אור ברסלב

מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק

תשובה שפט

תשובה שפח

בשמעתין דהפקר כמתנה נדרים דף מ"ג.

כלל א' דהפקר כמתנה הנה ר' יוסי ורבנן פליגו לדעת ר' יוחנן לר' יוסי אינו הפקר עד שבא ליד זוכה דהפקר כמתנה ולרבנן ס"ל דהפקר הוא מיד כשאומר הרי זה הפקר ולכאור' קשה לי מכאן על פירש הרשב"ם בב"ב דף קל"ח ע"א דפירש שם אליבא דר"י הנותן מתנה לחברו והלה צוח ואינו רוצה לקבלה שכל הרוצה להחזיק יכול לזכות כר"ל בכריתות דף כ"ד דכיון שנתן הרי הסיח דעתו ממנו ולכך כל הרוצה להחזיק בו זכה וא"כ קשה איך קאמר ר"י כאן דהפקר כמתנה עד שיבוא לרשות זוכה הרי במתנה עצמו ס"ל דמיד שיצא מרשות בעליו אינו שלו ונראה לפי ענ"ד להסביר דהנה בלא"ה קשה הרי יאוש באבדה לכ"ע קנו וילפינן לה מקרא כמבואר בב"ק דף ס"ו או משמלה או מאשר תאבד ממנו וא"כ פשיטא דהפקר מועיל דהפקר וודאי עדיף מיאוש.

ונראה לישב עפ"י מ"ש מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' שט"ו ושי"ו דמיירי שם בעניני הפקר וכ' דאם רק מסיח דעת מן הדבר בוודאי יכול לחזור בו יעויי"ש וא"כ נראה בוודאי דביאוש לא הוי אלא היסח הדעת שסבר שלא ימצא או דבר הנאבד ממנו עוד ושלא יבוא עוד לידו ואם מצאה אדם וזכה בו הוא שלו אבל אם חזר מן היאוש קודם שמצא' אדם שוב נתבטל היאוש וממילא כיון שיכול לחזור בו יש לדונו עדיין כשלו למאן דס"ל הואיל דהרי אפילו דבר דשייך בי' רק הואיל ויכול ליתשל עליו אמרינן דחשיב כשלו לענין כמה דברים מצד הואיל ה"ה כאן אם נימא דיכול לחזור בוודאי יש לדונו כשלו כיון דיכול לחזור ואינו מחוסר מעשה כלל משום הואיל למאן דס"ל כן ואפי"ה נראה דפוטר מתרומות ומעשרות כדמוכח ר"פ אלו מצאות זויאוש באבדה פוטר מתרומות ומפשרות ולפי הנ"ל לכאורה קשה א וו"לי. דהרי הפקר מן המעשרות ילפינין מקרא ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו' יצא זה שיש ללוי ג"כ חלק שיכול לזכות וא"כ בם ביאוש אפילו אם נימא דיכול לחזור מ"מ כיון דיכולים גם אחרים לזכות כו ע"כ פוטר מתרומות ומעשרות וזה שייך לענין תרופות ומפשרות אבל לענין מודר הנאה כיון שיכול לחזור ואונו חוזר להניח ליהנות ממנו המודר שפיר חשיב כמהנה אותו וא"כ נראה דמיושב היטב קושיא הנ"ל דאדרבה מכאן יצא לרשב"ם שגם ר"י סובר כר"ל דזה הוא החילוק דבמתנה דמיד כשיצא מרשותו הוי כיאוש אבל יכול עדיין לחזור מ"מ שפיר אמרינין שאם קדם אחר וזכה שזכה בו כר"ל הנ"ל וע"ז קאמר ר"י כאן דהפקר לר"י ג"כ כמתנה דהיינו דוודאי יצא מיד מרשותו ע"י היסח הדעת אבל דינו כמתנה דיכול לחזור כל זמן שלא הגיע ליד זוכה וה"נ ולכך אוסר ר"י כחן להמודר ליהנות ממנו ורבנן סברו דהפקר עדיף דמיד שאמר שהוא הפקר א"י לחזור ואין לו שייכות כלל לבעלים הראשונים ולכך המודר ג"כ מותר כן נראה לפי ענ"ד.

ועפי"ז אמרתי לישב קושית הרב וכו' בקהלת יעקב דהקשה על הא דאמרינן לקמן דר"י וריב"ל פליגו אי הפקר בעי דווקא מה"ת שלשה וכ' הר"ן והרא"ש דלדינא קי"ל כריב"ל והקשה למה להם לפסק הנ"ל הרי פלוגתא דר"י וריב"ל תליא בפלוגחא דר"י ורבנן דר"י אמר מילתי' אליבי' דר"י דהולך לשיטתו כפירוש הר"ן לקמן דבשנים לא יצא מרשותו עד דאתא לרשות זוכה ואם יש ג' גם ר"י מודה וכבר איתותב רבא לעיל דא"כ מאי לי קודם נדר וא"כ פשיטא דלא קי"ל כרבא דרק טעמא דר"י הוא משום מתנת ב"ח.

ולהנ"ל נראה לי לישב דהרי הר"ן מביא הגירסא בקושית רבא מקצתן לראשון וכולן לשני דמיירי בשני עבדים וכן הביא הרא"ש ג"כ סברא זו ואם נתן מקצת נכסים לעבד דלא קנה פ רש"י בגיטין דף ח' וט' דהטעם כיון דמה שקנה עבד קנה רבו ורק לחניפא בעלמא אמר לי' וא"כ יא הסיח דעתו ולא סילק עצמו מיני' משא"כ כהפקר דהוי כמתנה לפי הנ"ל אי אמרינין כר"ל דנהי דיכול לחזור מ"מ הסיח דעתו מיני' ויכול אחר לזכות מיני' וא"כ מאי קושיא דלמא לעולם לענין מודר הנאה דאין דעתו על מה שהפקיר וכיון דאסח דעתו איאושי מתיאש מיני' שפיר יש לומר מסברא דאין דעתו על מה שהפקיר אבל בעבדים דלא אסח דעתו כלל מיני' ורק לחניפא לי' כתבו א"כ שפיר אמרינין וכולו לשני ודעתו גם על מה שנתן לראשון ומאי קושיא וצ"ל דרבא דאקשי' לי' הכי לא ס"ל כר"ל דבמתנה אם נתן לאחר ואמר הלה א"א דיהא הדין דכל הקודם בהן זכה ולא הסיח דעתו מיני' וכיון שאמר ר"י דהפקר כמתנה הה"ד בהפקר הוא ברשותו ודמי שפיר לעבד ופריך שפיר.

וכל זה לפי ס"ד אבל במסקנה דמחלק ר"י בין הפקר לשלשה ובין הפקר בפני שנים ופרש"י התם דאדעתא דשנים הפקיר רק אדעתא דידהו והקשה הנוב"י ח"ב בחיו"ד סי' קנ"ד הא הפקר בעי' דווקא עד שיפקירנו לכ"ע וא"כ אפילו באתא ליד הזוכה אמאי מהני ורצה ללמוד מכאן דאם הפקיר רק לאחד לא בעינין הפקר כשמיטה ומרן הגאון בעל חת"ס בתשובה הנ"ל השיג עליו וכ' דבאמת אינו מועיל מצד הפקר אלא מצד היסח הדעת וא"כ היינו כסברת ר"ל הנ"ל ומוכח כרשב"ם וא"כ גם על מתנה הדין כן דיצא מיד מרשותו לענין שאם קדם אחר וזכה קנה וכיון שכן ה"ה בהפקר גם אליבא דר"י דס"ל דהפקר כמתנה וא"י לחזור מ"מ מיד אסח דעתי' מיני' ושפיר איכ"ל כיון דהפקיר אין דעתו על מה שהפקיר ול"ד לעבד ושפיר טכל לקיים דברי ר' יוחנן ולא איתותב ולכך הוכרח הר"ן והרא"ש לפסוק כריב"ל מצד סוגיא דעלמא כן נראה לפי ענ"ד נכון.

ודנה כסי מ"ש למעלה דביאוש אע"ג דיכול לחזור בו מ"מ כיון דגם אחרים יכולים לזכות בו פטור ממעשרות לכאורה י"ל דתליא אי ילפינן פטור ממעשרות מקרא דובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה או מקרא דדגנך דאי ילפינין מקרא ובא וכו' כי אין לו חלק וכו' שפיר י"ל כדלעיל אבל אי ילפינין מקרא דדגנך הרי מקרי דגנך למ"ד הואיל כדלעיל וא"כ חייב בכה"ג בתרומות ומעשרות למ"ד הואיל ואפשר דגם אם ילסינין מקרא דובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך אי אמרינין הואיל שוב ליכא למימר יצא זה שידך וידו שווין דהרי אין יד אחרים שוה ליד הבעלים שאצל הבעלים אמרינין שמטעם הואיל הוא שלהם אפילו קודם חזרה ולא מקרי חלק עמו שאינו שוה עם הבעלים וצ"ע מיהו בריש פרק אלו מציאות מבואר דיאוש פוטר מתרומות ומעשרות ואי אמרינין כדלעיל דביאוש יכול לחזור הרי מוכח מהתם דאפילו בדבר שיכול לחזור יאוש פוטר.

תוכן העניינים

מהרם שיק יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה