קס"ו כיון דעיקר המצוה ילפי' מהאי קרא דנאמר בפ' צדקה ושם נאמר ג"כ הקדמות האלה מאחד אחיך בשעריך בארצך ולכך מביא הרמב"ם זה לענין מת"ע אבל בוודאי גם הרמב"ם מודה דגם כאן שייכים הקדמות האלה כמ"ש החינוך:
וכ' הרמב"ם שאם מונע עצמו להלוות לעני הוא עובר בקרא אל יהי' דבר עם לבבך בליעל וכו' ורעה עינך באחיך האביון וכו' מיהו השמ"ק בב"מ פ"ב הביא בשם ר"ח שאם הלוה עני וירד מנכסיו ואם ילוה לו מעותיו בלי משכון הי' ממונו אבוד אינו מחויב להלוות לו בלי משכון והיינו דאמרי' שם במלוה שצריך למשכון דאז עושה המצוה בזה שמלוה לו על המשכון וכ' שם השמ"ק שזה הוא לכ"ע נראה מבואר שאם נראה למלוה שממונו אבוד אצל הלוה אינו חייב להלוותו בלי משכון:
ונראה לי ראי' לזה ממכילתא הנ"ל דיליף דהאי אם כסף הוא חובה מקרא דפ' ראה דכתיב כי ימוך אחיך וגי' והעבט תעביטנו והעבט בלשון הקודש הוא משכון נראה מבואר דבכה"ג הוא מחויב להלוות לו דווקא על המשכון ובזה יש להסביר ג"כ דלכך נקט הקרא לשון אם שאינה החלטיית אלא אם הוא באופן שלא תפסיד עי"ז ממונך אז את העני עמך העני קודם כן נראה לי:
ובאמת לכאורה קשה על הש"מ הנ"ל מקרא דפ' ראה דכתיב השמר לך פן יהי' עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת השבע וכו' ורעה עינך באחיך האביון וגו' א"כ משמע דאם אינו לוה לו משום הפסד ממונו יש לו לאו וקראה התורה אותו דבר בליעל וצ"ל דיש חילוק דוודאי אם הוא יודע שאין ללוה לשלם אינו מחויב להלוות לו בלא משכון אבל אם מונע להלוות משום דשמא לא ישלם לו בזמנו ועי"ז אפשר שיגיע שמטה והשמטה משמט אע"ג שבאמת הוקבע לו זמן הפרעון קודם שמטה ומצד מצות שמטה שהוא בא ללמדינו מדת הוותרנות וגמילות חסד כי לה' הארץ ומלואה ועי"ז יתאכזר ולא ירצה להלוות ע"ז נאמר השמר לך אבל אם יודע שאין ללוה לשלם איכ"ל כמ"ש ר"ח והש"מ הנ"ל כן נראה לי לחלק וצ"ע. אפ"ה מיתורא דקרא ורעה עינך באחיך האביון וגו' למדו והביאו הרמב"ם כגון העושה כן מצד יראת האונס ומקרה אחר יש איסור אבל הלאו קאי רק בשנת השמטה וכעין זה כתב בס' מעיי"ח:
ב) ועוד למדו בב"מ ע"א מכאן דעמי ונכרי עמי קודם ופריך פשיטא ומסיק דאיירי באפשר לו ללות לגוי ברבית ובמזרחי הקשה דגם זה פשיטא דהא אמרי' בע"ז דף כ' דגר בנתינה קודם למכירה דגוי ובס' גור ארי' תירץ דתוס' כתבו בע"ז שם דנבילה הנאתו מועטת ומוכר לגוי בדבר מועט ונהנה הלוקח הרבה דמחי' אותו ולכך חייב להחיות את הגר דמצוין עליו להחיותו ובגוי אדרבה כתיב לא תחנם ולכך חייב להקדים נתינה דגר קודם דמכירה לגוי משא"כ כאן דהוי רק ספק הנאה לגוי ואפשר שיפסיד ואפ"ה יוכרח לשלם לו ועוד שהכתוב קראו למלוה בריבית "נשך" ולכך הו"א כיון דלגוי אינו מהנה כל כך והישראל המלוה הוא נהנה הו"א דיהי' חייך קודמים ולכך איצטרך קרא דעמי קודם כן נראה להסביר דברי התוס'. מיהו בלא"ה צ"ע לי למה דרשו חז"ל עמי וגוי עמי קודם הו"ל למנקט אפי' עמי וגר תושב עמי קודם אע"ג שמצווין להחיותו וצ"ל דגם זה פשיטא לפי המקשן ולתרצן אפשר דבאמת עמי וגוי לאו דווקא גוי עע"ז אלא גוי שקבל עליו ז' מצות שאע"ג שמצווין להחיותו ורשאין לקבל ממנו רבית אפ"ה עמי קודם כנ"ל: