אור ברסלב

מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק

תשובה שצ

תשובה שפט

כלל ב' בדין הפקר אליבא דרבנן הנה אנו קי"ל כרב' דהפקר הוא מיד כשהוא מפקיר והקצה"ח סי' פר"ג מספקא לי' אם הפקר עושה קנין או הוא רק מטעם שכ' הרמב"ם בפ"ב מנדרים דהוא כנדר וממילא אפשר דאם מת המפקיר בניו היורשים אינם צריכין לקיים נדרו וכן קי"ל בחו"מ סי' ר"ט וכן בשאר דוכתי דאין הבנים חייבין לקי"ם נדרם ושבועתם של האבות וכבר השיג עליו מרן הגאון בעל חת"ס בחיו"ד סי' שט"ו וסי' שי"ז שבוודאי מיד כשאמר דבר זה והא הפקר כבר הוא מופקר וצריך לקיים נדרו ואיך אפשר להבנים לחזור אחרי שכבר נדרו קיים ומ"ש הרמב"ם דהוי כנדר היינו אם רוצה אחרים למנוע מלזכות בהם ורוצה לחזור עובר משום בל יחל וגם בגוף הסברא שכ' הרמב"ם דהוי כנדר חקרו המפורשים מנ"ל להרמב"ם הא והקצה"ח הקשה דהרי בנדרים דף ו' קא מבעי' לי' אם יש יד להפקר או לא ומשם נראה דלמד הרמב"ם דיש להפקר דין נדר וכמ"ש הב"י באו"ח סי' תל"ד וכיון דקי"ל האיבעי' לקולא דאין יד א"כ אדרבה משמע דלדינא קי"ל דאינו כנדר.

מיהו גם בב"ב דף קמ"ח ע"ב נראה ג"כ דהפקר דינו כהקדש ולפי' הרשב"ם נראה דעדיף מהקדש עיי"ש דקא מבעי' לי' בשכ"מ שהפקיר נכסיו כיון דלעניים ועשירים הוא גמר ומקני ופירש הרשב"ם משום דכוונתו לשמים מדלא נתן לקרוביו ואוהביו מוכח טפי שמסלק דעתו לגמרי ממנו מיהו גם הוא איבעי' דלא איפשטא וקי"ל לקולא וקשה ג"כ על הרמב"ם מיהו הא גם בהקדיש פסק הרמב"ם כן ובהקדש איכא בוודאי איסור בל יחל וספק איסורא ואפי"ה קי"ל דאין מוציאין וא"כ אין ראי' מהתם דהפקר אינו כנדר.

ונראה לפי ענ"ד להביא ראי' דהפקר הוי כנדר דהרי אמרינין לקמן דהפקר לזמן מועיל ולתי' עולא זה אתיא כרבנן (כוונת הפקר לזמן כבר כ' במקו"ח ס' תמ"ח באו"ח דהיינו אם יזכה אדם באותו זמן יהי' שלו עולמת ואם לא יזכה אדם בו עד אותו זמן יהא שלו) והרא"ש הקשה מנ"ל זה וכ' דילפינין ג"כ משמטה דהוי רק לשנה ודבריו צ"ע דהרי פירות שביעית הן הפקר לעולם אפילו בנשתיירו משנה זו עד זמן רב וא"כ זה לא דמי להפקר לזמן והנראה לי לישב עפ"י המכילתא דיליף מקרא דוהשביעית תשמטנה ונטשת דהמצוה על הבעלים שיפרצו פרצות בשדותיהם וכן הוא בנדרים דף מ"ב דקרקע של הבעלים רחמנא אפקרא לדריסת הרגל של כל העולם והיינו אינו הפקר רק לאותה שנה כהפקר לזמן כן יש להסביר דברי הרא"ש אלא דאכתי קשה לי דמ"מ הא כל דאי הוי אסמכתא וכיון שכל הפקירו הוא רק אם יזכה בו אדם תוך אותו זמן ואם לא יזכה בו אדם לא והא הפקר וא"כ הוי כמו דאי וקיי"ל אסמכתא לא קניא אפילו באמר מעכשו קיי"ל דלא מהני עד דאיכא ב"ד חשוב כדאיתא בנדרים דף כ"ו ובשלמא אי נימא דאתא כר' יוסי ור' יוסי לשיטתו ס"ל שם דאסמכתא קני' אבל לפי תי' עולא דאתיא גם כרבנן והכא קי"ל עמדה הקושיא.

ומכאן נראה שהוכיח הרמב"ם דע"כ הפקר הוי כלדר ובנדר של מצוה קי"ל ביו"ד סי' רנ"ח סעי' י' ובחו"מ סי' ר"ז דאפילו אסמכתא מועיל ולכך שפיר כיון דהפקר לעניים ועשירים חשבינין לי' למצוה ולכך אע"ג דהוי אסמכתא מועיל א"כ יש ראי' גדולה להרמב"ם וקשיא על סוגיא דנדרים דף ו' דקא מבעי' לי' אי יש יד להפקר וצ"ל כיון דהפקר לא שכיח דאם ירצו ליתן לעניים יתן בפירוש אבל להפקיר לא שכיח כדמשמע מהא דב"ב הנ"ל ולכך אין לך בו אלא חידושו דווקא מה שפירש בהדיא תלי' בהפקיר אבל מ"ש רק לזה אמרינין דרק לנפקותא בעלמא אמר כדאיתא התם כנ"ל.

ויותר נ"ל לישב דהרי שורש הדבר דאפשר לומר דהפקר מקרי כנדר היינו כדאמרינין בשבועות דף כ"ה באומר אתן דינר לעשיר לא הוי נדר אבל באומר אתן דינר לעני חשוב נדר וא"כ המפקיר שהוא נותן בין לעני ובין לעשיר לכלם הוא נותן כח וזכות לזכות בהן ולכך שפיר איכ"ל דהוי כנדר (ולמ"ד יש ברירה ורוצה לזכות בו עשיר אפשר לומר דלא חשיב כנדר דאיכ"ל הוברר הדבר למפרע דלא הי' זכות וצ"ע) מ"מ לדידן דקי"ל א"ב בדאורייתא שפיר מובן סברת הרמב"ם.

ולפי"ז נראה דאם ההפקר הוא באופן שאין יכול לזכות בו שום אדם ואפילו הוא רק מטעם ספק משום דהבעלים חשובים מוחזקים ואית להו חזקת מרא קמא אפילו בקרקע ממילא אם בא אדם לזכות בו יוכלו הבעלים לטעון שלא הפקירו ובלא"ה הרי יש להם חזקה והמוציא מחברו עליו הראי' וא"כ כיון דלענין ממון הדין שהוא עדיין בחזקת בעלים וממילא לא הוי נדר שהנדר תליא בזה אם יוכלו עניים ועשירים לזכות בהן וא"כ כיון דהוא איבעי' דלא איפשטא אי יש יד להפקר או לא וממילא יוכלו הבעלים להוציא מיד הזוכה וכן בב"ב דף קמ"ח קא מבעי' לי' בכה"ג בשכ"מ קיי"ל ג"כ דאפילו יורשים מקרי מוחזקים ושוב לא מקרי נדר ואינו עובר על בל יחל ולכך קי"ל אבעיות אלו לקולא.

ואפשר ג"כ להסביר עפ"י דברי הרא"ם שהביא הרא"ש בסוף הסוגיא שכ' כיון דהפקר ילפינין משמטה דדרשינין ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו א"כ בעינין דווקא הפקר ברור עיי"ש וא"כ כיון שאמר בלשון יד הוי ספק ולא הוי הפקר ברור ואין יכולין לזכות בו וממילא לא הוי כנדר ובזה מובן לשון הר"ן דף מ"ג ע"ב בד"ה תניא שכ' ב' סברות למה אפילו בזכה אחר דיכול להוציא ממנו וכ' בטעם השני ועוד כיון שרגילים להערים וכו' עדיין לא נגמר הפקרן ויכול לחזור בו דקשה להבין אמרו דלא נגמר הפקירן משמע אפילו הפקיר בלב שלם לא הוי הפקר ואמאי ולהנ"ל מיושב או מטעם הרא"ם או כפי הסברא שהסברתי דס"ל כהרמב"ם דהוי כנדר וכל זמן שיכול לטעון שהי' בערמה ולהוציא מיד הזוכה עדיין אינו נדר.

ועפי"ז ישבתי ג"כ מה שמקשין על הרמב"ם איך אפשר דהוי כנדר א"כ איך אמרו חכמים דתוך ג' ימים יכול לחזור הרי עובר על נדרו אמנם להנ"ל דכל זמן שאפשר לתלות בהערמה ויכול לטעון כן ולהוציא מיד הזוכה ממילא לא הוי עוד כנדר ובלא"ה קושיא הנ"ל לא שייך לדעת הר"ן דס"ל דתוך ג' אפילו אם זכה אחר יכול להוציא מידו וא"כ אין תועלת לנו ולא הוי נדר ולדעת הרא"ש דאם זכה בו אחר אינו יכול להוציא כבר כ' המאירי דאיכ"ל דבאמת זה תוך ג' לא הפקיעו חכמים ההפקר אלא שתיקנו שהבעלים מחוייבים לעשר וזה תליא בשני הגרסאות לקמן דהנה הרא"ש מביא הגירסא דקושית הגמרא אבל מדאורייתא קאי על תוך ג' והיינו משום דהרא"ש לשיטתו דס"ל דאם זכה בו אחר הוי הפקר מדאורייתא.

ובוודאי פטור מדינא ממעשרות בין אם נימא כדעת הרא"ש לקמן דאפילו זכה בו הוא בתורת זכי' פטור ממעשרות וכן אף אם נימא כדעת הרמב"ם בפ"ב מנדרים כפי מ"ש הכ"מ בכוונתו להכריע דאם זכה בו אחר קנה ופטור ממעשרות ואם זכה בו הוא חייב במעשרות לפי שיטה זו ג"כ בוודאי פטור ממעשרות מה"ת דמעשרות תלה באם גם אחר יוכל לזכות בו כדדרשינין ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ובזה יש לו חלק עמך דאם זכה בו אין יכולין הבעלים לחזור בהן וע"כ הטעם דחייב במעשרות כנ"ל כשיטת המאירי דהוא רק מדרבנן וזהו אם הגירסא כהרא"ש.

אבל הר"ן הביא הגירסא בקושית הגמרא אבל מדאורייתא לא הוי הפקר דקאי על לאחר ג' ימים והיינו משום דהוא לשיטתו דס"ל לעיל דאפילו זכה בו אחר יכול לחזור בו א"כ הוא מחוייב במעשרות מן התורה משום דהוא ע"כ מפרש כדלעיל דמן התורה לא הוי הפקר וכמו שביארתי וע"כ צ"ל דקושית הגמרא קאי על לאחר ג' ימים.

תוכן העניינים

מהרם שיק יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה