מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה נו
היא להרמב"ם ומ"ע כ"ה. ולהרמב"ן היא מצוה נ"א ומ"ע כ"ד.
לדון בדין נזק אש שנאמר כי תצא אש וגו' שלם ישלם המבעיר את הבערה וקי"ל כר"י בב"ק כ"ב דאש משום חיציו וכאילו עביד בידים דמי ולענין שבת או הריגת אדם אי חשבי' כה"ג כחיציו יש ב' תירוצים בתוס' סנהדרין דף ע"ז ד"ה סוף ובחי' ר"ן וכ' התוס' שם עוד דאין חילוק בין מקרב המזיק לדבר הניזק או דמקרב הניזק למזיק ולכך אמרי' שם בכופף קומתו של חברו לפני האש ועי"ז נשרפה חייב עיי"ש והנה התוס' בב"ק י"ז ע"ב בד"ה זרק כ' דאם זרק אחד חץ וכו' וקודם שהוזק בא אחר והזיקו האחרון חייב אע"ג דמסיק שם דאזלי' בתר מעיקרא והראשון מ"מ לענין חץ אזלי' בתר האחרון ותוס' לא כ' טעם ובקצוה"ח סי' ש"צ הקשה כמה קו' ומהא דפסק הטור בסי' תי"ח בגמל שטעון פשתן ונדלק בנר של חנוני ושרפה הבירה דכ' הטור דאם לא סכסך חייב על מקום הגחלת נזק שלם ועל אידך חצי נזק אבל אם סכסכה הגמל בכל הבירה חייב נ"ש על הכל ואי אזלי' בתר התחלה מאי מועיל סכסוך ומדברי הש"ע שם סעי' י"ד הוכיח בהיפך דגם באש אזלי' בחר התחלה מדפסק שם דאם אחד הדליק ובא אחד והוסיף הראשון חייב וא"כ קשיא אהדדי עיי"ש ולענ"ד סברת התוס' כמ"ש השמ"ק שם דאם השני עביד מעשה גמור האחרון חייב והכוונה דהש"ס קמבעי' לי' היכא דמעשה הראשון ואחרון שווין אז קמבעי' לן אי אזלי' בתר מעיקרא והה"ד בתר ראשון או ניזל בתר אחרון ומסיק דאזלי' בתר מעיקרא ובתר ראשון אבל היכא דמעשה האחרון אלים טפי וחשוב טפי בוודאי אזלי' בתרה ולכך בזרק חץ דהוי רק כעין כחו ובא אחר ותבר בפועל בידיו ממש דמעשה השני גרע ואלים בוודאי הוא העיקר משא"כ בזרק הכלי לארץ נהי דאכתי לא הגיע לארץ ובא אחר ושבר קודם שהגיע הוי מעשה שניהם בחפץ הניזק שוה זה זרקו לשברו וזה הכה עליו לשברו בכה"ג אזלי' בתר מעיקרא זה נראה כוונת התוס' ולפי"ז גם הרא"ש יכול לסבור כוותי' ושם בסי' תי"ח סעי' יו"ד דהשני הוסיף הלהב דמעשה שניהם שווין זה הצית אש וזה ג"כ ולכך אזלי' בתר הראשון משא"כ בגמל שמסכסך מעיקרא הוי רק כחיציו ועכשיו עושה בפועל ממש דמסכסך לכך לא אזלי' בתר מעיקרא כן נראה לענ"ד נכון:
ב) המנחת חינוך הביא כאן להקשות מ"ש בבור דאם כרה הראשון יו"ד טפחים והשני הוסיף יו"ד דשניהם חייבין ומ"ש הכא דאם עשה אחד אש גדולה והשני ג"כ עשה אש גדולה דסתמו הטור והש"ע דפטור השני ולענ"ד כפי מה שביאר בנמק"י שם גבי אשו משום חיציו דהקשה דלמה רשאין להדליק ע"ש שיהי' דולק והולך בשבת וביאר שם סברא גדולה דעיקר נעשה בתחלת העברה אפי' מת אח"כ בין יציאת האש לשריפת הגדיש ואפ"ה חייבין לשלם מנכסיו א"כ מיד בשעת הוצתת הוי כאילו הדליק דבר של חבירו וא"כ השני כאילו דבר שנשרף כבר שרף וכגברא קטילא קטיל ולכך לעולם השני פטור:
ג) עוד הקשה המנ"ח על הרמב"ם דבפ"ג מרוצח נראה מדבריו דאע"ג דסוף חמה לבוא וסוף אש לבוא אינו חייב מיתה אע"ג דאשו משום חיציו ואיך פסק הרמב"ם בה' חובל ומזיק בשורף גדיש ועבד כפות לו ונשרף דפטור משום קים לי' בדרבה מני' ולענ"ד סברת הרמב"ם כמ"ש התוס' בסנהדרין ע"ז ד"ה סוף בסוף הדיבור לפי גירסת מהרש"א שם דס"ל להתוס' דאפי' הלך האש ברוח מצוי' אפ"ה אינו חייב מיתה על האדם והא דחייב מיתה דווקא בהלך מעצמו בלי שום רוח עיי"ש במהרש"א וא"כ פשיטא דאין אנו יכולין לידע בבירור אם האש הלך גם במקצת סיוע מרוח מצוי' או הלך רק מעצמו ומי יוכל להעיד ע"ז ובפ' מי שאחזו אמרי' שחט בו שנים או רוב שנים פטור אם אינו בביתא דאשישא חיישי' שמא רוח בלבלתו אלמא דבכה"ג אין אנו יכולין לידע בבירור א"כ ה"נ לא הרג ממש בידים אלא ע"י סוף אש לבוא מעצמו דווקא וזה א"א להתברר ולכך פטור מספיקא או לכה"פ משום מיעוטא דהי' רוח מצוי' וכ"ז לענין פטור מיתה אבל לענין ממון דקיי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין א"כ אע"ג דאין ממיתין אותו מ"מ כיון דאפשר שחייב מיתה אלא שאין אנו יודעין בבירור והוי כחייבי מיתות שוגגין או כחייבי מיתות ולא התרו בו ולכך פטור על הגדיש כן נלע"ד: