מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה סג וסד
והם ל"ת ל"ג ול"ד להרמב"ם. ולהרמב"ן הוא מצוה נ"ח ונ"ט ול"ת כ"ט ול'
אזהרה שלא להונות גר צדק בדברים ושוב נאמר וגר לא תלחץ הוא ל"ת ל"ד שלא ללחצו באונאת ממון והסמ"ג במנין קע"ב וקע"ג מנה ג"כ ב' אזהרות א' לאונאת דברים וא' לממון אלא שהביא לאו לאונאת דברים ממקרא הזה ולאו דאונאת ממון מקרא דנאמר בפ' קדושים דכתיב כי יגור אתך גר לא תונו אותו וגם נשנה עוד בקרא בפ' זו לא תלחצנו וגם וגר ולא תלחץ קאי ללאווי יתירא על הנוגש גר בממון שחייב לו דאצל ישראל הוא עובר משום לא תהי' לו כנושה ואצל גר הוא עובר עוד משום הני לאוי כשם דאמרי' לענין אונאה אע"ג שמוזהר עליו בישראל דכתיב לא תונו איש עמיתו כתב רחמנא עוד הוספה אצל גרים הנך תרי לאוי באונאות ממון ובאונאת דברים ה"נ לענין לאו לא תהי' לו כנושה ובמנ"ח הקשה באמת למה לא נמנה לענין גר לאו בפ"ע אם נוגש את הגר על ממונו וכן הקשה במעיי"ח ונראה לענ"ד להסביר הדברים דהתורה הזהירה לנו שלא להונות הגר בדברים וביאר החינוך הסברא שהתורה ירדה למדות הבריות כי נפש הגר הוא מוכנע ומשועבדת וכל דבר אונאה הוא כואב לו יותר ויותר מבר ישראל ולכך הזהירה התורה לנו בלאו מיוחד משום דכאיב לו טפי וכן באונאת ממון ג"כ ירדה התורה שהגר תולה אונאות ממון לא משום שהמאנה אותו יורד על ממונו אלא משום דהוא גר והוא כהפקר אצל אחרים שרשאין לעשות עמו מה שרוצין וכואב לו טפי מבשאר ישראל ולכאורה מצד הסברא קשה אמאי עובר באונאת ממון בלאו בפ"ע משום דכואב לו טפי הרי אין הישראל מכוון לזה ובכל איסורי תורה דבר שאינו מתכוון מותר וצ"ל דהכתוב מחשיב זה לפסיק רישא שהקב"ה יודע רוחו של כל אדם וזה נ"ל מכוון בלשון הקרא וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר דהיינו שאתם יכולים לידע זה כאלו אתם מתכוונים לכך כמו כל פסיק רישא ובזה נ"ל ליישב מה דקשה לי למה באמת נמנה זה לב' לאווין אונאת דברים ואונאת ממון דהכל ענין אחד ולהנ"ל א"ש דזה הוסיף בלאו דאונאת ממון אע"ג דאינו מכוון ומאונאת ממון בוודאי ליכא למילף אונאת דברים דאונאת ממון בחד צד גדול יותר משום יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר ולכך נמנו תרוויי' לל"ת וא"כ ממילא מיושב קו' המעיי"ח והמנ"ח הנ"ל דגבי נוגש לגר ליכא לממנה ללאו בפ"ע דהרי כיון דכבר נמנה דאפי' בלא נתכוון עובר הה"ד בנוגש דהכל ענין אחד והרמב"ם והרמב"ן בשורש ט' והחינוך במצוה ז' כ' דדבר שהוא ענין אחד לא נמנה לב'. ומ"ש הסמ"ג הנ"ל דילפי' אונאת ממון מקרא דפ' קדושים כי יגור אתכם גר קשה עליו מתו"כ דמבואר שם דקאי על אונאת דברים ונראה דהסמ"ג סובר דעיקר קרא נראה דקאי על אונאת ממון דכתיב בו כי יגור אתך גר בארצך דמשמע דהוא מצד שהוא יושב עמו בארץ ויש לו משא ומתן עמו והיינו אונאת ממון ומדכתיב אותו משמע דקאי על גופו והיינו אונאת דברים ולכך כיון דרק מיתורא דאותו יליף אבל פשטות המקרא קאי על ממון ולכך כ' הסמ"ג דהלאו הזה נמנה על לאו דממון:
ב) והנה הרמב"ם פי"ד ממכירה דין ט"ו כ' דבין מאנה בדברים ובין בממון עובר בג' לאווין דגם מאנה בדברים עובר משום לאווי דממון ומאנה בממון עובר משום לאווי דדברים והמפרשי' הקשו עליו דאין זה מובן וגם הוא נגד סוגיא דב"מ דף נ"ט ע"ב ובאמת גוף הגמרא שם ג"כ קשה דשם קאמר דמשום וגר לא תלחץ עובר באונאת ממון ולשון לא תלחץ משמע דוחק שדחקו ונגשו שהרי אונאה הוי דווקא אם לא ידע דבלא"ה אינה מאנה אותו וידע ומחל ואי לא ידע מאי לחיצה שייך ונהי דאיכ"ל דבסוף כשיודע לו שאנה אותו יכאב לבו ויסבור שעושה לו כן בעבור שהוא גר ואפשר דמש"ה שינה הכתוב ואתם ידעתם את נפש הגר שאתה יודע שבסופו יכאב לבו והקרא דגר לא תלחץ לא בא רק לברר הלאו דגר לא תלחצנו משום דהוי כפ"ר כנ"ל ולכך אינו במנין ל"ת מ"מ גוף לשון הרמב"ם תמי' כמו שהקשו הכ"מ והל"מ ונראה לע"ד דלכאורה קשה לי אמאי לא כתוב באונאת הגר ויראת מאלקיך כמו דכתיב באונאת ישראל שפי' כן בת"כ ורש"י בחומש שיוכל אדם לומר שלא כיוון לעשות הרע והוא דבר המסור ללב ונראה דעפ"י הנ"ל מיושב שאפי' אם באמת הישראל לא כיוון על האונאה מ"מ הרי כבר גילה לן קרא באונאת ממון לגבי הגר אפי' אינו מכוון עובר דחשבו כפ"ר וממילא ל"צ לכתוב ויראת מאלקיך דאפי' אם הוא אינו מכוון מ"מ להגר הוא כאב שסובר שמכוון לזה וממילא מחויב באונאת דברים אפי' אינו מכוון וזה ילפי' מאונאת ממון וזה כוונת הרמב"ם הנ"ל שכיון דשני לאוין נכתבו לא תונו ולא תלחצנו בחד קרא ומסיים כי גרים הייתם בא ללמדנו שגם באונאת דברים עובר אפי' אינו מכוון וזה נלמוד מאונאת ממון ובאונאת ממון עובר גם משום אונאת דברים אפילו אם הממון לא נודע לו כלל עד לבסוף ואז אפשר שכבר נתייקר הדבר ולא אנה כלל בגזל מ"מ הוא עובר דלבו כואב משום אונאת דברים וא"ש דברי הרמב"ם שכ' דבאונאת ממון דגר חייב משום אונאת דברים דהיינו שלבו כואב לו ובהיפך באונאת דברים אפי' לא כיוון להונות אותו עובר משום אונאת דברים דמוכח דאפי' בלא כוונה עובר:
ג) ומה שקשה על הרמב"ם דלא מנה הלאו דפ' קדושים דלא תונו אותו נראה דסובר כת"כ שם דמפרש כי יגור בארצכם במוחזק לך ללמד שאפילו אינו יודע בבירור שנתגייר אלא הוא כך מוחזק אפי' אם לא נתגיירו רק אבותיו אפי"ה אית בי' לאוין דגר וכיון שהקרא בא רק לברר ענין לאוי דגר אינו נמנה בפ"ע: