מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה סה
והיא ל"ת ל"ה להרמב"ם. ולהרמב"ן הם ב' מצות מצוה ס וס"א ול"ת ל"א ול"ב.
שלא לענות אלמנה ויתום והרמב"ן מנה זה לב' לאוין והקשה על הרמב"ם דבסי' רנ"ו דאפי' לדברי הרמב"ם בשורש ט' כיון שחלקן הכתוב דכתיב אם תענה אותו הו"ל למנות לב' לאווין עיי"ש ולענ"ד כפי מה שכתבתי לעיל בכללים ובמצוה זי"ן דלכ"ע חדא מיהו לקי היינו אותו שהלאו עלי' קאי בפי' כגון אל תאכלו ממנו נא הרי נא לאו מפורש ולכ"ע לקו אלא הא דכתיב ומבושל דאינו מפורש הלאו אלא שהכתוב פטפו וחברו ללאו בזה פליגי אי הוי לאו שבכללות וא"כ ה"נ דהפסוק מסיים ויתום לא תענון א"כ יתום מפורש רק באלמנה יש לדון וא"כ ה"נ הא דאמרי' בעלמא היכא דחלקן הכתוב לא הוי לאו שבכללות היינו אם אותו שמעוטף ומחובר ויש לדון דהוי לאו שבכללות אם חלקן מוכח דאינו מעוטף והוי כמפורש אבל כאן שחילק זה שמפורש אין כאן שום ראי' וא"ש דעת הרמב"ם. אדרבא נראה דיש ראי' מחילוק זה דעיקר הקרא בא רק ליתום וא"כ אלמנה הוה רק לאו מכלל ואינו כמפורש ובזה נ"ל ליישב דעת הסמ"ג דאע"ג בנא ומבושל ס"ל כהרמב"ן כאן מספקא לי' דאפשר נמנה רק לחד והקשו עליו ולהנ"ל ע"י דכתיב אם ענה תענה אותו גילה קרא דעיקר הלאו על יתום, ואלמנה רק מוכללת בו ולכך שפיר מספקא לי' אולי אינו נמנה לפ"ע:
ועפי"ז מיושב ג"כ מה שהעיר במנ"ח על החינוך שכ' על הא דשקדו חכמים ותקנו דבא לגבות מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכיוצא מאלו הדברים שתקנו לטובת היתומים והוא ג"כ מצד הלאו הזה שלא יבואו לידי עינוי והקשה הבעל מנ"ח דא"כ באלמנה נמי עיי"ש ולהנ"ל א"ש דווקא ביתום גיזם הקרא אם ענה תענה אותו וכ' עונש מופלג ההוא תקנו חכמים שלא יבוא אדם לידי עונש לעשות כל השתדלות שלא יבואו לידי עינוי משא"כ באלמנה נהי דחיברה ג"כ ללאו הזה אבל לא כתב ע"ז עונש בקרא ולכן לא החמירו כולי האי גם החכמים. וגוף הדבר שכ' החינוך שהוא משום חומרא דאיסור לא תענה ג"כ השיג עליו ובאמת קשה שהרי כל הנפרע שלא בפניו לא יפרע אלא בשבועה אע"ג דלא שייך טעם זה ועכ"ח צ"ל דהחינוך קאי על הא דאין גובין מיתומים כלל אפילו בשט"ח מקוים דע"ז קשה נהי דקטן מקרי כשלא בפניו מ"מ הא אפילו שלא בפניו גובין ע"י שבועה בשטר מקוים ע"ז הסביר דחכמים חששו שמא בעל השטר עצמו תובע רק משום ספק מלוה ישנה כמו שאמר אביי בב"מ ו' ונהי דבשטר לא חיישי' לזה דאמרי' שטרי' בידי' מה בעי ונתן הוא הטעם דחכמים חששו גם למיעוט שאינו מצוי משום דהוי כנפשות ולגבי נפשות כ' הקצו"ח בש"ש דאם הספק נולד בשעת עונש מיתה לא אזלי' בתר רוב בדיני נפשות כן נראה לי להסביר דברי החינוך:
ב) והנה הלאו הזה כולל גם אלמנת מלך שלא יכאוב לבם ולא יצערם לא בדיבור ולא במעשה אלא יעסוק עמהם הכל בנחת ואין לוקין על לאו הזה עיי' בחינוך הטעם אבל בהגהת מל"מ הקשה עליו דלמה צריך לטעם הזה ת"ל דאפשר לעשות בלי מעשה והחינוך סובר כל היכי דיכול לעשות בלא מעשה אפילו אם עשה מעשה אינו לוקה ואני כתבתי בגליון מצות השם וודאי יש עינוי טפי אם מענה אדם במעשה מאם מענה אותו רק בדיבור כיון דאין ענין שניהם שוה כה"ג מודה החינוך דאם ענה אותם בפועל ובמעשה דכואב טפי א"א לפטור משום דאפשר נמי בלי מעשה ולכך הוצרך לומר טעם אחר כדלעיל: