מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה מו
היא להרמב"ם ולהרמב"ן מ"ד. ל"ת אליבא דכ"ע. להרמב"ם ל"ת כ"ט. ולהרמב"ן ל"ת כ"ו.
מצות ל"ת שלא למנוע שאר כסות ועונה מאשתו ומאמה העברי' שיעדה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע והנה בפירוש שארה כסותה ועונתה יש הרבה פירושים והרמב"ם מפרש כפשטא מזונות כסות ועונה וגם הסמ"ג פי' כן והמל"מ בדרשותיו בדרך מצותיך תמה עליו שהסמ"ג מנה בסי' פ"א לאו זה לחד לאו והוי לי' למנות לג' לאווין כמו שמנה נא ומבושל לב' לאווין ובשלמא הרמב"ם לשיטתי' כל שנכלל בחד קרא נמנה רק למצוה אחת אבל להסמ"ג קשה ולענ"ד נראה פשוט דהרי התוספת בכתובות מ"ח ע"א ד"ה ראב"י וכו' הקשו דלפי"ז תימא כיון דגם ראב"י סובר דמזונות דאורייתא א"כ ברייתא דלעיל דתני תקנו מזונות תחת מע"י כמאן עיי"ש ולענ"ד ליישב דהרי הרמב"ם בפי"ד מאישות כ' דדווקא אם מנע ממנה עונתה כדי לצערה עובר משום עונתה לא יגרע וכן כ' בחינוך וא"כ הה"ד מזונות וכסות דווקא אם מונע ממנה כדי לצערה או להפחית כבודה נגד אחרת אשר יקח לו אז עובר וכן משמעות הקרא אבל אכתי אינו נשמע מה"ת אם אינו עושה כן כדי לצערה שמחויב לזונה נהי דמשמע דמנהג הוא כך שהבעל זן את אשתו אבל משום הכי אינו חיוב מה"ת שגם חיוב פירות מרומז בקרא דלביתך דדרשי' בגיטין מ"ז ע"ב דאדם מביא ביכורי אשתו וקורא משום דמנהג כך הוא אבל אם הוא עצל ומכח עצלותו אינו רוצה לזון לא נשמע חיוב וכ"ש שאינו נשמע דחייב להשכיר עצמו בשביל מזונות אשתו מה"ת ורק מדרבנן וכמ"ש התוס' בכתובות ס"ג ע"א ד"ה באומר ומצד תקנת חז"ל כופין כן נראה לענ"ד נכון ואמת. וע"כ עיקר לאו דקרא שלא לצערה ולא להפחית כבודה למנוע ממנה דברים שרגילים ליתן לה וא"כ כל הג' דברים הם רק ענין אחד וכבר כתבתי שגם הרמב"ן וסמ"ג מודים בזה שכל שעניינם אחד נמנה רק לחד אם אינו מחולק בזמן וא"ש.
ב) ועוד הי' נראה לי ליישב קו' התוס' כתובות מ"ח ע"א ד"ה ראב"י דאפי' אי אמרי' מזונות דאורייתא היינו מזונות כי אורחי' כדכתיב שארה כסותה ועונתה אבל אנן קיי"ל דעולה עמו ואינה יורדת דאם דרך הבעל במזונות יתירים גם הוא עולה עמו זה נראה דהוי רק מדרבנן וכן מצאתי כעת בס' מנ"ח דאע"ג דילפי' זה מבעולת בעל בעליותיו של בעל שעולה עמו ואינה יורדת זה נראה דהוי רק מדרבנן ובכה"ג שפיר איכא ליישב הברייתא דתניא תקנו מזונות תחת מע"י היינו ליתן לה כאורחי' דבעל אמנם מדברי הרמב"ם פי"ב מה' אישות דין ד' נראה עוד דאפי' אי מזונות דאורייתא חכז"ל תקנו דתליא איזה דינים בהדדי שאם תרצה תוכל לומר איני ניזונית ואיני עושה אע"ג דבדאורייתא קיי"ל דאינם יכולים לומר אי אפשי בדין דאורייתא דדווקא בתקנת חכמים יכול לומר א"א בתקנ"ח מ"מ כאן תקנו חכמים כך שתוכל לומר איני ניזונית ואיני עושה והפקר ב"ד הפקר אלא דלפי"ז תקשי מנ"ל להש"ס לומר טעמא דר"ה בכתובות נ"ח דסובר מזונות דרבנן מדאמר שם דאשה רשאית לומר א"א בתקנות דרבנן דלמא טעמא כמ"ש הרמב"ם דחכמים כך תקנו נראה לי דיש חילוק דאם הטעם משום שהיא מסלקת עצמה ומוחלת המזונות היא צריכה לומר זה בפני הבעל אבל אם הטעם דחכמים כך תקנו אפי' אם אינה אומרת בפני הבעל שמוחלת לו על חיובו מהני ולכך ר"ה שאמר רשאי אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית משמע שצריכה שתאמר כן דווקא לבעלה ומשום מחילה וסילוק ע"ז שפיר אמרו דעכ"ח דטעמא משום מזונות דרבנן אבל הרמב"ם כ' סתם דיכולה אשה לומר איני ניזונות אפי' שלא בפני בעלה והיינו מטעם דחכמים כך כך תקנו ונתנו לה רשות על זה והוכיח כן מכח קו' התוס' דהברייתא דמזונות תחת מע"י דלא כמאן דכלהו ס"ל מזונות דאורייתא ולכך ס"ל לרמב"ם דבאמת זה תיקון חכמים והפקר ב"ד הפקר כן נראה לענ"ד:
ג) בס' מנחת חינוך הקשה בקטנה איך יוכל לקדשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות דהרי כתבו התוס' דהא דמהני תנאי בדבר שבממון היינו משום דמפרשי' ע"מ שתמחול שאר כסות ואין זה נגד התורה א"כ בקטנה איך שייך מחילה ולענ"ד לפי מה שכתבתי למעלה דחכמים הפקיעו החיוב מזונות מה"ת ותקנו שדווקא אם מעשה ידי' שלו הוא מחויב במזונות והיא רשאית לומר איני נזונית ובקטנה שאבי' זוכה במע"י א"כ רשאי הוא להתנות וא"כ שפיר יוכל האב לקדשה על תנאי ע"מ שאין לה עליו שאר וכסות כל זמן שהיא קטנה ולאח"כ ע"מ שתמחול היא כיון שהגיע זמן המחילה כן נראה לי: