מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק
תשובה שסג
בעזהי"י יום ג' לסדר וישלח תרל"ט לפ"ק חוסט.
החיים והשלום וכל טוב לתלמידי ש"ב הרב המאוה"ג המופלג מוה' שלמה שיק נ"י אבדק"ק קארצוג יע"א.
מכתבך קבלתי וראיתי מה שחידש מעלתך שאבל בימי אבלו לא יברך על הבשמים במו"ש משום שהוא משיב את הנפש כמו דקי"ל באו"ח סי' תקנ"ו גבי ת"ב ועוד הבאת ראי' מגמ' דמוע"ק דף כ"ז ע"א גבי מכבדין וכו' ואין מביאין את המוגמר ולא את הבשמים בבית האבל וכו' ודין זה מובא ביו"ד סי' שע"ח סעי' ז' ושוב הבאת שהברכ"י סי' רצ"ז כ' בשם האבודרה"ם דאבל אין מברך על הבשמים ומביא ראי' מת"ב וממילה מיו"ד סי' רס"ה סעי' ד' גבי הדס דמביאין במילה. בת"ב במילה אין מביאין רק אח"כ מסיק שאינו מוכרח ותמהת על זה למה לא הביא ראי' מוכרחת לדעתך מברייתא דמוע"ק הנ"ל עכ"ל בקצרה ולדעתי אין הראי' שהבאת ראי' דהנה צריכין אנו לשום עין ולתת לב מה הוא ענין המוגמר שהי' נוהגין אז.
והנה בפ' כיצד מברכין במ"ו דתנן שם הוא מברך על המוגמר פי' הרע"ב דרגילין היו להביא אחר הסעודה עצי בשמים במחתה על האש לריח טוב והיינו שאז הי' המנהג שלאחר האכילה היו מביאין בשמים להריח את הבית וזה אחד מן הקישוטין שהיו מקשטין את הבית לאחר האכילה וכשם שאסור לקשט את הבית ומצוה להפוך את המטה בבית האבל כך אין מביאין את המוגמר להריח לריח טוב להיות הבית מקובל להיושבים שם או להבאים שם ולזה אסור להביא שם מוגמר וגם בוודאי אם הי' מדליקין את המוגמר להריח בדיעבד וודאי היו צריכין לברך דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ובבית המת שאין מברכין כמו דקי"ל ביו"ד סי' שע"ח דלא היו מברכין אבל היו מכניסין היינו דווקא שם שהכניסו המוגמר להעביר ריח הרע אבל היכא דלא שייך להעביר ריח רע אסור.
ובזה מובנים דברי רש"י ז"ל שכ' דבבית המנחמים דמביאין מוגמר דהיינו אותן המביאין מאכלים דהמוגמר שייך להמאכל אחר אכילה לכך גם זה הביאו עם המאכלים אבל בוודאי לא היו מדליקין אותו דאם היו מדליקין אותו היו צריכין לברך כי אסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה ורק אם הדליקו אותו להעביר ריח רע אז א"צ לברך ולכך באמת שינו הפוסקים את לשון הגמ' המבואר שם. ועתה נבוא לנידון מעלתו נ"י בוודאי אם יש לבעה"ב אנשים שאינם אבלים והוא מברך להוציא אותם כדרך העולם שהבעה"ב מברך ומוציא בוודאי אין כאן שאלה וע"כ מעלתו מיירי שכולם אבלים ואפי"ה לדעתי אין שום ספק ובוודאי צריך לברך דלכאורה הדבר תמוה דבשר ויין רשאי האבל לאכול ולשתות אע"ג שהבשר משמח וכדאמרינין אין שמחה אלא בבשר גם כתיב ויין ישמח לבב אנוש ואבל הרי אסור בשמחה ואפי"ה מותר באלו וריח שהוא רק להנאת הנשמה כמבואר באו"ח סי' רי"ז שהוא רק לשמח הנפש להשיבה וזה יהי' אסור ובשלומא בת"ב דאסור ג"כ לאכול ולשתות שפיר י"ל דאסור ג"כ להריח כשם שאסור לו לעשות תענוג לגופו אסור להריח ג"כ שהוא תענוג לנפש ולהש"ך ושאר פוסקים ס"ל דמותר להריח באמת כי אם במ"ש דמוכחא מילתא דבא להשיב הנפש אבל אבל דרשאי לשתות יין המשמח לב איך יהי' אסור להריח המשמח את הנפש והרי אמרו חכז"ל חמרא וריחא פקחין והם במדרגה אחת וכנ"ל.
ועוד הרי מבואר בסוכה דף כ"ה דפריך איך אבל מותר בק"ש ומשני דהאבל מחויב להעביר הצער מלבו כפרש"י שם ואבל אינו מחויב לצער עצמו אלא שלא לעשות דברים שאסרו לו משום כבוד המת אבל דבר שאינו אסור משום כבוד המת אינו מחוייב לצער עצמו ולכאורה קשה שם דבת"ב יהיו אסורין בק"ש דבת"ב וודאי אנו מחוייבין לצער עצמינו וצ"ל כיון דבת"ב החיוב צער הוא משום כבוד שמים ועלבון תורתינו הקדושה ומין במינו אינם מבטלין זה את זה אבל להריח בבשמים במ"ש להשיב נפשו המנהג לאסור ובפרט שעתה נתבטל הקטורת משא"כ באבל שאינו מחויב לצער עצמו צער מה שאינו לכבוד המת דווקא ובעניני הגוף ראוי למונעו בדברים הנוגעים בכבוד המת אבל בענין הנשמה שאינה קרובה לאבותינו או לשאר קרוביו למה תתאבל היא ולמה יהי' אסור להשיב נפשה כן נראה לפי ענ"ד נכון וכן הוא מנהג העולם דברי רבך ושאר בשרך הדו"ש.
הק' משה שיק מברעזאווע