מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה נד
שהיא ס"ע כ"ג להרמב"ם. ולהרמב"ן היא מצוה מ"ט ומ"ע כ"ג.
מצוה לדון דיני גנב בגונב ממון לשלם כפל אם טבח ומכר שור או שה משלם ד' וה' קיי"ל דקרן משלם כעין שגנב וכפל כשעת העמדה בדין וכן ד' וה' דהיינו אם הי' מעיקרא שווה ד' זוז ושעת העמדה בדין זוז משלם הקרן ד' והכפל זוז ויש בזה הרבה שיטות וחילוקי דינים ובפ' כל שעה דף ל"ב ילפי' לה ממתני' דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה והתוס' בב"ק דף ס"ה ע"א ד"ה גופא הקשה למה לא מביא הש"ס ממשנה דגזל חמץ ועבר עליו הפסח חייב לשלם אע"ג דהשתא לא שווה כלום ואסור בהנאה דדמי' טפי לסוגיא דהתם ולענ"ד ליישב דבלא"ה קשה לי לפימ"ש התוס' שם דבג' אגודות שהוזלו הוצרך להביא מגזל חמץ ולא ממתני' דכל הגזלנין דשאני התם משום דכבר נתחייב להחזיר או החפץ או דמיו משא"כ כשהוזל פקע החוב שהוא בעין כיון שאין בו ש"פ איכ"ל דפטור לגמרי ולכך איצטריך להביא מחמץ ולי קשה לפמ"ש המג"א בסי' תמ"ג סק"ה בנפקד שלא מכר חמץ חייב לשלם להמפקיד משום פשיעה דהו"ל כרועה שיכול להציל ומדברי הסמ"ע סי' שס"ב סק"כ נראה דגזלן חייב בפשיעה כשעת אבידה וא"כ דילמא היינו טעמא דבגזל חמץ חייב לשלם הגזלן משום דפשע ולא מכר ואז קודם שנאסר הי' שוה כך אבל בהוזלו האגודות ואינם שווין אפילו ש"פ אם הי' בעין הי' פטור מופטר לגמרי כסברת סק"ד דתוספת ובגזלן חייב מכח שלא הציל ומכר משום פשיעה אמנם גוף הדין של הסמ"ע שנראה דגזלן חייב בפשיעה מבואר ברא"ש בב"ק ס"ה דפליג עליו דכ' בהדיא דגזלן לא חשיב שומר אפילו בפשיעה פטור ולשון סמ"ע הנ"ל צ"ע אמנם דברי הרא"ש עצמו צריכין ביאור מנ"ל דאינו חייב בפשיעה דלכאורה לא גרע גזלן משומר אבידה דפליגו בי' רבה ור' יוסף אי הוי כש"ח או כשומר שכר משום שכר מצוה ה"נ מצוה עליו להשיב ונראה דהרא"ש הוכיח כן ממתני' דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה דמיירי אפילו ביוקרא וזולי מעיקרא הי' שוה זוז ואח"כ ד' זוז כמ"ש התוס' שם אפי' נאבד בפשיעתו אינו משלם אלא זוז אי נימא דהוי כשומר וחייב בפשיעה הרי השומר בכה"ג חייב ד' זוז ועכ"ח דגזלן אינו חייב אפי' בפשיעה ומוכח כדברי הרא"ש וא"כ מיושב היטב קו' התוס' הנ"ל דמפ' כל שעה לא הי' יכול להביא מגזל חמץ דאיכ"ל כקו' שלי דילמא חייב משום דפשע ולח מכר ועכ"ח הוצרך להביא דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ומזה מוכח כדעת הרא"ש דאינו חייב בפשיעה ואז נוכל למילף מהא דגזל חמץ דמשלם כשעת הגזילה ובזה נכלל ג"כ פשטות לשון משלמין כשעת הגזילה כמ"ש התוס' שם ומיושב שפיר קו' התוס'. ועכ"פ לפי הנ"ל נראה לכאורה דיש פלוגתא אי גנב חשיב כשומר וחייב בפשיעה או לא:
ב) וכפל חייב השומר על כל ענייני מטלטלין לא ממעטי' אלא עבדים ושטרות וקרקעות ובריש מרובה ממעטי' משמלה ג"כ דבר שאינו מסוים והרמב"ם לא הביא זה דדבר שאינו מסוים פטור מכפל ובמ"א ביארתי טעמו ואפשר שטעמו שמפרש כפירוש הרמב"ן המובא בשמ"ק שם דבר שאינו מסוים ממעטי' רק נענין מודה במקצת דבעי' דווקא מידי שבמשקל ושבמדה וכן גונב הקדש ג"כ פטור מכפל וכן ממעטי' שם בריש מרובה בטוען טענת גנב דחייבו התורה אם נשבע ונמצא שהוא גנב דחייב כפל ממעטי' נמי הנך דברים דלעיל ותוס' שם הקשה דל"ל למעט בטוען טענת גנב ת"ל דאינו חייב שבועה ובטוען טענת גנב אינו מחויב כפל אלא דווקא אם חייבו אותו ב"ד לשבע אבל בנשבע חוץ לב"ד אינו חייב וכיון דממעטי' עניינים האלו משבועה א"כ ממילא א"א דיהי' חייבים כפל ותי' דמשכחת לה דנתחייב ע"י גלגול שבועה מיהו בהקדש דלא שייך גלגול שבועה עמדה הקו' ולענ"ד אפשר לומר בלא"ה הקשה התוס' שם בד"ה רעהו דל"ל תרי קראי למעט הקדש וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ומרעהו עיי"ש ולכאורה הו"א ליישב דמשכחת לה שהקדישו בעלים בבית השומר כמ"ש התוספות בב"מ דף ו' דבעלים יכולין להקדישו כשהוא אצל השומר וכן בהיפך אם מעיקרא הי' הקדש בשעת נתינה ופדאוהו הבעלים בבית השומר ובכל גוונא יש חדא מעלה וחדא לריעותא באופן הראשון הי' בשעת נתינה כי יתן איש אל רעהו והו"א דחייב אע"ג דהשתא בשעת גניבה הוא של הקדש קמ"ל וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש וממקרא הזה לא נוכל למעט אם הי' רק מעיקרא הקדש ובשעת גניבה לא הי' הקדש דהרי גונב מבית האיש לכך איצטרך גם כי יתן איש אל רעהו דבשעת נתינה הי' של הקדש כן הי' נראה לכאורה ליישב קו' התוס' ואפשר דהתוס' ס"ל דדרשי' בב"ק ק"ו ע"ב גבי קטן שהגדיל דבעי' שיהא הנתינה והתביעה שווין מדכתיב דבר שניהם שאם הי' קטן כשנתן או שנתנו אביו ומת ותבעו הקטן פטור א"כ אפשר ה"נ ממילא ידעי' דבעי' שווין בשעת תביעה ושעת נתינה ולכך לא ניחא להתוס' בתירוץ הזה ובאמת הרמב"ם פ"ב משכירות דין ה' כ' כן בהדיא דבין אם הי' בשעת נתינה או בשעת גניבה הקדש פטור וכ' שם הה"מ דכן איתא במכילתא דיליף מכי יתן איש אל רעהו דבעי' רעהו בשעת נתינה ומישלם שנים לרעהו ילפי' דבעי' בשעת תשלומין רעהו וא"כ שפיר הקשה התוס' דנ"ל וגונב מבית האיש למעט של הקדש והא שפיר ילפי' מישלם שנים לרעהו והוכרח התוס' לתרץ דגם הקדש קרוי איש וארעהו סמך:
מ"מ נראה לי ליישב קו' שני' הנ"ל שהקשה התוס' דבהקדש לא שייך שבועה ולכאורה קשה הא משכחת לה בקנו מידו כמ"ש המרדכי בב"מ דף נ"ה בהא דמשני בשכרו לשמור פרה וקנו מידו ובזה מתורץ גם הקו' מבני העיר ששלחו שקליהם דבקנו מידו גם בהקדש חייב שבועה מ"מ לח תי' התוס' כן משום דס"ל כמ"ש התומים בסי' צ"ג דבהקדש לא שייך קנו מידו משום דבעי' דיהא הסודר בכליו של קונה ולא משכחת בהקדש מיהו לפמ"ש איכ"ל דבשעת נתינה הי' של הדיוט וקנו מידו על כל זמן השמירה ולכך אע"ג שהקדיש בנתים נשאר החיוב שבועה גם נגד ההקדש דכל כחו שהי' לו בו הקדיש ולחייב עצמו לשלם לשבע להקדש כן נראה לענ"ד בכה"ג חייב שבועה ובזה ניחא דלענין שבועה נקט על הנתינה משא"כ בקרא דכפל נקט לשלם שנים לרעהו למעט של הקדש לומר דאפי' הי' בשעת נתינה של רעהו ואפ"ה כיון שעתה אינו של רעהו פטור לשלם כפל וא"כ מיושב קו' התוס' ושפיר איצטרך קרא גם בטוען טענת גנב לפטור מכפל כיון שהי' חייב שבועה מכח קנינו:
ג) כבר כתבתי דאם טבח ומכר בשור ושה חייב ד' וה' ואנן קיי"ל דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אפי' נטרפה או שאר פסול מקרי שחיטה כל זמן שאינו נבילה ובב"ק דף ע"א הוכיח ממשנה דהתם מהא דתנן השוחט חולין בעזרה חייב ועכ"ח ס"ל לר"י חולין שנשב"ע לאו דאורייתא דאי דאורייתא הא ר"י ס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ כיון ששחט בה פורתא אסרה בהנאה ולא דמארי' קטבח דאנן בעינן וטבחו כולו באיסור וסוגיא ההיא לכאורה קשה לי טובא הרי כ' הרמב"ם בפי' המשנה בכריתות בנקודה נפלאה דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף משום דא"א להנאה לחול אם אין כאן אכילה שהרי הנאה היא מקצת מן האכילה וא"כ אי אפשר לומר דמיגו דחייל אהנאה חייל גם אאכילה דאי אין כאן אכילה גם איסור הנאה אין כאן וא"כ לכ"ע אפי' למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף איסור אבר מן החי ואיסור שאינו זבוח לא קאזיל מינה עד דשחטה בשחיטה הראוי רוב ב' בבהמה וכדכתיב וזבחת כאשר צותיך ואכלת וא"כ א"א לחול איסור חולין שנשחטה בעזרה על איסור אמ"ה ועל איסור שאינו זבוח עד דגמר לשחיטתו וא"כ הרי טבחו כולו באיסור דעד שנגמר השחיטה לא חל עליו איסור הנאה ומאי פריך דהרי אנו קיי"ל בכל שאינו לא כולל ולא מוסיף אין אחע"א ונראה ליישב דבלא"ה קשה לי שם דמאי קאמר עכ"ח חשנב"ע ל"ד הא אמרי' שם בדף ע' במעשה שבח דאם אינו אסור רק מדרבנן חשוב שחיטה ראוי' וא"כ אמאי פליג ר"ש ועכ"ח הכוונה דרק איסור הנאה ל"ד וא"כ הרי יש לו עיקר בדאורייתא וקשיא סוגיא זו על הא דרב גידל בפסחים ז' ובקידושין דף נ"ח דמוכח שם בהדיא דאם חולין שנשחטה בעזרה שחיטתו ואכילתו אסור מה"ת מקרי אפי' לענין הנאה עיקר בדאוריי' ורב גידל אמר המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין משום דלאו דמרי' ואיך קאמר שם דאי חולין שנשחטה בעזרה ל"ד מקרי דמארי' ועוד קשיא לי אפי' אי חשנב"ע דאורייתא מ"מ הא שלא כדרך הנאתן נראה דשרי עי' בתוס' פסחים ב' תירוצים בזה וכבר הקשה התוס' כן בקדושין דף נ"ו על המתני' דהמקדש באיסורי הנאה וחי' הראשונים דמ"מ אסור מדרבנן אינו מספיק כאן דהרי בסוגיא ב"ק ע"א ס"ל דבדרבנן הוא דמרי' וגם אינו מספיק לומר דכוונת הש"ס על ר"י דאמר משום ר"מ דיליף שלי משלך היינו מקדשים וקדשים לא כתיב בה אכילה ואפשר דאסורין שלכד"ה כבר כ' התוס' פסחים כ"ו ע"א ד"ה שאני היכל כיון דכתיב אכילה בתרומה ומעילה יליף חטא חטא מתרומה הוי כאילו כתיב בגופו והמהרש"א דם כ' דתלי בפלוגתא דאביי ורבא א"כ עדיין למאי דקיי"ל כרבא א"כ אף במעילה מותר שלכד"ה ומכ"ש חשנב"ע וא"כ אפי' חשנב"ע דאורייתא מותר שלכד"ה והוי דמרי' טבח ונראה די"ל דקו' חדא מתורצת באידך דכבר כ' התוס' שם דכוונת הש"ס להקשות על ר"י דיליף חשנב"ע משלי בשלך ובקדשים גם הרמב"ם מודה דאיסור הנאה מקרי איסור מוסיף כמבואר שם וא"כ הה"ד אי יליף חשנב"ע מקדשים ג"כ הוי איסור מוסיף וזה כוונת הש"ס עכ"ח הוא ס"ל דאורייתא היינו ר"י לשיטתי' בקדשים א"כ חל איסור חשנב"ע מיד ואע"ג דקיי"ל דמותר שלכד"ה וחשיב דמארי' ז"א כיון דעיקר מדאורייתא הא קיי"ל כר"ג דבר שיש לו עיקר מדאורייתא אע"ג שהוא מדרבנן לא חשוב דמארי' וא"כ קשיא הא בעי' וטבחו כולו באיסור וא"כ עכ"ח ס"ל דחשנב"ע ל"ד דלא יליף משלי בשלך וא"כ אין איסור הנאה חל כלל עד דגמר שחיטתו ומקרי שפיר דמארי' אפי' לר"ג וא"ש הסוגיא:
ד) בכל התורה כולה קיי"ל דאין שליח לדבר עבירה אבל בטביחה ומכירה קיי"ל דיש שלד"ע כדילפי' בקידושין מ"ג מקרא ופסח הרמב"ם דווקא באין בו שום איסור אחר מלבד האיסור של טביחה ומכירה ועי' במל"מ פ"ג מגניבה מ"ש לחלק בזה אם המשלח אמר לו לשחט בשבת או אמר סתם והוא שחט בשבת והתוספות בקידושין שם ובנמק"י בפ' מרובה הוכיחו כן מרש"י שם גבי מושכו ויצא דבשוגג אמרי' יש שליח לד"ע בכל מקום והנמק"י הקשה א"כ מאי דייק בש"ס מיואב דכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון דאשלד"ע הא יואב לא ידע ולענ"ד לחלק דנהי דסברת התוס' א"ש דבשוגג לא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מ"מ יש לומר מטעם אחר אינו נעשה שליח הא קיי"ל כרבא כל מילתא דא"ר לא תעביד ואי עביד לא מהני וזה אפי' בשוגג כמו שהוכיח התוס' בתמורה דף וי"ו אלא אדרבה דבשוגג וודאי אמרי' אי עביד ל"מ דלא ניחא לי' לעבור א"כ בעושה שליח לעבור עבירה ראוי לן לומר דאי עביד לא מהני ולא נעשה שליח כלל וא"כ גם מטעם זה יש לומר דאשלד"ע ואפילו בשוגג ואע"ג דלא שייך דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין מיהו הה"מ בפ"א מגזילה גבי לא תחמוד כ' דגבי גזילה דגלי קרא כאשר גזל דשינוי קונה ואי עביד מהני א"כ בכל ענייני גזל אמרי' דאי עביד מהני א"כ איכ"ל שם במתני' מושכו ויוצא דמיירי בגניבה ואי עביד מהני ונעשה שלוחו ול"ל אלא טעמא דברי הרב ודברי התלמיד וממילא היכא דלא ידע השליח דלא שייך טעם זה נעשה שלוחו וחייב המשלח אבל בשאר עניינים אמרי' דאי עביד לא מהני כגון גבי יואב שפיר אמרינן אפי' בלא ידע אינו נעשה שליח משום דאי עביד לא מהני ואין חילוק בין שוגג למזיד כנ"ל ומשו"ה ג"כ חצר לענין גניבה איצטרך קרא דקונה לו משום שליחות:
ה) בין כפל ובין ד' וה' אינו חייב אלא בבאו עדים אבל מודה בקנס פטור כדיליף מאשר ירשיעון אלקים ישלם שנים פרט למרשיע א"ע ומודה ואח"כ באו עדים פליגי רב ושמואל בב"ק דף ע"ה והרמב"ם פ"ג מגניבה פסק כרב המנונא דווקא באומר גנבתי וחייב עצמו במקצת דהיינו בקרן אז מודה בקנס ואח"כ באו עדים והקשה שם היש"ש ומ"ל פ"ג מגניבה דין ח' דא"כ מאי קמבעי' לי' בשבועות דף ל"ג דמשביע עדי קנס אי פטור הא בכה"ג דליכא קרן לכ"ע חייב והאבעי' קאי רק אי נימא פטור דלמא יודה ועכ"ח הסוגי' קאי לשמואל אפי' בכה"ג פטור וא"כ קשיא על הרמב"ם פ"ט משבועות פסק דמשביע עידי קנס פטור ואמאי הא לדידי' אפילו יודה ואח"כ באו עדים חייב בכה"ג ולענ"ד יש ליישב דבלא"ה קשה לי מאי קאמר התם לר"א בר"ש לא קמבעי' דהא לפי מאי דאמרי' בב"ק דף ע"ה ע"ב לראב"י פלוגתא דסומכוס ות"ק דס"ל לת"ק דאם מודה ואומר גנבתי אבל לא בפניכם אלא בפני פלוני ופלוני ואתי' פלוני ופלוני ס"ל לרבנן דהנך עדים לאו בני הזמה נינהו משום דהוא עצמו הודה עליהם הוי עדות שא"א יכול להזימ' וא"כ מאי קאמר לראב"ש לא קמבעי' דהא מ"מ יכול לעשות כך שיודה ויאמר שפלוני עדיו ואז לא יועילו העדות ועי' בפ"י במכות דף ה' כיוצא בזה וצ"ע. ותו הקשה התוס' בב"ק דף ע"ה ד"ה משום דלרב הא אמרי' טעמא דראבר"ש משום ביעתותא דעדים ולעולם ס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ואיך קאמר בשבועות לראבר"ש לא קמבעי' עיי"ש ונראה ליישב דלעולם קאי שם הסוגיא לרב דראבר"ש משום ביעתותא אלא דקשה מאי בעית הא יכול להודות ולומר פלוני ופלוני עדים על הנך דראה ממשמשין ובאין ובשלמא בשאר מודה בקנס אין זה מיגו דאולי לא ידע מהנך עדים וגדולה מזו כ' הקצוה"ח בסי' ש"צ בשם הרשב"א אבל כאן בראבר"ש אי סק"ד מכח ביעתותא הא הי' אפשר לומר כן ועכ"ח דלאו משום ביעותתא מודה והוי מודה בקנס ממש ואח"כ באו עדים ולמה פטור לרב דמחייב בכה"ג ועכ"ח ראבר"ש ל"ל כת"ק דסומכוס אלא כסומכוס דכה"ג לא חשיב אינו יכול להזימה וא"כ א"ש הסוגיא בשבועות קאי לרב אלא דס"ל כר' המנונא בכה"ג דאינו מחייב עצמו כלל לכ"ע חייב ואפ"ה קמבעי' לי' דס"ל כת"ק דסומכוס ושמא יודה ויאמר בפני פלוני ופלוני כת"ק דסומכוס ופטור ולכך דאליבא ראבר"ש לא קמבעי' לי' דאמר יבואו עדים ויעידו וא"כ עכ"ח או דס"ל מודה ואח"כ באו עדים חייב או דס"ל משום ביעתותא וא"כ עכ"ח דס"ל כסומכוס וא"כ לא מהני שיאמר שפלוני עדיו וא"כ שוב כיון דקיי"ל כרב המנונא בכה"ג היכא דלא מחייב עצמו במידי מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ולכך א"ש דקאמר לראבר"ש ממ"נ לא קמבעי' לי' אבל לת"ק דסומכוס שפיר קמבעי' לי' ושפיר פסק הרמב"ם בה' שבועות דפטור במשביע עידי קנס מה"ט:
ועפי"ז יש ליישב גם קו' הש"ך בחו"מ סי' י"ד סקמ"א על שיטת הרא"ש דנראה מדבריו דס"ל כראבר"ש דאמרי' משום ביעתותא מודה מ"ט לא פסק כת"ק דראבר"ש ולהנ"ל איכ"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן דגם לרבנן ס"ל סברת ר"א דאיכ"ל משום ביעתותא אלא דס"ל כת"ק דסומכוס וא"כ אין כאן ביעתותא דהא יכול להודות ולומר פלוני ופלוני עדיו אבל בעלמא גם רבנן מודה לסברת ראבר"ש: