מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה נג
שהיא מ"ע כ"ב להרמב"ם. ולהרמב"ן היא מצוה מ"ח ומ"ע כ"א
מצות עשה לדון דין בור שאם חפר או גילה בור שיש בה עשרה טפחים ברה"ר או חפר ברשותו ופתחו לרה"ר או לרשות חברו או חפר ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב לשלם נזק שלם כנאמר כי יפתח וגו' ונפל שמה שור או חמור וגו' שלם ישלם ומשור וחמור ממעטי' אדם וכלים ותוס' בב"ק דף יו"ד ע"א ד"ה שהשור הקשה ל"ל למעט אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו שקנוי לו ומת אסור בהנאה ולענ"ד יש לומר אי קאי על האדם הקרא והמת יהי' לו היינו חיוב וצרכי קבורה יהי' למזיק דהרי שם בב"ק נ"ג אמרי' דאין לפרש והמת יהי' לו היינו ללמד שהבעלים מטפלים דזה כבר נוכל למילף משור דכתיב ג"כ והמת יהי לו והיינו אי קאי רק על שור וחמור אבל אי הוי כתיב סתמא ונפל שמה וקאי גם על האדם הו"א דקמ"ל דצריך ג"כ לטפל והוצאת בקבורה ודווקא לבתר דכתיב שור ולא אדם מוכח דהמת יהי' לו שדרשי' שיהי' קנוי לו.
והנה בירושלמי באמת יליף מן והמת יהי' לו למעט אדם ומטעם זה קשה לי דלכאורה דברי ירושלמי סותרין זה את זה המ"ל בפי"ד מה' אבל הביא בשם הירושלמי דשבת פרק המצניע דמת גוי מותר בהנאה וא"כ איך יליף הירושלמי מן והמת יהי' לו לפטור בבור אם נפל שם אדם הרי תוס' הנ"ל תירצו דאיצטרך שור למעט אדם דאל"כ אם נפל שם עבר או נכרי שקנה הישראל אפי' אם מתו שם גופם מותר בהנאה לאחר מיתה ולא נתמעטו מן והמת יהי' לו וזה כדעת הירושלמי המובא במל"מ הנ"ל וא"כ איך יליף הירושלמי כאן לפטור אדם שנפל לבור מן והמת יהי' לו דהרי לדידי' עכ"ח ילפי' מן שור ולא אדם וצ"ע. ואפשר דהירושלמי סובר כר' אחאי ביבמות מ"ה דסובר אפילו בעבד כנעני אין לישראל קנין אלא למעשה ידיו עד שיטבול אותו ואז דינו כאשה וכישראל אם מת אסור בהנאה וקודם שיטבול אין בו אלא קנין למעשה ידיו וא"כ יש להקשות כמו שהקשה בקצוה"ח סי' ת"י דלמאן דדאין דיני דגרמי רק מדרבנן ואפילו למאן דדאין מה"ת וס"ל דווקא גופו חייב בדינא דגרמי אבל בורו ושורו פטור מדינא דגרמי וא"כ בכה"ג בקנוי לגוי בלא"ה פטור דהו"ל מזיק שיעבודו של חבירו כדאי' ביבמות שם כן הקשה הקצוה"ח על התוס' ובזה מיושב קו' דידי הנ"ל אמנם באמת לדעתי אפי' לר' אחאי מ"מ במלחמה לכ"ע קונה הישראל את הגוי דהרי התירה לו התורה יפ"ת ואמרי' בסנהדרין נ"ט ע"א הטעם משום דישראל בני כיבוש נינהו וביאר הר"ן בחי' דף נ"ז דהיינו בקונה קנין הגוף ולכך נפקע אישות שלהם אצל הקנאו במלחמה וא"כ שפיר משכחת לה גם לר' אחאי קנין הגוף ול"ק קו' הקצוה"ח. ובלא"ה לדעתי דמאן דס"ל ק"פ כקה"ג ואפי' לר"א אין דינו כמזיק שיעבודו של חברו ול"ק קו' הקצוה"ח וא"כ שוב עמדה קו' שלי על הירושלמי הנ"ל. ושוב מצאתי במראה הפנים על הירושלמי ריש ב"ק דף ג' ע"א שהקשה ג"כ כן והאריך בפלפול אי עור המת אסור בהנאה מדברי התוס' בזבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה ומתוס' בנדה דף נ"ה ד"ה שמא יעשה וגוף הסברא שכ' התוס' שם דאפשר לומר דעור המת מותר מדיליף מעגלה ערופה וע"ע מכפרה דכתיב בה כקדשים קשה מדברי התוס' בקידושין נ"ז ד"ה כפרה שהעלו דרק מחיים ילפי' מכפרה דכתיב כקדשים דנאסר אבל לאחר מיתה ילפי' דע"ע אסור כהנאה מוערפו שם וא"כ ממ"נ מחיים ג"כ בקדשים אסור העור ולאחר מיתה הא ילפינן מוערפו שם דשם תהי' קבורתה ומיי' מוכח ג"כ דעור אסור וצ"ע ואין כאן מקומו:
ב) ועכ"פ אדם ממעטי' מקרא ודווקא אם מת שם פטור בעל הבור אבל אם הוזק האדם שם חייב בעל הבור וגוף הדבר צריך טעם וראיתי בש"מ בב"ק דף י' שהביא בשם גליון משום דאדם מעיין בהילוכו לענין שלא ימות אבל אינו מעיין כל כך בדבר שיוכל להזיק ולכאורה סברתו בנזק כיון דחברו צריך לשלם לו לא איכפת לי' כולי האי משא"כ אם ימות ומאי מועיל לו אם ישלמו ליורשיו ולכך בוודאי רמיא אנפשי' לעיין שלא יפול בדבר הממיתו אמנם גוף הטעם תמו' לי הרי גם בשור קיי"ל דאין חייב עליו אלא בשור חרש ושוטה אבל בבהמה פקחות גם היא העמידה ושמרה עצמה כדקיי"ל בחו"מ סי' ת"י וא"כ ממ"נ בשוטה גם באדם שייך דלא מעיין ובפקח הרי גם בבהמה פטור ועכ"ח דגזה"כ הוא שור ולא אדם וכן מצאתי במזרחי פ' משפטים וכיון דגז"ה הוא וחידוש הוא שחדשה התורה ואין לך בו אלא חידושו ואמרי' דווקא במיתה גלי קרא אבל לא בנזקין כן נלע"ד ותימה על השיטה מקובצת הנ"ל וצ"ע:
ג) והנה רש"י פי' בחומש דמשור ילפי גז"ש שור שור משבת לחייב על כל מיני בעלי חיים שנפלו לבור והמזרחי הקשה על רש"י דלמה שבק רש"י הטעם הנאמר בש"ס שם דף נ' דמכסף ישיב לבעליו ילפי' כל מידי דאית לי' בעלים ולי בלא"ה קשה על רש"י כיון דקיי"ל דגם על שור אינו חייב אלא דווקא בשור שוטה או סומא וכיוצא דלא ידע להזהר ולעמוד על נפשו א"כ אינו דמי לשור של שבת אדרבה בשור של שבת כל מיני שוורים ובהמות בכלל וצריך לומר דהלימוד הוא האי כי אורחא והאי כי אורחא בשבת בנייח תליא מילתא שלא יגרמו הבעלים שלא יניחו השוורים וגלי שם קרא דלאו דווקא שור הה"ד שלא יבטל נייח מכל בעלי חיים וה"נ ענין הקרא שלא יגרום אדם היזק לשור שיש בו בעלים ויליף ענין זה מזה דכשם דהתם כל מינים בכלל וה"נ בענין זה בכלל שלא יגרום היזק לשום בעלי חיים שיש לו בעלים וזה שייך בשור שוטה אבל בשור פקח דהוא עצמו גרם הזיקו משום דהי' יכול להשמר שפיר אמרי' דכשם דגבי שבת אם מעצמו עובד ולא הבעלים גרמו לו המלאכה דהיינו שאינו נוח לבעלים שיעבוד אדם עם הבהמה אינו עובר על שביתת בהמתו וה"נ כל שהבהמה עצמה גרמה ולא נייח לו הזיקו פטור לכך אינו חייב אלא בשור שוטה וא"כ אדרבה זה גופא ילפי' שור שור משבת דלולי הגז"ש הו"א כל דאית לי' בעלים אפי' שור פקח יהי' חייב עליו קמ"ל וא"כ גם למסקנא בעי' הגז"ש והא דלא סגי בגז"ש לחודא משום דהו"א שור וחמור הוי ב' כתובים וממעט מידי אחרינא כן נראה לי:
ד) והנה אנן קיי"ל כורה אחר כורה אם הראשון לא גמר אלא ט' טפחים ובא אחר וכרה עוד טפח האחרון חייב ונעשה הוא בעל התקלה גם לענין ניזקין שאע"ג שגם בלא כריית טפח האחרון הי' שייך בו נזק אפ"ה נפטר הראשון ונכנס האחרון תחתיו ורש"י בחומש יליף זה מדכתיב כי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרי' לכ"ש אלא להביא כורה אחר כורה וגם בזה תמה המזרחי בש"ס פריך על ק"ו זה דילמא קמ"ל קרא דגם בכורה פטור אם יכסה דהו"א דווקא הפותח פטור קמ"ל ויליף הש"ס דכורה אחר כורה דחייב מדכתיב איש כי יכרה אחד ולא שנים וסיים והומת אמרי' דזה שגרם המיתה הוא החייב ולענ"ד א"ש דברי רש"י דמאיש כי יכרה אפשר למעט דכורה אחר כורה דשנים עשו הוי כשנים שעשו מלאכה דפטורים השניהם והמת יהי' לו הרי דרשי' על הניזק מי שמת שלו ומנ"ל למדרש לחייב האחרון אמנם אי נימא דשנים שעשאו פטורים גם הפותח הבור יהי' פטור דהרי הוא לא עשאו והוי ג"כ כשנים שעשו מלאכה וע"ז שפיר אמר רש"י דמכח זה יש ק"ו אם הפותח חייב אע"ג שנעשה ההיזק ע"י שנים ק"ו בכורה אחר כורה וא"כ עכ"ח דרשי' איש כי יכרה לא לפטור אלא לחייב האחרון וללמד דהראשון פטור אפילו על הנזקין אע"ג שבא גם ע"י הראשון האחרון זכה ונעשה בעל תקלת הבור ולכן שפיר איצטרך תרתי:
ה) שיעור הבור דחייב בעל הבור אם מת שם שור או שאר בע"ח הוא דווקא ביו"ד טפחים ובב"ק נ"א אמרי' לר"נ אם נפל שם בהמה העומדת על רגלי' חייב בששה טפחים דד' טפחים יש מכריסה עד רגלה של הבהמה וכבר תמהו ע"ז לענין טריפות פסקינן כן ביו"ד סי' נ"ח ולענין ממון בחו"מ סי' ת"י פסק דבעינן דווקא שיהא הבור יו"ד טפחים ולענ"ד י"ל דתליא זה בפלוגתא שפסק הרמ"א ביו"ד סי' נ' באם נולד הריעותא מחיים אפי' בספק טריפה אמרי' להחמיר מה"ת דמחזקי' מאיסור לאיסור ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ותוס' כתבו בקושי' דגם הא דחיישי' לס' דרוסה הוא מטעם זה אלא דהקשה ע"ז מיבמות ל"ג וכבר תמה המהרמ"ל על הרמ"א הנ"ל ותי' בש"ך שם סי' נ' דס"ל לרמ"א דאע"ג דרבה ביבמות בוודאי לא ס"ל מחזקי' מאיסור לאיסור מ"מ אביי ורבא שם שפיר איכ"ל דס"ל כרמ"א עיי"ש בש"ך וא"כ ה"נ לכאורה קשה מאי פריך בב"ק דף נ"א דהא דטריף ר"נ בו' טפחים דילמא בו' טפחים הוי ספיקא ולענין ממון המוציא מחברו עליו הראיה אבל לענין טריפות דספק נולד מחיים ואיכא חזקת איסור מחזקי' מאיסור לאיסור ולכך טריף ר"נ וצ"ל דהסוגיא קאי אליבא דרבה הנ"ל דלא מחזקי' מאיסור לאיסור אבל לדינא לפי מה שפסק הרמ"א דאם נולד הספק מחיים טריפ' שפיר איכ"ל ולחלק בין טריפות לנזק לענין נזק בעינן דווקא י' טפחים דאז הוי עפ"י רוב ריסוק איברים ולא חשיב אונס אבל פחות מי' אפי' בעומדת עדיין הוי ספק אונס ולאו כל בהמה שווין אבל לענין טריפות לאביי ורבא דהיכא דנולד הריעותא מחיים חיישי' מספק ולכך פסקינן דאם עמדה מחזקינן בריסוק אברים אפי' בבור ו' טפחים כן נראה לפנ"ד: