מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה לח
ל"ת לכ"ע להרמב"ם מצוה לח. ולהרמב"ן מצוה ל"ו. להרמב"ם ל"ת כ"ד ולהרמב"ן ל"ת כ"א
ל"ת שלא לחמוד דבר של חברו שנאמר לא תחמוד ויש בזה ג' דיעות דעת הסמ"ג דאם נתן מעות לית בי' משום לא תחמוד כדאמרי' בב"מ דף ה' ע"ב והא דאמרו הלשון לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע כן הוא האמת גם לנו והא דנקט לאינשי נראה לי ליישב דנהי דלא תחמוד ליכא מ"מ אפי' נותן דמים ואין הבעלים מרוצים והוי גזל ועובר משום לא תגזול אלא דאינשי מורי התירא כיון דנותנים דמים ס"ל דלית בי משום לא תגזול וזה שקר כדאי' התם בב"מ אבל לעולם משום לא תחמוד דילפי' מקרא דלא תחמוד כסף וזהב ולקחת לך כמ"ש הרמב"ם במנין המצות רס"ו וכן הוא במכילתא ושם מיירי בלקיחה בלי נתינת מעות וילפי' כמ"ד דון מינה ומינה דבלא נתינת מעות מיירי זה חדא דפליג הסמ"ג על הרמב"ם והשני ס"ל דלא תחמוד ולא תתאווה הוא רק חד לאו דעיקר הלאו דלא תחמוד הוא ג"כ משום התאוה שהיא בלב ונקט בדברות אחרונות בדרך לא זו אף זו דמעיקרא אזהיר על לא תחמוד וגילה לן הקרא שלאחריו דהיינו ולא תתאוה ונקט לא תתאוה בלשון התפעל דאינו עובר אא"כ קבע התאוה ההיא בלבו כמ"ש הרמב"ם ולשון לא תחמוד בא רק לגלות על גז"ש דבעי' דווקא לקיחה באיסור כמו בקרא דלא תחמוד כסף וזהב ולקחת ודברות האחרונות באו לפרש דברי הראשונות ובזה פליג ג"כ על הרמב"ם דמונה לא תחמוד ולא תתאו' לב' לאווין ודעת הראב"ד פ"א מגזיל' שיטה ב' וס"ל דחמד' ותאוה הם ב' לאווין דהתחלת החמדה הוא נקרא תאוה כל זמן שהוא עדיין בלב וגם באשת רעהו דלא כתיב הלאו דלא תתאוה מ"מ נכלל הוא מדסיים הקרא ולא תתאוה כל אשר לרעך ונראה לי עוד טעם דבאשה לא נקט לשון לא תתאוה דבאשה מוזהר הוא בלא"ה על תאות הלב שמביא לידי זימה ולידי הוצאות קרי ר"ל כמו שדרשו על לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם זו זנות ולכך כאן דמיירי באיסור תאוה שהוא מביא לידי חמדה ולידי לקיחה באיסור כמו שביאר כ"ז הרמב"ם בפ"א מגזילה ובמנין המצות ולכך כיון דבאשה בלא"ה מזהר על התאוה כלל רק האיסור על האשה בכלל כל אשר לרעך דב' לאווין התאוה והחמדה דאזהיר עלי' כאן הוא דווקא כשגרמו לו אח"כ הלקיחה באיסור אפי' נתן לו דמים כיון דלא הי' חברו מרוצה הרי הלקיחה באיסור עובר בפ"ע על הלקיחה דהוי כגזל ותוס' בב"מ הקשה אי נימא כיש אומרים כדעת הסמ"ג דמיירי בלא דמים א"כ ת"ל מלא תגזול יעיי"ש ויבואר לקמן אי"ה ודעת הרמב"ם היא דיעה שלישית דעובר על לא תתאוה ולא תחמוד דלא תתאוה היא בלב ואם בא לידי פעולה שהפציר ודחק על חברו ליתן או למכור לו עד שבא לכלל לקיחה אפי' אמר המוכר רוצה אני ונתרצה באמת אפ"ה כיון שחזק התאוה והחמדה ההוא עד שבא לכלל לקיחה אפי' לקיחה בהיתר עובר בב' לאווין ואם ע"י התאוה והחמדה לקח באיסור דהיינו שלא נתרצה ואע"ג דנתן לו דמי' הוא עובר גם משום לא תגזול והנה לדעת הסמ"ג והראב"ד מקשין כיון דלדידהו אין האיסור של לא תחמוד אא"כ בא הלקיחה באיסור א"כ בא"א בלא"ה היא איסורא משום א"א ות"ל שעובר עלה בכל עת משום איסור אשת איש וכן הקשה במעיי"ח ובמנ"ח וגוף הקושיא באמת ל"ק דהלקיחה אינו דווקא אם בא עלי' אלא אפי' אם לקחה רק מיד הבעל לביתו אע"ג דלא קנאה אי קדשה בקידושין ג"כ שאינם תופסין בא"א אפי"ה מקרי לקיחה ועבר על לאו דלא תחמוד דהרי בלאו דלא תחמוד כתיב ביתו ושדהו וקימ"ל דקרקע אינה נגזלת והוא עדיין ברשות בעלים אפ"ה עובר ה"נ אפי' לקחו רק מבעל לביתו. ועוד אמרתי דאפשר דלענין א"א גם הראב"ד מודה אפי' אם לקחו בהיתר דהיינו שדחק והפציר על הבעל עד שנתרצה וגרשה אפ"ה עובר דדווקא במכר דאמרי' אגב זוזי ואונסי גמר ומקנה א"כ גם המעות פעל על הבעלים לרצותם ולא בא הרצון ע"י הפצרת החומד לכך ס"ל דאינו עובר אבל בהפציר עד שגירש שבא רק ע"י הפצרה אפשר שגם הראב"ד מודה אפי' בלקיחה בהיתר עובר משום לא תחמוד ודברי הראב"ד עצמו פ"א מה' גזילה לא משמע כן דכ' דלכך אינו לוקה משום דצריך להשיב ולפי מה שכתבתי משכחת לה לאו דלא תחמוד בגוונא דאין צריך להשיב:
ב) והלח"מ בפ"י מה' מכירה הקשה על הרמב"ם הנ"ל דס"ל אפי' בלקיחה באמר רוצה אני עובר על לא תחמוד קשיא עלי' מהא דאמרי' בב"ק דף ס"ב דקאמר דחילוק בין גזלן לחמסן חמסן יהיב דמי ופריך מר"ה דאמר תלוי וזבין זביני' זביני' ומשני הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני וא"כ מבואר דבאמר רוצה אני איני נקרא חמסן ולענ"ד יש ליישב דכבר הקשה שם התוס' דבב"ק קי"ט מוכח דחמסן הקרא מיירי נמי ביהיב דמי וא"כ גם עד חמס דקרא מיירי דיהיב דמי א"כ פסול מה"ת ובסנהדרין דף כ"ב אמרי' דחמסן דיהיב דמי אינו פסול אלא מדרבנן ותירצו דבאמת הוי רק כאסמכתא בעלמא הא דאמרינן בב"ק קי"ט וחמסן דקרא היינו בלא יהיב דמי אבל מדברי הרמב"ם ספ"א מגזילה נראה דלא ס"ל כן דגם חמסן דקרא מיירי ביהיב דמי וא"כ עמדה קושיות התוספות ונראה לענ"ד ליישב דהרי אמרינן בבבא מציעא דף ה' עמוד ב' דהיכי דיהיב דמי מורי התירא וסובר הא דמי קיהיבנא לי' וע"ז קשה לי הא גם בשאר עבירות מצינו שיש עבירות דמורים היתרא וטועים אפילו בחילול שבת סוברים שאין זה חילול ואינם נפסלים מה"ת עד שיתרו בהם ויזהירם כדקיי"ל בחו"מ סימן ל"ד סעי' כ"ד וא"כ גם גבי חומס ויהיב דמי בוודאי אם מזהירו ומלמדו שזה איסור דאורייתא הוא פסול מה"ת אע"ג דיהיב דמי אלא דזה דווקא אם לא אמר רוצה אני אבל אם באמת אמר רוצה אני אע"ג דעובר להרמב"ם על לאו דלא תחמוד הא כתב הרמב"ם בפ"א מגזילה דהוי לאו שאין בו מעשה וקיי"ל בלאו שאין בו מעשה ואין לוקין עלי' אינו פסול לעדות מה"ת כדאי' בח"מ רס"י ל"ד וא"כ א"ש ומיושב קו' התוס' דהא דאמרי' בסנהדרין דחמסנים אינם פסולין אלא מדרבנן היינו בדיהבו דמי ואמר רוצה אני או אפי' בלא אמר רוצה אני כיון דמורי התירא וסבר דמי יהיבנא ג"כ אינו פסול אלא מדרבנן אבל קרא דעד חמס היינו ביודע או שהתרה בו והודיעו שעובר על לאו דלא תגזול אז פסול מה"ת והיינו חמסן דקרא אפי' ביהיב דמי אלא שהוא יודע שהוא איסור לא תגזול וא"כ איכ"ל בב"ק דף ס"ב דפריך בין גזלן לחמסן קאי על הקרא דפסול מה"ת והיינו דפריך לפי סק"ד דאפי' בלא אמר רוצה אני אפי"ה ע"י זוזי גמר ומקני ולדעת הרמב"ם רוצה אני לאו דווקא כמ"ש הלח"מ בפ"ד מאישות אלא שנתן לו החפץ סתם אפי"ה אגב זוזי גמר ומקני ופריך שפיר א"כ אמאי פסול מה"ת ע"ז משני הא דאמר רוצה אני ולדעת הרמב"ם רוצה אני לאו דווקא אלא שמוכח מתוך מעשיו שנותן לו ברצון אז קנה מה"ת ואינו בלאו דעד חמס לפסלו מה"ת אע"ג דעבר על לא תחמוד אבל בלא אמר רוצה אני אז פסול מה"ת אם מזהירין אותו שהוא איסור דאורייתא כנ"ל. ויש להסביר עוד יותר עפ"י דברי הרשב"ם מ"ז ע"ב ד"ה כל דמזבין וכו' דהוכיח שם דאפי' לא גמר ומקני כיון דנקט זוזי קני ומדחי הש"ס דאינו ראי' אלא משום דאמרי' אגב אונסי וזוזי גמר ומקני עיי"ש וא"כ גם הכא בשמעתין ס"ל דאי אפשר למקרי חמסן בדבר שקונה עפ"י הדין שוב אינו חמס בידו והי' סק"ד דטעמא דר"ה כדסק"ד דש"ס בב"ב אפי' אינו גומר ומקני קני והיינו דפריך מר"ה כיון דנקט דמי לעולם קני לא שייך לקרוא אותו חמסן וגם גזירה אטו לא יהיב דמי זה הוא מין אחר זה גזלן וזה חמסן ע"ז משני הא דאמר רוצה אני כמסקנת הש"ס בב"ב דאם לא גמר ומקני באמת לא קני אלא דאומדן דעתו כיון דנתן לו החפץ גמר ומקני וא"כ שפיר יש לגזור אטו לא גמר ומקני דשפיר משכחת לה ג"כ חמסן דאורייתא כדלעיל ולכך פסול אפי' באמר רוצה אני חד משום גזירה וגם משום דעבר על לא תחמוד אע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה פסול מדרבנן וכעין הפי' הזה מצאתי בש"מ ב"מ דף ה' סע"ב ומיושב קו' הל"מ הנ"ל:
ג) על הלאו הזה לכ"ע אין לוקין להרמב"ם לשיטתי' דס"ל דכל עיקר האיסור הוא אם בא לידו לקיחה אפילו לקיחה בהיתר ועכ"ח עיקר האיסור הוא החמדה וזה אין בו מעשה לכך כ' הרמב"ם דהוי לאו שאין בו מעשה אפי' אם לקח באיסור בגזילה אח"כ אין האיסור לא תחמוד נתגדל עי"ז ונשאר עדיין לאו שאב"מ ומה שלקח בזרוע הוא איסור בפ"ע מלאו דלא תגזול וזה הלאו עובר בין אם הפציר מעיקרא או אם לא הפציר ולקח מיד בזרוע אלא שאם הפציר בו מלבד הלאו דלא תגזול עבר גם בלאו דלא תתאוה ולא תחמוד ואם לא הפציר ותקף בזרוע הוא עובר רק בלאו לא תגזול ותימא שבמנחת חינוך לא כ"כ ונראה מדבריו אפי' אם תקף בזרוע עובר בלא תחמוד וזה דלא כמשמעות דברי הרמב"ם במנין המצות וביד החזקה אבל להראב"ד ולהסמ"ג דלדידהו הוא איסור לא תחמוד דווקא אם לוקח באיסור דהיינו ביד חזקה וא"כ הלקיחה באיסור גמר הלאו דלא תחמוד וס"ל דהוי לאו שיש בו מעשה והא דאינו לוקה הוא משום דניתן להשבון כנלע"ד נכון ול"ק מה שהקשה במנחת חינוך:
ד) ומה שפלפל והאריך כאן המנחת חינוך בדין קרקע אי עובר בלא תגזול וגם בדברי תומים סי' צ"ז לענ"ד דגם תוס' בב"מ ר"פ איזהו נשך שכתבו שבקרקע לית בי' משום לא תגזול סבירא להו דמדינא ובוודאי לפי מחשבתו ומעשיו הוא עובר בלא תגזול אלא כיון שד"ת שקרקע אינה נגזלת ועדיין הוא ברשותו בכל עניינים ויכול להקנות על ידה אגב קרקע וגם אם יכול להוציאו בדיינים קודם שהוציאו יכול להקדישו ולמכרו א"כ לא גזלו לגמרי מיד הבעלים לא דמי לויגזול את החנית וגו' והוי רק כעין ח"ש גזילה והוא רק כגוזל קרין פירות של הבעלים דעדיין אינם בעולם ואפשר שלא יבא לעולם ולכך לא משמע להו לאוקמי לאו דלא תגזול בקרקע אע"ג דחשבינן לי' כגזל וכנ"ל. והיינו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל ודשלב"ל כאלו אינו אבל סתם ספרי הוא ר"ש והתוס' ר"פ נערה שנתפתתה דף מ"ב ד"ה ר"ש כ' הת"י דסובר ר"ש אדם מקנה דבשלב"ל ולכך הוי כגזל קנין פירות מיד ולכך ס"ל לספרי דקאי גם על קרקע כן נלע"ד ליישב קו' המל"מ פ"ד ממלוה ולוה וזה כוונת התוס' בב"מ דף ס"א ע"א ד"ה אלא לאו דגזל וכו' דאיכ"ל דקרא דלא תגזול בא לרבות עבדים בזה מיושב קו' המל"מ פ"ד ממלוה דהקשה על תוס' מספרי דהקשה ל"ל לא תשיג גבול רעך ת"ל מלא תגזול וכו' ולתוס' דבקרקע לית בי' גזילה מאי פריך ולהנ"ל גם תוס' מודה דעובר בלא תגזול אלא דהוי רק כמ"ש וכו' ולא שייך בי' השבה ואינו ניתק לעשה דכבר הוא מושב ואפי"ה אין לוקין משום דלא נגמר המעשה רע ואפי' אם שטפו נהר זה לא נעשה על ידו ובתוס' שבת דף כתבו דעל לא תשיג אין בו מלקות משים דניתן להשבון וזה תימה דלכאורה דבריהם סתרו לתוס' ר"פ איזהו נשך דשם גבי לאו בגזל לאו ברבית ל"ל משם הוכיח הפ"י דתוס' ס"ל דלאו שניתן להשבון לקי ובקצוה"ח סי' צ"ז סק"ג הקשה דלכה"פ אם שטפו נהר ואין בידו להשיב יהא לוקה עלה וכיוצא בזה הקשה כאן המנחת חינוך בגוזל קרקע ולענ"ד בקרקע ובהשגת גבול קרקע הוי עיקר החיוב על שגוזל ומשיג מחבירו הקנין הפירות והריווח שבא לו עי"ז וזה אפשר להשיב כיון דקמן הגוף עדיין נשאר ביד בעלים הראשונים וכן יש להסביר בסברת התומים בסי' צ"ז הנ"ל דכיון דאצל העני הוי ניתק לעשה אם נטל משכון במאי שמחזירו לו כסות יום ביום ושל לילה בלילה א"כ גילתה התורה דעיקר האיסור של לקיחת המשכון הוא שמחסר לחבירו הנאת של המשכון בזה הוי רק כגרם ולכך גם בעשיר ממילא אינה לוקה ולכך כ' התומים דכיון דניתק אצל העני והוי תיקון בהשבה גם בעשיר אינו עובר כן נראה לענ"ד נכון: