אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה לז

מצוה לו

ל"ת לכ"ע להרמב"ם ל"ז. ולהרמב"ן ל"ה. להרמב"ם ל"ת כ"ג ולהרמב"ן ל"ת ב'

ל"ת שלא להעיד שקר שנאמר לא תענה ברעך עד שקר הנה התומים בקיצור כללי מיגו סק"נ ונ"א הביא הש"ך שכ' בשם הרמב"ן דאם אין מועיל עדותו לענין ממון לא נפסל ואני לא מצאתי כעת דברי הרמב"ן ונראה לכאורה כוונתו דאינו עובר כלל בלא תענה אם אינו מועיל עדותו וזה לכאורה תימה דלפי"ז דברי הרמב"ן סותרין שכ' בחומש פ' ואתחנן בדברות אחרונות כתיב לא תענה ברעך עד שוא דכוונת הקרא אפי' באומר עדות דלא מהני כלל כגון שאומר שחברו אמר ליתן לאדם אחר דבר מה וצ"ע ולכאורה יש ליישב דלא לסתור אהדדי דלכאורה קשים לי דברי רש"י בסנהדרין פ"ו ע"ב ד"ה אינהו היכא לקי וגו' ואי משום לא תענה הא לאו שאין בו מעשה הוא ודבריו תמוהין שהרי בריש מכות דף ב' ע"א אמרי' דאע"ג דל"ת לאו שאב"מ גלי לן קרא והי' אם בן הכות הרשע דלוקין ולכאורה הא דלא כתב רש"י דל"ת הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד דס"ל כמ"ש התוס' בשבת קנ"ד ע"א ד"ה ללאו וכו' אבל הא דכ' דאין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ קשה מסוגיא הנ"ל ונראה דס"ל לרש"י דנהי דחידשה התורה בעדים זוממין דלאו שאב"מ לוקין מ"מ הא אמרי' בסנהדרין דף ס"ה ע"ב דעדים מקרי מעשה הואיל וע"י דיבוריי' מתעביד מעשה אלא הואיל ואיתא בראי' אמרי' דחשיב כאין בו מעשה ואפ"ה לוקין ונראה דאין לך בו אלא חידושו דווקא היכא דלכה"פ בדיבורו מתעבד מעשה אע"ג דהוי בראי' אפ"ה חשיב כמעשה ולוקין אבל היכא דבדיבור לא מתעבד מעשה גם בעדים זוממין אינו לוקה א"כ א"ש דברי רש"י דהתם ע"י עידי גניבה לא נעשה שום מעשה שלא לקו אותם ולא נגמר דינם על ידיהם ולכך שפיר כתב רש"י כיון דאין בו מעשה כלל לא לקי ובזה יש ליישב סתירת הרמב"ן הנ"ל דלעולם קאמינא כרמב"ן בחומש דעובר בלאו דלא תענה אפי' אם אינו מועיל אלא כיון דאינו מועיל ובדיבורו לא מתעביד מעשה ולא לקי עלה וממילא אינו נפסל ושפיר קאמר הרמב"ן דאינו נפסל. ועפ"י הנ"ל נראה לי ליישב דברי רש"י בשבועות דף מ"ז ע"ב ד"ה תרי כתי עדים וכו' פירש"י דהיינו כת אחת אומרים הרג וגו' ותימא למה פירש"י דמכחישים בהריגה הרי הסוגיא מיירי שם בעדי ממון ולהנ"ל אמרתי ליישב דקשיא לי' לרש"י למה נקט תרי כתי עדים המכחישות הו"ל לומר פלוגתיי' דר"ה ור"ח בעד אחד מכחיש לחבירו וכדעת הש"ך בח"מ רסי' ל"א דלא כחכמי בריסק וניחא לי' לרש"י לתרץ דמיירי בעדי הריגה וע"א לענין הריגה אינו מועיל כלל אפי' מוחלקת קיי"ל ספ"ק דמכות דאין מצטרפין וכיון דאינו מועיל אינו נפסל לא שייך לומר בהדי סהדי שקרא ל"ל ולכך נקט בשתי כתי עדים המכחישות וא"ש:

ב) והנה לכאורה הי' נראה לי מלשון הקרא ומלשון הרמב"ם במנין המצות ל"ת רפ"ה וכחינוך כאן דל"ת זו הוא דווקא במעיד עדות בדבר שנוגע לחבירו כלשון הקרא לא תענה ברעך עד שקר אבל במעיד לענין איסור והיתר בשקר אינו עובר בלאו הזה דבעי' קרא כדכתיב וכן משמע מסוף לשון הרמב"ם במנין המצות דכ' דאם עברו עונשן הכתוב כאשר זמם וכ"כ החינוך וכבר כ' במנחת חינוך דעל עדות איסור אין לעונשם בכאשר זמם דע"ז בעי' דווקא גמר דין ובאיסור לא שייך גמר דין עיי"ש מזה נשמע נמי האי לאו דלא תענה לא קאי במעיד שקר ע"ד איסור ונהי דוודאי אסור מה"ת לשקר או מקרא מדבר שקר תרחק כמ"ש הסמ"ג דעובר בכל עדות שקר בעשה מדבר שקר תרחק או מקרא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו' אבל בלאו דלא תענה נראה לי דאינו עובר אמנם ראיתי בס' מ"ח דפשיטא לי' דגם באיסורין ובכיוצא בכל עדות אפי' היכא דלא בעינא עדות גמורה עובר בלא תענה ומ"מ אפי' לפי דבריו נראה דאינו נפסל אם העיד שקר באיסור דהרי הוא עצמו כתב דע"י עדות שקר אם הוזם אינו נפסל מה"ת מצד רשע אא"כ נגמר דינו על פיו דהרי לולא דכתוב והי' אם בן הכות הרשע דקאי על עדים זוממין לא הי' לוקין על לא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וא"כ העיד באיסור ולא נגמר דינו אינו נפסל דהוי רק כחשוד וכעובר על שאר עשה דפסול מדרבנן ולדעת מל"מ פ"ד ממלוה ולוה דין ו' אפי' אין רשע דחמס פסול ונראה לי להביא ראי' לזה מדברי רש"י דר"ה פ' ראוהו ב"ד ומהרמב"ם פ"ב מה' קידוש החודש דאם אחד אומר גבו' ג' מרדעות וא' אומר ה' דאינו עדות אבל מצטרפין לעדות אחרת דהיינו לאותו עדות אם יבוא אחר ויעיד כדבריו והיינו כתי' רבא בשבועות מ"ח והקשו עליו הא תי' זה נאמר לר"ח שם אבל אנן קיי"ל כר"ה דזו בא בפ"ע וזו בא בפ"ע לא צריך לתי' ההוא ומזה רצה התומים ברסי' ל"א להוכיח דס"ל כחכמי בריסק שם ולענ"ד דברי הרמב"ם ורש"י נכונים כפי מה שכתבתי למעלה נראה דעד המעיד שקר בעדות החודש לא נפסל ולא נקרא רשע ואינו חייב מלקות ע"ז וחדא מצד טעמים הנ"ל דלא נגמר הדין והשני דהוי לאו שאב"מ וקידוש החודש קידשו הב"ד עפ"י חשבונם אלא דמצוה לקדש עפ"י הראי' וכבר כתבתי דבעי' לכה"פ שיהא נעשה מעשה עפ"י דיבורם וא"כ אינם פסולים מה"ת ונהי דאיכ"ל דחשודים מ"מ חשוד לדבר קל לא חשוד לדבר חמור ונהי דפסולים מדרבנן כדלעיל מ"מ בפסול דרבנן קיי"ל דבעי' הכרזה דווקא וכיון דלר"ה זה בא בפ"ע ומעיד וכו' מסתמא לא הכריזו שכל אחד בחזקת כשרות וא"כ בלא"ה קשיא ברייתא ההיא איך תניא דמצטרפין לעדות אחרת הא אפי' אינם פסולים כלל וכשרים אפי' בהדי הדדי לדבר חמור בשלמא לר"ח דפסולים לגמרי איכ"ל דמיירי בהכריזו עליהם אבל לר"ה קשה עכ"ח צ"ל גם לר"ה כתי' רבא דמצטרפין לעדות אחרת היינו לאותו עדות עצמו אם יבוא אחד ויאמר כאחד מהם:

ג) ונראה בעדות שבשטר אם כתבו שקר עוברים ג"כ על לא תענה דנהי דקיי"ל מפיהם ולא מפי כתבם ולדעת ר"ת דווקא אלם שאינו ראוי להגדה או לחד תי' בתוס' בדיני נפשות דווקא אינו מועיל עדות בשטר וכבר כתבנו דעדות שאינו מועיל אינו עובר או אינו נפסל מ"מ בעדות שבשטר דקיי"ל דמהני לא מבעי' לדעת רוב הפוסקים דס"ל דשטר מהני מה"ת מקרא דירמי' דכתב בספר וחתום והעד עדים אלא אפילו להרמב"ם בה' עדות והובא בח"מ סי' כ"ח דעדות בשטר אינו מועיל אלא מדרבנן ועיי' בש"ך שם ובתומים ובשאר מפרשים שהאריכו לפלפל על הרמב"ם ולהקשות עליו מ"מ אפי' לדבריו כיון דמדרבנן תיקנו דמועיל עדותם א"כ בוודאי עוברים העדים על לאו דל"ת ונפסלים אם עברו דנהי דמה"ת לא הי' מהני מ"מ השתא דאמרו חכמים דמהני הם עוברים מה"ת בלאו דל"ת כיון דהשתא מועיל ואין זה שייך לפלוגתא דב"י ור' ירוחם באע"ז סי' כ"ח אי מצד דרבנן נעשה דאורייתא כיון דהכא במהני תלוי הדבר נראה דלכ"ע הם פסולים מה"ת ועפ"י האמור מיושב מה דמקשין בגיטין דף יו"ד ע"א דפריך שם על הא דתנן כל שטרות דחתם עליו עד כותי פסול דאי ת"ק אפילו שטרות יהי' כשר כיון דכתיבא ולהרמב"ם דשטר מועיל רק מדרבנן מאי פריך ולהנ"ל א"ש דנהי דמועיל רק מדרבנן מ"מ כיון דמהני עכ"פ מ"מ עובר מה"ת על ל"ת דלא חשידא כותים עלי' זה הוא סברא דמסתבר, ובגוף דברי הרמב"ם כתבתי במקום אחר:

ד) במנחת חינוך כאן תמה דלמה הביאו המפרשים בשם החינוך דלאו דשייך בלא מעשה אין לוקין אפילו במעשה והא עכ"ח גם הרי"ף בסנהדרין דף ס"ה ע"ב סובר כן דהוא מפרש שם מאי דמתרצי שאני עדים זוממין דאיתא בראי' והיינו דלפעמים לית בי' מעשה ומוכח דגם הרי"ף סובר כחינוך ולענ"ד ל"ק דהשיטה מקובצת בב"מ דף צ' הביא בשם הרמב"ן דלענין קרבן בוודאי הדין אם לפעמים אין בו מעשה א"א לחייבו חטאת דכתיב תורה אחת לעושה בשגגה דבעי' שיהא כולן שווין משא"כ במלקות וא"כ הרי"ף דמיירי לענין חטאת שפיר כ' כיון דמשכחת בלא מעשה פטור לעולם אבל במלקות רק החינוך ס"ל כן ולא שאר הראשונים:

ה) הנה בעד פסול לפי הנ"ל לא שייך לאו הנ"ל דאינו מועיל עדותו מה"ת רק מה הוא עד פסול קיי"ל כאביי בסנהדרין כ"ג דלא בעי' רשע דחמס אלא אפילו מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות אלא דצריך לי עיון דהרי אנן קיי"ל בח"מ סי' ל"ד ושם ססעי' כ"ד אפילו אם עבר פעם אחד על איסור שיש בו מלקות אפי' לא התרו בו דפסול לעדות וא"כ אמאי נקט מומר הרי לשון מומר משמע דווקא רגיל ומוחזק בעבירה וכן דקדק הת"ח בחולין ד' ותו דמנ"ל באמת דבפעם אחד נעשה רשע ובעלמא פליגו בי' הפוסקים אי נעשה בפעם א' מומר ונראה דהרי לאביי יליף לפימ"ש הרמב"ם מקרא דוהי' אם בן הכות הרשע דכל יש בו מלקות נקרא רשע והקרא מיירי בעדים זוממין ועדים זוממין קיי"ל בכתובות ל"ה דלא בעי' התראה וא"כ מוכח מקרא דאפי' בפעם אחד ובלא התראה נקרא ג"כ רשע וקרי' בי' אל תשת רשע עד ושפיר קיי"ל דפסול אפילו בפעם אחד א"כ הא דנקט מומר צ"ל לרבותא דרבא נקט אפי' במומר להכעיס אינו פסול ולפי"ז איכ"ל דהיינו דווקא לאביי אבל לרבא דבעי' עד חמס לא יליף מקרא דוהי' אם כן איכ"ל דס"ל דבעי' דווקא אתחזק עד חמס וכן משמע הברייתא שם הגזלנין ומלווי בריבית דווקא הרגיל בזה. ובזה מיושב היטב קו' המ"ח שהקשה על הא דאמרי' שם בסנהדרין כ"ז גבי מעשה דבר חמא דאסהידו על עדיו דגנבו ואמרי' שם דלר"י הם כשרים לד"נ והקשה הא גנב פסול לכ"ע ולהנ"ל א"ש כיון דר' יוסי ס"ל כרבא דבעי עד חמס א"כ איכ"ל דבעי' מחזקי' ושם העידו רק על פעם אחת דנהי דאמרו דגנב ב' פעמים אבל לא הי' על כל גניבה אלא ע"א רק משום דמצטרפין הו"ל רק פעם אחד וא"ש. ועוד נראה לי ליישב ולחלק דכבר כ' הקצוה"ח סי' מ"ו סקי"ז וברס"י נ"ב דיש חילוק בין רשע שאינו של חמס דפסול רק מגזירת הכתוב דחשיד לדבר אחד אינו חשוד לכל א"כ אינו פסול אלא משעה שנתברר רשעתו אבל רשע דחמס דנחשד דמעיד שקר ע"י ממון שפיר פסול למפרע משעה שעשה המעשה וכן הי' נ"ל מסברא קודם שראיתי דברי הקצוה"ח וא"כ לר"י דסובר דעד זומם בממון דאעפ"י שהוא רע לשמים ולבריות דמ"מ לענין נפשות דחמיר לא הי' חשוד דיעיד שקר להרוג אדם ואם כן אע"ג דרשע דחמס מ"מ פסול לעדות הוא רק מגזה"כ ואמרינן דפסול רק משעה שנתגלה רשעתו וח"כ אמר שפיר התם דלר' יוסי אע"ג שהעידו על העד שגנב וגנב בוודאי פסול גם לר"י מ"מ כיון דרק משום גזה"כ הוא אינו פסול רק משעה שנתגלה רשעתו משא"כ לר"מ דס"ל עד זומם לממון כיון דרע גם לבריות חשוד גם לנפשות דהרי ע"ז דלא מקרי רשע דחמס אפי"ה אמרי' שם דאפי' לרבא איכ"ל כר"מ ועכ"ח משום דנחשד לאותו דבר נהי דהוי בממון ויש לך אדם שממונו חביב עליו כגופו כדדרשי' בב"ק קי"ט ע"א דחמסן הוי כנוטל נפשו של חבירו עיי"ש שהפליג הש"ס בזה א"כ גם למפרע לא נפסל ולכך לר"מ פסלו העדות לבר חמא וא"ש כן נלענ"ד:

ו) והנה בטעם למה רשע פסול מצינו ב' סברות אחד בתוס' בכורות ל"ו ד"ה אימר כתבו דגזה"כ הוא דמדינא קיי"ל חשוד לדבר אחד לא חשוד לדבר אחר אא"כ הוא קל האיסור ממנו ולהש"ך ביו"ד סי' קי"ט סקי"ב בעי' ג"כ שיהי' הקל והחמור מענין אחד ולכך עכ"ח דגזה"כ הוא וכן כ' בס' יריעת שלמה בסופו בחילוקי דינים דע"א נאמן אבל באו"ת סי' כ"ח אות ג' וכן בנוב"י חאע"ז סי' מ"ו כתבו דרשע פסול משום דחשוד ומשקר ולפי מ"ש הקצוה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ז בשם הב"י ומשרים נראה דרשע דלאו דחמס הוא מטעם גזה"כ דאפילו אם ניחוש דהוי איסור קל כיון דאינו מאותו ענין מדינא לא חשיד אלא גז"ה אבל ברשע דחמס הוא פסול משום חשש דמשקר ונראה טעמו דהוי כענין אחד כמ"ש הרי"ף בסנהדרין כ"ז דכשם אם כפין אכל נבלות כן יש לחוש לכפין ואסהד שקר משום ממון כן נראה לי כוונתו ועפי"ז נ"ל ליישב קו' המנחת חינוך על הנמ"י שכ' דרשע דלאו דחמס מותר להעיד בשאר איסורים משמע דרשע דחמס אסור להעיד והאריך שם להקשות דלא קיי"ל כדבריו דאין חילוק לענין איסור לעולם נאמנין ולענין להעיד מת בעלה שום רשע אינו נאמן ולענ"ד כיון דכבר הבאתי דבמשרי' ג"כ מספקא לי' ואומר דיש לחלק בין רשע דחמס דיש לחוש למשקר משא"כ אם אינו של חמס וא"כ נהי דקיי"ל לענין איסור דרשע כשר להעיד כדקיי"ל ביו"ד סי' קכ"ז וברמב"ם פי"א מעדות ועכ"ח היינו באיסור החמור ממנו מעבירה דחשיד עלה אכל בקל ממנה בוודאי קיי"ל דחשיד לחמור חשיד לקל אלא דבזה יש חילוק דאם אינו רשע דחמס אפי' בקל כיון דהוא ענין אחר כשר להעיד אבל בחמס אם הוא קל ממנו הכל ענין אחד כמו שכתבתי בשם הרי"ף דכפין ואכל נבילות כך כפין ואסהיד שקר א"כ הכל ענין אחד ושפיר כ' הנמק"י באינו של חמס מותר להעיד באיסורין דהיינו בקל אבל ברשע דחמס אינו נאמן בקל כיון דהכל ענין אחד וס"ל ג"כ כיון דהקילו חכמי' ואמרו דאשה דייקא ומנסבא ומצד זה בעצמו איכ"ל דהקילו גם באינו חשוד ובזה א"ש נמי מ"ש הקהלת יעקב באע"ז סי' י"ז דלדעת הנמק"י הנ"ל רשע דלאו דחמס מותר להעיד שמת בעלה והיינו דאפי' ניחוש דלמא קיל לי' עדות להעיד שמת בעלה יותר מאכילת נבילות דחומר וקל הזה תלוי' בדעות בני אדם ג"כ כמ"ש הש"ך הנ"ל בסי' קי"ט וא"כ מי הכריע להם אם זה חמור להם או זה מ"מ כיון דאינם מענין אחד נאמן אבל ברשע דחמס דהכל מענין אחד כהרי"ף א"כ יש לחוש דילמא קיל לי' איסור זה להעיד שמת בעלה ואינו נאמן וא"ש דבריו. אלא שאני תמה איך סתם הדברי' הא אם הוא רשע לתיאבון אמרי' שם בסנהדרין דהוי כרשע דחמס וא"כ נפל הדין בבירא ומי יודע מסתמא אם הוא עובר לתיאבון או שאינו חושש בעבירה וצ"ע בדבריו. ועפי"ז הי' אפשר לומר דגם הרמב"ם והש"ע באע"ז סי' י"ז סעי' ג' דסתמו פסולו עדות דאוריי' אין נאמנים הוא מטעם זה דחששו דשמא הוא עושה לתיאבון והוי כחמס ויש להביא ראי' להנמק"י מלשון הגמרא בר"ה כ"ב ע"א דאמר גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ודייק רש"י הא גזלן דאורייתא אסור לעדות אשה וכיון דמצינו חילוק בין רשע לגזלן ואינך כמ"ש בשם המשרים הנ"ל משמע דשאר פסולי דאורייתא נאמן וכן יש לדייק מהא דאמרי' בקידושין ס"ו מהא דאמר אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא וקשה הא אביי דלא בעי רשע דחמס וא"כ למה לא אמר דלאו רשע הוא אלא משמע דשאר רשע הוי כמ"ש התוס' בכריתות י"ב ע"ב דנאמן כמו באשה עיי"ש ואפי' אי נימא דהרמב"ם וש"ע פליגי על הנמק"י אמרתי בחי' בסנהדרין כ"ז שם דאיכ"ל דהרמב"ם לטעמי' דכ' בפ"ז מה' יסוה"ת דין ז' דהא דהאמינה התורה עדים הוא משום חזקה ולכאורה קשה ע"ז דבממון לא אזלי' בתר רוב כ"ש בתר חזקה וצ"ל כמ"ש הש"ש ש"ב פ"ד דחזקה דלא איתרע כלל עדיף מרובא וא"כ ממילא ברשע אפי' לדבר אחר מ"מ איתרע חזקתו ולא עדיף מרוב ולכך לא האמינה התורה עדים רשעים משום חשש דמשקרא דחיישי' למיעוטא דדווקא בדיני איסור דאזלי' בתר רוב אמרי' דחשיד לדבר אחד לא חשיד לדבר אחר משא"כ לענין עדות ממון או נפשות דג"כ כ' הש"ש והבאתי לעיל כמה פעמי' דאין הולכין אחר הרוב כשלא אתחזק מעיקרא ולפי"ז לענין עדות שמת בעלה דקיי"ל סוף יבמות דף קכ"ב דבמים שאל"ס אסור להשיאה משום דלא אזלי' בתר רוב ולכך הה"ד הכא פסקו דאין להאמין פסולי עדות דאורייתא, מיהו היינו לדבר הקל ממנו וחיישי' בעדות אשה דילמא זה קיל לי' כדלעיל מיהו נראה אם נשבע שבאמת אומר דהשתא חמירא ואינו חשוד לחמור איכ"ל דמועיל דדווקא בחשוד לאותו דבר קיי"ל בסי' ב' ובסי' קי"ט ביו"ד דאינו נאמן בשבועה כנ"ל ולדינא צ"ט, והנ"מ לפי"ז דגם להרמב"ם והש"ע איכ"ל דהוי רק חשש לכתחלה מדרבנן אבל בדיעבד הוי כמים שאל"ס ולא תצא:

ז) והנה במאי נפסל העד מצינו ג"כ פלוגתא מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' א' כ' דאפי' אם הוא רשע כ"ז שאין כאן ב' עדים שהעידו עליו בב"ד אינו נפסל וכן עכ"ח דעת חכמי בריסק המובא בש"ך בחו"מ רסי' ל"א כן דס"ל דעד המכחיש עד שניהם כשירים אבל בתשו' חו"י המובא באורים בח"מ סי' כ"ח סק"ג עכ"ח סובר דכל שהוא רשע אפי' לא הועד עליו פסול לעדות וס' חו"י אינו בידי ומרן זצ"ל הוכיח כן מר"פ שבועת הפקדון מתוס' ושאר ראשונים דדחקו אמאי לא קמבעי' בשבועת העדות אי לוקין ואי נימא דרשע פסול בלא עדות דלמא ידעו חד בחברי' שהוא רשע ע"ש ולא זכיתי להבין דהרי מלקות הוי דווקא בהתראה ואמר אעפי"כ ולא טען דחבירו רשע א"כ בוודאי שוב אינו נאמן לומר כן וכעין זה כ' הפ"י בשמעתין דשמא יחפה בגיטין עיי"ש וכן במק"ח סי' תל"א אפי' לדעת מרן זצ"ל אם מוחזקים עפ"י מעשיהם שהם רשעים הוי כאילו קבלו עליהם עדות דקיי"ל מלקין והורגין על החזקה כנלע"ד וכשם דפליגי אי נפסל בלא עדות כן מצינו בש"ך בח"מ סי' מ"ו סקס"ו דפליגי אי מועיל תשובה כל זמן שאין עדים עליו להכשירו עיי"ש:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה