אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה יג

מצוה יב

היא להרמב"ם. ולהרמב"ן מצוה י"ר ולהרמב"ם היא ל"ת וי"ו וכן להרמב"ן

ל"ת שלא להאכיל בשר הפסח לישראל מומר לע"ז שנאמר כל בן נכר לא יאכל בו וכן תרגום אונקלוס ומדברי רש"י בפסוק כל ערל לא יאכל בו מבואר אפי' רק מומר לערלות נקרא בן נכר ולכאורה הי' נראה דגם למומר לאחד משאר עבירות וזה תימה ובגמרא ר"פ הערל נמי מוכח כהרמב"ם וחינוך ששם אצרכי' משום דאין לבו לשמים וגם קרי לי' התם המרת הדת פוסל בפסח ובאמת טעמא בעי הא אפיקורס ומין ג"כ דינו כגוי כדאי' בפ"ד משחיטה מיהו זה יש ליישב דהרי לענין קרבן פסק הרמב"ם בפ"ד ממעשה הקרבנות דלוקחין מהם קרבן ויליף לה מקרא ממן הבהמה אמנם עדיין צריך טעם למה לא ממעטינן גם מחלל שבת בפרהסיא וצ"ע ואפשר דאז לא נצטוו עדיין על שבת מיהו אינו מספיק דניתנה תורה ונתחדשה הלכה ובמכילתא נמי איתא אחד גוי ואחד ישראל מומר במשמע והמזרחי כ' דעכ"ח בן נכר מומר נמי בכלל דגוי כבר נדע מתושב ושכיר עיי"ש ובס' גור ארי' השיג עליו דא"כ מאי פריך ביבמות ע"א ע"א תושב ושכיר לר"ע ל"ל הא איצטרך לגלות על בן נכר ומכח זה כ' דסתם בן נכר משמע גם ישראל מומר אמנם לכאורה דבריו הם נגד הש"ס זבחים כ"ב ע"ב דאמר כל בן נכר ערל לב יכול בן נכר ממש ופירש"י דהיינו גוי ת"ל ערל לב אלמא סתם בן נכר משמע דווקא גוי ונראה ליישב קו' הגור ארי' דגם בלא תושב ושכיר ידעי' כן דמומר בכלל דהרי כתיב ומלתה אותו אז יאכל בו וגם כתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וממילא אפי' בלי קרא דכל ערל לא יאכל בו ידעי' לכל הפחות איסורא דערל אסור בפסח ואי בן נכר הוא רק גוי ל"ל קרא הא כל גוי הוא ערל ותיפוק לי' מכח ערל ואי לאזהרה הא בגוי לא שייך מלקות ועל המאכיל בלא"ה אין כאן מלקות כמו שפסק הרמב"ם והחינוך ולכך בן נכר היינו מומר. אמנם לשון בן נכר צריך ביאור איך נכלל בו מומר הא קיי"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא וצ"ל היינו שמדמה עצמו לבן נכר וזה אפשר על ב' אופנים או בגופו או בנשמתו, בנשמתו היינו באמונתו שאינו מאמין בה' ובריתו עם ישראל וגם באינו מאמין בהשגחתו ומנכר עצמו לה' וחז"ל יפה המליצו שהוא מתנכר לאביו שבשמים שאינו מאמין שיש לו אב בשמי' והיינו מומר לע"ז אבל שאר מומרים נהי דדינם כגוי אינו ראוי לקרותם בן נכר ולכך לא אמרינן דגם מחלל שבת בכלל, זה דעת הרמב"ם וסייעתי' אבל רש"י סובר כשם שהכופר בברית נקרא בן נכר הה"ד הכופר באות ברית דאינו מל קרי' לי' בפ' המילה את בריתי הפר וזה שמדמה גופו לבן נכר נוכל ג"כ לקרותו בן נכר ולפי"ז דרשי' דווקא ערל קרי לי' בן נכר אבל לא במומר מאחד משאר עבירות וגם דמילה שייכה לפסח והוי כמומר לאותו דבר כנלע"ד בכוונת רש"י. ועפי"ז א"ש מה דביבמות ע"א ע"א מצריך צריכא בין ערל לבן נכר וקשה דקארי לי' מה קארי ולהנ"ל א"ש דהמקשה סובר בכלל בן נכר יש לפרש נמי מי שמדמה עצמו לכן נכר וגם ערל קרי לי' לעיל בפ' לך את בריתי הפר וכן בהיפך כיון דאסור לאכול למי שמיפר אות ברית כ"ש מי שאינו מאמין בברית וע"ז מצריך שפיר דאי כתיב בן נכר לחודא הו"א דווקא מי שמדמה עצמו לבן נכר בהמרת הדת ואפי' אי נימא כפירש"י דגם ערל בכלל היינו באינו מל במזיד דקרי לי' קרא את בריתי הפר אבל מי שאינו מל מחמת אונס הו"א אע"ג דבגופו דמי לבן נכר מ"מ בנפשו אינו דמי ושרי לאכול איצטרך ערל ואי כתיב ערל הו"א לא משום הפרת ברית אסור אלא משום דמאוס ולכך איצטרך תרווי'. ועפי"ז מיושב נמי קו' מהרש"א שם דהקשה איך ס"ד דשווין הא מבן דבן נכר ילפי' דהמרת דת אינו פוסל במעשר וערל הא ילפי' בגז"ש דממנו דערל אסור במעשר ולהנ"ל נראה דזה אפשר לומר במסקנא אבל לס"ד עכ"ח כיון דערל אסור במעשר משום דהיפר אות ברית מכ"ש אם מפיר ברית ואינו מאמין ועכ"ח לס"ד בו זו לדרשא אחריתי ולכך כדמשני בו המרת דת פוסל ולא במעשר הוצרך לומר צריכותא והצריכותא שייך גם להתי' ולולא הצריכותא לא היה אפשר לקיים התי':

ב) והנה ענין הלאו ביאר הרמב"ם דהכתוב בא לאסור להאכיל לבן נכר דעל הבן נכר עצמו לא שייך הלאו דהוא אינו חושש והמעיי"ח הקשה ע"ז א"כ למה הצריכו אותו ביבמות הנ"ל תיפוק לי' דאיצטרך לאסור המאכיל ולכאורה הו"א כיון דביבמו' קי"ד ילפי' מג' קראי דאסור להאכיל בכל איסורין לקטן א"כ הה"ד לגדול והפרמ"ג באו"ח סי' שמ"ג כ' סברות בזה וא"כ גם לאיסור להאכיל לא צריך קרא ולמלקות הא פסק הרמב"ם דאין לוקין על לאו זה. אלא דאין זה מספיק דהרי הקרא בפסח מצרים נאמר דאז עדיין לא הי' הקרא לאסור המאכיל ואפי' לר' יאשי' בפ"ג דערלה דמפרש הקרא דלא יאכל חמץ לחייב המאכיל מ"מ הא ר' יונתן פליג עלי' וס"ל דבא לאסור בהנאה ואפי' לר"י איכ"ל חמץ דאית בי' כרת שאני ועמדה קו' המעיי"ח ונראה לי דמסברא ידעינן לי' דאיסור דערל תושב ושכיר ובן נכר דאסרה התורה להם אינם כשאר איסורים שהם רעים ומזיקים לנפש אלא אדרבה מכח מעלת וחשיבות הפסח הוי לי' בזיון אם יאכלנו מומר או גוי וכיון דמשום בזיון הוא א"כ ממילא נדע שישראל הנותן להם הוא המבזה את הקדשים יותר מהאוכל וידעי' דאסור. ועוד דהרי קו' המעיי"ח קשה ג"כ על קו' הש"ס שם דתושב ושכיר ל"ל דהא איצטרך לחייב המאכיל ונראה דקו' חדא מתורצת באידך כיון דלס"ד גוף האיסור שאסור לבן נכר ידעי' לחייב המאכיל נדע ממילא מתושב ושכיר דהם גוים ואי אפשר דהאיסור קאי עליהם אלא על המאכיל וידעי' כל דאסור לי' לאכול אסור להאכיל ועכ"ח דאיצטרך לגוף האיסור ובעי צריכותא ומ"מ ממילא כיון דבכלל בן נכר גם מומר לע"ז בכלל כל בן נכר ולדידי' לא שייך אזהרה דהוא פוקר בכל התורה ועכ"ח הכוונה על המאכיל פריך שוב על חושב ושכיר ל"ל נהי דגוף האיסור לא נוכל למילף מבן נכר דדילמא מומר ישראל גרע מגוי כמ"ש הרשב"א שם מ"מ גוף האיסור ידעי' מערל וממילא ידעי' מבן נכר לאסור להאכיל דבזה אין סברא לחלק:

והנה על ל"ת י"ג וי"ד אין לוקין וכ' הכ"מ בהלכות ק"פ הטעם משום דאתיא מדרשא דקרא משמע לא יאכל ודרשי' כאילו כתיב לא תאכילום והפרמ"ג באו"ח סי' שמ"ג מסתפק בזה לענין חיוב המאכיל לקטן ובמח"כ אישתמיט לי' דהכא והחינוך כתב דהוי כלאו שאין בו מעשה אע"ג דהנתינה יש בו מעשה מ"מ כיון דאין הנתינה מצד עצמה אסור אלא משום אכילה הוי כאין בה מעשה האיסור וביארתי בכללי לאו שאין מעשה.

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה