מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה יב
והיא ל"ת ח' לדעת הרמב"ם ולפי מנין הרמב"ן אינו נמנה זה כלל
מל"ת לדעת הרמב"ם שלא לאכול תערובת חמץ בפסח שנאמר כל מחמצת לא תאכלו דהיינו אם נתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס עוברין עליו בלאו ולוקין אבל אין בו כרת ולהרמב"ן דינו ככל איסורי תורה כזית בכא"פ בתערובת אית בי' אפי' כרת ולא צריכין קרא לזה והכ"מ כ' דאיכ"ל דגם הרמב"ם מודה באם אכל כדרכו אלא דכאן אי אכול אותה כדרכו לטבול בו לית בי' כזית בכא"פ אלא דמשטר קשטר לי' ואין זה דרך אכילתו ולכך איצטרך כל ופסק כר"א ולכך לית בי' כרת ואפשר ליישב לפי"ז קו' התוס' בפסחים כ"ג ע"ב ד"ה מאי שהקשו דלמה לא קאמר א"ב בין חזקי' לר"א אי נוקשה ותערובת אסור בהנאה לחזקי' הא בנוקשה ותערובת לא כתיב לא יאכל ממילא יהי' מותר בהנאה ולענ"ד לפמ"ש התוס' בפסחים כ"ב ע"א ד"ה ור"ש דאי אין בגידין בנותן טעם חשיב אכילה רק הנאה ולכך לדידי' גם לחזקי' אסור בהנאה וכך אני אומר דגם בנוקשה ותערובת דגם נוקשה פירש"י והובא במג"א בסי' תמ"ב דאינו ראוי לאכילה ובתערובת לפמ"ש הכ"מ לדעת הרמב"ם הנ"ל מיירי נמי באכלו באופן דאינו כדרך אכילה ומקרי רק כהנאה וגם חזקי' מודה דאסור בהנאה וליכא א"ב בין חזקי' לר"א בזה:
אמנם אפי' מפרשינן כן קשה למה נמנה זה לל"ת בפ"ע הרי הוא רק כדין מדיני המצוה ולהש"ע דווקא בתערובות אית בי' לאו זה ונוקשה לא פסקי' כר"א או כרב יהודא דגם לר"א לית לי' אמנם רש"י בחומש הביא בשם מכילתא לפרש כל מחמצת לא תאכלו היינו הן לענין לאו הן לענין כרת הפי' של מחמצת הוא שאור ואיצטרך בשאור לאו וכרת בפ"ע כדאיצטרך לה בביצה זי"ן ע"ב ובזה א"ש דנמנה למצוה בפ"ע מיהו ש"ס דידן עכ"ח פליגי ע"ז דהרי בפסחים כ"ח ע"ב לא דרש ר"י מחמצת על שאור וגם בפסחים מ"ג קשה ל"ל כי כל אוכל מחמצת לריבוי' נשים מהיכי תיתי למעוטי ואי מהקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות נהי דגם במחמצת כתיב היקש זה מיהו הצל"ח בפסחים כ"ח ע"ב כ' דמשם ליכא למילף היקישא וא"כ ל"ל גבי מחמצת לריבוי' נשים ובלא"ה דברי רש"י תמוהים דהרי בביצה זי"ן ע"ב מביא הקישא דר"ז דפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר דזה שאור וזה חמץ ועי' בתוס' שם דהיינו לחייב כרת בשאור וא"כ דברי רש"י בחומש קשים וא"ש דברי הש"ס דידן דדרש ר"י מחמצת לנתחמץ מחמת דבר אחר וקשיא דברי רש"י בחומש דהא מדר"ז נפקא ונראה רש"י סובר דדווקא לבתר דכתיב מחמצת ללמד דשאור אית בי' לאו וכרת וא"כ קשיא קו' דר"ז כיון דגם בשאור איכא כרת א"כ למה פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ ללמד דשווין אבל אי ליכא קרא בשאור דחייב כרת לא הי' קשה דלסיים בשאור דדילמא אין בשאור כרת וליכא הקישא דר"ז והר"ן וסייעתי' סוברים דאפ"ה איכא הקישא מדפתח בשאור ונותן טעם משום כי כל אוכל חמץ עכ"ח הם שווין. ועפי"ז יש ליישב קו' מהרש"א בפסחים מ"ג ע"א שהקשה שם על שיטת רז"ה ור"ן שכ' לפרש הא דממעטי' נוקשה ותערובות מכרת מקרא דכי כל אוכל חמץ היינו מכח יתורא דקרא א"כ מאי פריך שם מאי חזית דמרבי' מכל נשים דילמא מרבי' עירובו ואי אמרי' כרז"ה והר"ן הרי אית לן יתורא לזה עיי"ש שכ' דלר"י מוכרחין דברי הרז"ה וא"כ אכתי קשה דילמא ר"א סובר כר"י אמנם להנ"ל יש לומר דקו' הש"ס כך היא כיון דעכ"ח ע"י כל אתה בא לשבר ההיקש וכלל דמ"ע שהז"ג דיליף מהיקש דתפילין א"כ מנ"ל דבא לשבור היקש זה דילמא בא לשבור היקש דזה שאור וזה חמץ ומרבי' מכל דמחמצת לרבות בשאור דחייב עירובו בכרת ומכי כל אוכל חמץ ממעטי' תערובת חמץ דלית בי' כרת ואין דין חמץ ושאור שווין. ועכ"פ לפי פרש"י דמחמצת היינו שאור ואע"ג דאינו ראוי לאכילה חייבה עליו התורה משום דחימוצו קשה כדאי' בביצה זי"ן ואם נתערב א"כ אז אין חימוצו קשה אפי' אם נתערב בכא"פ איצטרך קרא לרבות דחייב ומיושב קו' הרמב"ן על הרמב"ם דלמה לי קרא אם יש בו בכא"פ ולהנ"ל איצטרך כיון דמצד עצמו אינו ראוי לאכילה ואין חמוצו קשה אפ"ה חייב בתערובת ודווקא עם נתערב בשאינו מינו אבל במינו בטל ברוב עי' מג"א סי' תמ"ב סק"א: