אור ברסלב

מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק

תשובה שפח

תשובה שפז

לאהובי תלמידי הוותיק הבחור המופלג וכו' כ"ה זלמן ני' שפיצער.

יקרתך הגיענו ועל דבר דברי תורה אשר באת להקשות על דבר הרא"ש והר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב בככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש. הנה שורש הפלפול הזה נחלק לד' חלקים א' אי יכול להקדיש דבר שאינו שלו רק בידו לזכות בו והב' אם קיבל עליו להקדיש דבר שלא ב"ל כשיבוא לעולם אי חשוב נדר והג' אם אמר דבר זה כשאזכה בו יקדש אי חשוב כנדר והד' אם הוא בידו או ברשותו והוא מגבי' זה להקדש אי מהני כמו מגביה מציאה לחברו ואענה על ראשון ראשון:

א) דבר זה הביא המל"מ בפ"ז מעירוכין בשם התוס' והרא"ש בנדרים דף ל"ד ע"ב שככר של הפקר אפי' אינו בתוך ד"א שלו רק שהוא קרוב לככר ההוא ואין שם קרוב יותר ממנו שאם ירצה לילך שם הוא ברשותו ובכחו לזכות בו יוכל להקדישו ובזה מיירי רבא שם באומר על ככר של הפקר תהי' הקדש וע"ז הקשיא מ"ש מהא דפסקינין בב"מ דף ז' ע"א דגבי מטלטלין אפי' יכול להוציאו בדיינין א"י להקדיש הואיל ואינו ברשותו ואמאי נימא כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והארכת בזה וזה לק"מ ולא ראית בנדרים שם בדברי התוס' שהביאו ראי' לזה מקידושין דף ס"ב ושם מסיק הש"ס דכל שצריך ב"ד לא מקרי בידו דמי יימר דמזדקקו לי' בי דינא וכל זה לפי הבנתך.

אבל לפי האמת אין הנידון דומה לראי' כי זה בוודאי מוכח מכמה דוכתי דהיכא דבעי' שיהא שלו לא מהני אם בידו הוא להיות שלו כל זמן דאינו שלו ואפי' למ"ד דאמרינין הואיל הוכיח רש"י בפסחים דף מ"ח ע"א ד"ה אבל הכא וכו' דלא חשיב כה"ג שלו ואפי' היכא דהוא ממש בידו הוכיח הש"א בסי' צ"ז מסנהדרין דף קי"ב שאמרו דעיסה של מע"ש בגבולין לכ"ע פטור מוכח אע"ג דבידו לעלות לירושלים לא מקרי שלו משום דבידו (ואפי' לדעת התוספות וסייעתם שהביא שם הש"א מבואר דזה דווקא בדבר שהוא שלו אלא דלית בי' היתר אכילה ונמעט מלכם דיהא מותר לכל צרכיכם לזה מהני מה שהוא בידו):

וממקומו הוא מוכרע שהרי ראיות הרא"ש הוא מכתובות דף נ"ט שדה זו לכשאפדנה תיקדש ושם עצמו מבואר דאם מקדיש מעכשיו קודם שיפדנה אינו קדוש דכל זמן שאינו שלו אינו יכול להקדישו וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רנ"ח סקט"ו בהדיא וא"כ מבואר דלא מהני לשוי' דבר שאינו שלו למהוי כשלו הואיל שבידו לזכות בו ולכך לכ"ע בעינין שבשעת חלות ההקדש צריך שיהי' דבר שלו וברשותו וזה הוא דילפינין מיקדיש את ביתו דהיינו בשעת חלות ההקדש בעי' שיהי' שלו וברשותו והיינו שלו וברשותו ממש ולא מהני דבר שאפשר לזכות בו שבזה עדיין איננו דומיא דביתו וכ"ז אם בשעת חלות וגמר ההקדש אינו שלו.

אבל אם מקדיש אותו על זמן שיהא ברשותו ואז אינו ממועט שוב מביתו אלא משום דבר שלב"ל אפשר למעט ולומר שאפילו מקדיש על זמן שיבוא ברשותו לאחר שיזכה בו אפי"ה לא מהני והוי כמו דבר שלב"ל ובכה"ג שפיר י"ל דהא דדשלב"ל אינו יכול להקנות ולא להקדיש היינו דווקא אם אינו בידו לעשותו כדבר הבא לעולם דאז אין הדבר חל עליו או מכח דלא סמכה דעתי' או משום דאין קנין והקדש חל על הספק דמה שיש לו כח יוכל לזכות לאחר דמאי מכר ראשון לשני כח שיש לו אבל דבר שאינו בעולם ואין לו זכות לא יוכל לזכות לאחר וכ"ז אם אינו בידו לעשותו כבא לעולם אבל כל שבידו שפיר סמכה דעתו ויש לו זכות עליו ולכך שפיר מהני בין לענין קנין ובין לענין הקדש ויכול לזכות ולהקדיש דבר שאינו בידו אם הוא בכחו ורשותו לעשותו כשלו וכאלו הוא בעולם.

ונכונים דברי התוס' והרא"ש דיכול להקדיש ככר של הפקר אפי' אינו עדיין בידו אך אם הוא תוך ד' אמותיו הוא יכול להקדישו לכשיבוא לרשותו משא"כ התם ביכול להוציאו בדיינים שא"י להקדיש במטלטלין שם איירי אם רוצה להקדישו מעכשיו וזה בוודאי לא מהני ואינו כביתו אבל בכה"ג דהרא"ש נראה פשוט דאין חולק על זה וכמבואר בקידושין דף ס"ב דמהני מה שהוא בידו וגם הר"ן נראה דאין חולק על זה והא דפירש הסוגיא בגוונא אחרינא היינו משום דקשיא לי' דאם איירי כפי' הרא"ש אמאי מעל בנטלה ע"מ לאוכלה ניבעי' אכילה ממש אבל לדינא אין חולק על זה וכיוצא בזה כ' התוס' בנזיר דף י"ב סוף ע"א וא"ש דברי הרא"ש להלכה ואין חולק.

ב) בדין אם אמר וקיבל על עצמו ליתן לצדקה או להקדיש דבר שלב"ל או שאינו ברשותו לכשיבוא ברשותו הנה דין זה מבואר בהדיא ביו"ד סי' רנ"ח סעי' ח' בטוש"ע שאם אמר על דבר שאינו ברשותו לכשיבוא אתננה הוי נדר וכן פסק בחו"מ סי' רי"ב סעי' ז' וט' ושורש דבר זה מהרמב"ם בפ"ו מעירוכין דין ל"א ול"ב ול"ג עיי"ש שהביא ראי' ברורה לזה ממקרא מלא שאמר יעקב ונדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר והרי האומר לא אפטור מן העולם עד שאהי' נזיר חייב לנהוג נזירות מיד וכו' עיי"ש והראב"ד נמי הסכים עמו שהראי' מיעקב הוא ראי' ואע"פ שהראי' מנזיר דחה מ"מ מסכים עמו בדין וכן הסכים בטור חו"מ סי' רי"ב בשם אביו הרא"ש:

ומטעם זה תמהני תימה רבתי על הב"ח ביו"ד סוסי' רי"ו דהביא בפשטות בשם תשובות מהר"מ שאם קיבל עליו ליתן מעשר מכל רווח שיעלה ממשא ומתן שלו אין חיוב עליו לקיים הואיל והוא דבר שלא ב"ל ותימה האיך הביא בפשיטות דבר שהוא נגד כל הנך פוסקים שהבאתי שהוא ממש הלכה פסוקה ובפרט שהרמב"ם הביא ראי' גדולה מוכרחת מקרא מפורש ותימה ג"כ על הש"ך שהביא דברי הב"ח הנ"ל בסוף סי' ר"ד סק"ה ולא העיר בזה ובאמת הש"ך שם רמז לעיין בסי' רנ"ח ובוודאי כוונתו להנ"ל.

ונראה דהנה יש ב' טעמים למה אין הקנין חל על דבר שלב"ל או משום דלא גמר ומקנה דלא סמכא דעתי' דקונה ומקנה דקנין בעי כוונה וכדמשמע מפ"ק דב"מ דף ט"ז וכדאמר רבא מסתברא מילתא דרב בשדה סתם ומשום דסמכא דעתי' והוי כעין אסמכתא דלא קניא והטעם הב' דמאי מכר ראשון לשני זכות שיש לו אבל כל זמן שאינו ברשותו או אינו בעולם אין לו רשות עליו ולזה אינו יכול להקנות אותו וי"ל דיש נפ"מ בין הנך ב' טעמים דלטעם הראשון כמו שאינו יכול להקנות ה"נ אינו יכול לחייב עצמו בדבר שלב"ל דלא גמר ומקנה והה"ד דא"י לנדור ולחייב את גופו בדבר שלב"ל דלא גמר ומקנה כדעת מקצת פוסקים לענין אסמכתא דגם בנדר לא חשיב נדר אם הוא באסמכתא כמבואר באו"ח סוף סי' תקס"ב וביו"ד סי' רנ"ח:

אמנם לטעם שני דאין יכול להקנותו הוא משום דאין לו זכות עליו וזה שייך אם רוצה להקנות החפץ אבל אם מחייב את גופו שהוא בעולם שפיר יכול לחייב את גופו אפילו בדבר שלב"ל וכמו דפסקינן הלכה רווחת בחו"מ סי' ס' סעי' ו' וכמו שהביא הב"י שם בשם בעל התרומות ראיות לזה וא"כ ע"כ אין הטעם משום דלא סמכא דעתי' אלא משום דלא אפשר לו להקנות דבר שאינו בעולם וממילא אין חילוק אפילו בשדה סתם לא מהני ולכך לא קי"ל כדרבא ולכך גם לענין נדר יכול לחייב עצמו בדבר שלב"ל דאם להדיוט יכול לחייב עצמו ליתן כ"ש לגבוה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ותימה לכאורה על הרמב"ם למה לי' להרמב"ם ראי' כלל פשיטא דיכול לחייב עצמו.

ונראה לישב דכוונת הרמב"ם א"ש דהנה מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' רמ"ג הקשה על הרמב"ם מדהביא ממעשר ולא הביא מוהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים וע"כ דמהתם אין ראי' דהתם מקרי דבר שבא לעולם וא"כ גם מעשר אעשרנו לך אין ראי' דלמא יעקב מילתא בעלמא אמר והשי"ת שאמר לו אשר נדרת לי נדר היינו הנדר של והאבן כו' יהי' בית אלקים עיי"ש שהאריך בזה (ובאמת מאי דפשיטא לי' למרן זצ"ל דהאי אשר נדרת לי נדר קאי על מצבה דנדר מעשר כבר קיים הרמב"ן בחומש לא כ' כן דכ' דקבלת נדרו הי' שיעשר שם בבית אל וא"כ שפיר קאי זה על נדרו וגם מ"ש מרן דזה הוי דבר שלב"ל תמהני ג"כ דנהי דהאבן והמקום הי' בעולם מ"מ הרי זה לא הי' נדרו אלא שיפלח שם להשי"ת כפי' רש"י מהתרגום אהא פלח וכו' והיינו שיקריב וינסך שם עליו וזה מסתמא לא הי' אז ברשותו שהרי במקלו עבר את הירדן ועיין עוד שם ברשב"ם דהא עשר אעשרנו לך היינו להקריב עולה או זבח על המצבה וקאי על דלעיל מיני')

אכן נראה דוודאי גוף הדבר דיכול לקבל עליו נדר זה לא צריך קרא לזה דחל על גופו שיכול לחייב עצמו בדבר שלב"ל כדלעיל אלא דלפי"ז החיוב הוא רק אקרקפתא דגברא ואם מת פטורין היורשין מלקיים נדרו והרמב"ם בפכ"ב מה' מכירה דין י"ו פסק דאפילו מת מחוייבין היורשין לקיים מה שצוה וזה קשה מנ"ל דנהי דיכול לחייב עצמו אבל היורשין אינם חייבין וכמו שהביא התומים בסי' ס' ס"קי בשם הכנה"ג יעויי"ש מה שחילק.

אבל יש לישב דזה עצמו כוונת הרמב"ם דהרמב"ן בפירושו על התורה בפ' מטות הקשה איך קרינן לנדר באומר הרי עלי להקריב עולה או להקדיש דבר הא כללא הוא דנדר מקרי מיתסר חפצא ושבועה הוא איסור גברא וא"כ איך אם אומר הרי עלי דהחיוב על האדם יהא מקרי נדר ותי' כיון דמיד באומר הרי עלי נתחייבו נכסיו ונשתעבדו שפיר מקרי איסור חפצא עיי"ש עוד סברא ולפי"ז גם בכאן קשיא גבי נדר דיעקב שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דנהי דחייב לקיים נדרו מ"מ היינו בחיוב גברא א"כ קשיא איך קרא לי' קרא נדר הא לא הוי אלא חיוב גברא וע"כ צ"ל דאפילו באומר הרי עלי ליתן מעשר מכל מה שארוויח מיד נתחייבו ונשתעבדו נכסיו לזה ליתן ולכך שפיר פסק הרמב"ם דגם היתומים חייבין לקיים.

אלא דזה גופי' טעמא בעי כיון דעדיין לא נדר אלא שקיבל על עצמו לכשיבוא רווח לידו יתן לעניים או להקדיש המעשר ואיך יהא נדור מעכשו ויהיו נכסיו משועבדין לזה ועל זה הביא הראי' דמצינו כיו"ב באומר לא אפטור מן העולם עד שאהי' נזיר הרי הוא צריך לנזור מיד דלכאורה אינו מוכן כלל מאי ענין זה לזה וכמו שהשיג הראב"ד והמל"מ שם בפרט מ"ש הרמב"ם דהוא נזיר מיד אפילו בלא קבלתו ולהנ"ל א"ש שהביא ראי' שאעפ"י שעדיין לא נדר בפועל ממש אלא קיבל עליו שינדור אמרי' כיון דדינא הוא שצריך לנדור מהשתא הוי נזיר ר ה"נ מהשתא הוי נזיר ונשתעבדו נכסיו וא"כ דברי הרמב"ם בפ"ו מעירוכין הם כפתור ופרח ועולין בקנה אחד עם מ"ש ופסק בפ' כ"ב ממכירה דין י"ו ועל זה פליג הראב"ד ולא ס"ל שנשתעבדו נכסיו ומ"מ סובר דנדר הוי.

ולפי האמור נראה לישב גם דעת מהר"מ המובא בב"ח הנ"ל דנראה דס"ל דלא כהרמב"ם וגם לא ס"ל דיכול לחייב עצמו בדבר שלב"ל כמו שהביא בעל התרומות דיש חולקין ופוסקין כרבא דטעם דאין אדם מקנה דשלב"ל הוא משום דלא סמכא דעתי' אלא דס"ל כמ"ש הב"י בשם הרי"ף בסי' תקס"ב באו"ח דאע"ג דבעלמא אסמכתא לא נקרא נדר נודר בעת צרה שאני דוודאי גמר ומקני ואם אמרו כן באסמכתא כ"ש שי"ל כן בדבר שלב"ל אם הטעם הוא משום דלא סמכא דעתי' אמרי' שפיר נדר בעת צרה שאני כן נראה לפי ענ"ד ועכ"פ מבואר לפי האמור דבנודר על דבר שלב"ל לכשיבוא יקדיש אותו או יתן לצדקה או יעשר חשוב נדר לדעת רוב הפוסקים חוץ מהר"מ המובא בב"ח הנ"ל אלא שהרמב"ם סובר דהחיוב חל על נכסיו והראב"ד סובר דהחיוב הוא רק אגברא ונפ"מ לענין אי בניו חייבין נקיים נדרו וכל זה באומר כשיבוא אתן או אקדיש.

ג) באומר לכשיבוא יהי' או תקדש ועל זה חולק הרא"ש בתשובה המובא בחו"מ סי' רי"ב דבאומר יהא הקדש לא מהני ולא הוי נדר כלל אבל ברמב"ם מבואר בפ' כ"ב ממכירה דגם ביהי' הוי הקדש ואפילו באומר לכשיבוא תקדש משמע דהוי נדר ומתשובת מרן הנ"ל משמע דיש חילוק בין יהי' לתקדש עיי"ש והנה בדין זה הקשה הרמ"א בחו"מ סוסי' רי"ב דדברי המחבר סותרין אהדדי דשם סעי' ז' הביא דעת הרמב"ם בסתמא דיהא חשוב נדר ואח"כ בסעי' ע' הביא דעת הרא"ש בסתמא דדווקא באומר אתן או אקדיש הוי נדר אבל יהי' או תקדש לא חשיב נדר ואפילו לפימ"ש הבאה"ג שסעי' ט' קאי על סעי' ח' על היש מי שאומר מ"מ עדיין דחוק למה לא הביא בסעי' ז' חולק על דינו של הרמב"ם.

ונראה. לבאר בעזה"י היטב דלכאורה נראה דזה תליא באידך פלוגתא דהנה נראה דלעולם אדם המקדיש שום דבר הנה מכבר קודם שדיבר והקדיש כבר עלתה במחשבתו וגמר בלבו לעשות דבר זה וא"כ אי אמרינין דגמר בלבו מהני א"כ לעולם קודם שהוציא בפה הוא נדור ובא מכח המחשבה וגמר בלבו א"כ אפילו באומר הלשון שדה זו לכשאקחנה תקדש כבר הסכים וגמר בלבו לכשיבוא שדה זו לידו יתננה ליד הקדש א"כ כבר הוא נדור מכח אותו המחשבה וא"כ הרא"ש לטעמי' דס"ל דאין לנו הקדש בזה"ז ולענין צדקה דווקא דיבור ומחשבה וגמר בלבו לא הוי נדר ולכך שפיר אמר אם אמר יהח להקדש לא הוי נדר שהרי לא קיבל עליו ולשונו שאמר לא מהני ומחשבה לא מעלה ולא מוריד אבל לדעת הפוסקים דגם מחשבה מהני א"כ נראה דגם באומר יהא הקדש מהני מטעם הנ"ל.

ולפי"ז עד כאן לא פליג הרא"ש אלא בזמן הזה שאין כאן הקדש לבדה"ב אלא צדקה וכמבואר בלשון הרא"ש אבל בהקדש לבדה"ב גם הרא"ש מודה דגמר בלבו מהני דכתיב כל נדיב לב וא"כ בהקדש לבדה"ב לכ"ע הוי נדר אפילו באומר לכשיבוא יה' הקדש וה"ה באומר לכשיבוא יהי' אסור עלי מהני לכ"ע כדאיתא להדיא בכתובות דף נ"ט ופסקו בש"ע יו"ד סוסי' ר"ד ולפי האמור דברי הרא"ש מיושבין מן הקושיא שהביא מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל מקרא דוהאבן וכו' יהי' בית אלקים דמוכח משם דיהי' הוי נדר משום דשם מיירי בקדשים דלכ"ע מהני במחשבה ולכך לכ"ע הוי יהי' נדר וסברא הנ"ל למדתי מדברי הריב"ש המובאים בבדה"ב ביו"ד סי' רנ"ח.

ועכ"פ לפי"ז מיושבים היטב דברי המחבר בחו"מ דבסעי' ז' הביא דברי הרמב"ם שדקדק בלשונו באומר יהי' הקדש לבדה"ב ובצדקה כ' לשון אתננו וא"כ בכה"ג אין חולק עליו ולכך הביא דעתו בסתמא אבל בסעי' ח' וט' שם הביא דברי השיטות לענין מחשבה בצדקה בזה"ז דאין לן הקדש בדה"ב וע"ז שפיר אמר בסעי' ט' וכמ"ש הבאר הגולה דזה שייך לאהדדי וכן אם אמר לכשאקחנו יהי' הקדש וכו' ואמר כן משום דהנך ב' דינים תלויים זה בזה וממילא לפי מ"ש רמ"א דיש להחמיר דהוי נדר במחשבה בעלמא גם בכה"ג הוי נדר וזה שלא כדברי הרמ"א שהכריע בסעי' ז' בזה דלא כהרמב"ם ובסעי' ח' הכריע דמחשבה מהני להחמיר ולפי ענ"ד ע"כ אי מחמירין בהא הוצרכנו להחמיר ג"כ באידך.

ואין להקשות אם זה טעמא דהמחבר א"כ באמר לכשיוציא אילן זה כו' לעניים פסק דהיורשים מחוייבים ליתן וע"ז הא פליג הרא"ש זה אינו לפי מ"ש הב"י טעמא דהא מילתא משום דהיורשים קבלו עליהם זה וכאשר אמר תתנו זה לעניים קבלו עליהם דלכשיבוא יתנו זה לעניים וא"כ הוי נדר וג"כ לא פליג הרא"ש ואמנם לפימ"ש לעיל זהו מטעם אחר ועכ"פ בהא מסקינין באומר שדה זו לכשאקחנה יהי' הקדש לבדה"ב לכ"ע מהני אבל באומר תהי' לעניים תליא בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש ולדידן דקי"ל בחישב להחמיר יש להחמיר גם בזה אבל אין נראה סברא לחלק בין הוא דבר שלב"ל לגמרי או לא זהו לא מסתבר וכמ"ש הלח"מ בפ"ו מעירוכין.

ד) הוא אם חפץ של הפקר בא לידו או לד' אמותיו ודעתו שלא לקנות לעצמו אלא להקנותו להקדש כ' הר"ן דיכול להקדישו אע"ג דאינו שלו דהוי כמגביה מציאה לחברו קנה חבירו עיין בלשונו בנדרים דף ל"ד ע"ב גבי ככר של הפקר והקשית עליו חדא מסברא כיון דהר"ן סובר רפ"ב דקידושין דזכי' מטעם שליחות ובהקדש כ' והוכיחו הרשב"ם ותוס' ב"ב דף ע"ט והובא גם במג"א סוסי' קנ"ד דאין יד להקדש וכיון דאין יד מסתבר דאין שליחו' להקדש וממקומו הוא מוכרע דהתויו"ט פ"ג ממעילה מ"ו השיג על התוס' דנהי דאין יד מ"מ יש שליחות וא"כ ע"כ התוס' לא ס"ל דיש שליחות וגם לא מסתבר כדברי תוי"ט דמלתא דאיהו לא מ"ע האיך יעשה שליח עכ"ל בקצרה ויפה הקשית ועוד הקשית דמירושלמי פ"ד דפיאה על מתני' דנטל מקצת פיאה דמוקי לקרא דאני בעניי הכינותי כו' בקיימי' ראשון ראשון מוכח דלא כר"ן.

והנה באמת מזה מוכח להיפוך דמירושלמי ממש מפורש כדברי הר"ן דהרי בפ"ד דפיאה הנ"ל יליף ר"ל מקרא דאני בעניי הכינותי כו' דאדם זוכה לחברו במציאה ובפ"ח דגיטין הלכה ג' יליף מקרא דאני הכינותי כו' דד"א קונות ומזה נראה דשם בגיטין וכן בפ"ק דמציאה דיליף ד' אמות מינה סבר אי ס"ד דבא לידו והקדישה א"כ קודם הקדש כבר זכה בו והי' עשיר וע"כ שלא בא לידו אלא בתוך ד"א שלו ונהי דד"ה קונות להיות נקרא שלו מ"מ אפשר לקרות זה ואני בעניי וכו' וע"ז מדחה דמיירי בקיימי' ראשון ראשון ר"ל שבא לידו ואפי"ה קרי לעצמו עני שזה שבא לידו לא כיוון לקנות לעצמו אלא להקדש ולעולם לא זכה בו ולכך נקרא לעצמו עני.

ולפי דיחוי זו קאמר במס' פאה דמוכח דאדם זוכה לחברו דהיינו מגביה לחברו לפי התירוץ דמיירי בהקדיש ראשון ראשון וכפירוש הנ"ל דהגביה מיד ברגע הראשון לצורך הקדש ולכך מוכח שפיר דבהגביה לחברו קנה חברו ונהי דהירושלמי מדחה דאיכ"ל דעני שאין עשירות לפני המקום ועוד תי' שם בע"א מ"מ מוכח לפי הירושלמי כהר"ן וכן מבואר בהדיא הפירוש בהגהות מרדכי השני בפ"ק דב"מ וא"כ כיון שי"ל סיועתא לדברי הר"ן ולכל הפחות האמורא הראשון דמייתי ראי' מקרא דאני בעניי וכו' סובר כן וא"כ גם לדידי' צריך טעם איך מפרש כן דבמאי יזכה להקדש הא ממתני' בפ"ג דמעילה מוכח דאין יד ואין שליחות להקדש ובאמת ממתני' אין הכרח דכבר כ' הרמב"ן בחידושיו לב"ב שם דלעולם יש יד להקדש אלא שאין בו דין מעילה וא"כ על הירושלמי לא קשה אבל על הר"ן עדיין תקשה אפילו אי ס"ל כהרמב"ן מ"מ סובר דאין מעילה ואיך אמר רבא דמעל:

אלא נראה דהפירוש בהר"ן מידי דהוי כמגביה מציאה לחבירו דקנה חברו הוא הר"ן לטעמי' דנראה מדבריו המובאים בש"מ דס"ל הפירוש בביצה דף ל"ט דפליגו ר"נ ור"ש אי קנה או לא קנה חברו והקשה ר"נ אדר"נ וס"ל להר"ן כתי' ר"ת דר"ש סובר קנה חברו ואפי"ה הוי כרגלי הממלא משום דהוי כאלו זכה בו ע"מ לזכות לחברו ולכך הוי כרגלי הממלא דאיהו הראשון ומזה הוכיח הר"ן דיכול לזכות ע"מ שיזכה ה"נ דעתי' שהדיא לא יקנו לו אלא ע"ד לזכות להקדש ולא הי' לו מעיקרא זכות רק כמו קני ע"מ להקנות דקי"ל בנדרים דף מ"ח ע"ב דקנה לענין זה ומ"מ לא הי' מעיקרא ברשותו דיהא עליו כגזבר שאין לו בו זכות רק שיכול להקדיש ולכך אם נטלו לאוכלו הוציאו מרשות הקדש ולעולם דס"ל להר"ן דהקדש אין בו לא יד ולא שליחות מיהו גוף הדבר דאין יד ושליחות להקדש אינו מוכרח כ"כ ומרן הגאון זצ"ל כ' בגליון המג"א סי' קנ"ד דאין דין זה מוכרח דדלמא מיירי בחצר שאינו משתמר ועכ"פ דינו דהר"ן א"ש.

אבל זה אמת דדינו של הר"ן אין כל הפוסקים מודים לו בין אם הוא טעמא משום שליחות וס"ל כסברת התויו"ט הנ"ל דיש שליחות ואע"ג דאין יד אבל שליחות יש ואין זה סברא הפוכה דשלוחא דשמיא נינהו וקושית התויו"ט על התוס' לא קשה דהתוס' ס"ל כמ"ש הנמוק"י רפ"ק דב"מ דף י"א דאע"ג דאמרינן דלא גרע משליחות זה שייך היכא דדעת אחרת מקנה אותו אבל אם אין דעת אחרת מקנה אותו כגון במציאה לא שייך משום שליחות דהרי הוי תופס לבע"ח במקום דהוי חב לאחרים ולא מהני אפילו בעשאו שליח ובשלומא באדם שייך מגביה מציאה לחברו משום מגו דזכי לנפשי' לא הוי חב לאחרי' אבל בחצר ע"כ הטעם משום יד אריכתא וכמו שכ' הנמוק"י וא"כ בחצר של הקדש דאין יד שפיר כ' התוס' ורשב"ם אפילו אי ס"ל כמ"ש התויו"ט דיש שליחות וא"כ נמי א"ש דברי הר"ן.

מיהו לפי"ז הרמב"ן ע"כ פליג על זה דהרמב"ן בחידושיו והובא בשמ"ק ב"מ דף י' סובר דלכך מגביה מציאה לחברו קנה דמציאה לא מקרי חב לאחרינא וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דהחצר משום שליחות הוא וזה נראה באמת מה שדחקו לרמב"ן בחידושיו לומר טעם אחרינא דלדידי' אפילו אי אמרינן כתוס' מ"מ משום שליחות יזכה בו הקדש וכקושית התוסיו"ט ולכך פירש דמ"מ לית בי' מעילה כיון שלא הקדיש בפה ולפי"ז לא ס"ל לפרש כפירוש הר"ן דסובר ע"כ במגביה מציאה אית בי' מעילה אמנם לפי התי' הראשון שכ' דהר"ן סובר כפי' ר"ת וחשיב לי' כזכי ע"מ לקנות ולפי"ז ע"כ רש"י ואינך תירוצים דתוס' פליגו עלי'.

אמנם אם נאמר תרווייהו לאהדדי אפשר דלית מאן דפליג דלפירוש רש"י ותוס' התי' הראשון דלא ס"ל דהראשון קנה ע"מ להקנות איכ"ל דס"ל דיש שליחות ויש מעילה מכח שליחות דשלוחא דשמיא הוא ואפי"ה אמרינן שם במעילה דאינו מועיל משום דחב לאחרינא והוי תופס לבע"ח במקום שח"ל וא"כ הכא באדם דשייך מגו דזכי לנפשי' שפיר יש לומר מטעם שליחות מועיל ולשיטת הרמב"ן דסובר ע"כ דאין מעילה בכה"ג כנ"ל איכ"ל דכאן הוי כקני ע"מ להקנות ולעולם כ"ע אית להו כהר"ן ודברי חכמים שרירין וקיימין הארכתי בזה הואיל ועלתה על דעתך לדחות דברי הר"ן ולדחות פי' הרא"ש הראיתי לך בעזהי"ת כמה גדולים דברי חכז"ל ואם תהגה בהם ותחפוש מטמניהם אז דעת קדושים תמצא ועפ"י הפירוש שכתבתי לעיל בר"ן מיושב קושית העולם שמקשין על הר"ן מהש"ס דריש פ' שילוח הקן דפריך מוקדשין היכא מושכחת לה דכיון דקנו ע"מ להקנות אפשר חשיב לי' כמזומן ובזה אסיים ואחתום בברכה כאות נפשך ונפש ידידך ורבך הדו"ש:

הק' משה שיק מברעזאווע

תוכן העניינים

מהרם שיק יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה