מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק
תשובה שלז
הנה הרמב"ם פסק בפט"ז ממ"א דין כ"ז דאין הב"ד מצווין להפריש קטן הא"נ אבל אסור למיספי' לי' בידים והרב אב"ד דק"ק אלטונא נ"י בעלי שצ"ה מכתב מסתפק דלמא הא דאמרו להזהיר גדולים על הקטנים היינו אם הגדולים מחוייבים וישנם באזהרה זו אבל אם אינם בכלל הלאו ההוא אינם מצווים דלא למספי ולכאורה יש להביא ראי' לזה ממאי דקשיא לי בנזיר דף נ"ז ע"ב דלר"ה אשה רשאי להקיף קטן ואמאי הא אסור למספי' בידים ולראב"א דמקיש מקיף לניקף כתב השעה"מ בפ' י"ב מהלכות ע"ז דהקפה שאני דגלי מלא תקיפו דהיכא דהניקף אינו חייב אין כאן אזהרה אבל לר"ה. דלא מקיש קשיא וכבר כתבתי בזה [עיי' בחאו"ח סי' קנ"ח] וכעת ראיתי שבפמ"ג סי' שמ"ג העיר קצת בזה ואי אמרינין דהיכא דלית גבי' אזהרה אינו מוזהר על דלא למספי' הוי א"ש:
אמנם יש להביא ראי' בהיפוך דהרי בנדה דף מ"ו ע"ב אמרינין לענין קטן שנדר או נשבע וכן לענין קטנה יתומה שנדרה אמרינין והא קטן או"נ הוא ואע"פ שהבעל והגדול אינו מוזהר ואין לומר דמכח כ"ש פריך זה אינו מדנקט או"נ הוא משמע דדין זה שוה לאו"נ וכן מבואר ברש"י ובתוס' שם בד"ה אין ב"ד וכו' דהקשו הא ר"י סובר ב"ד מצווין להפרישו ומאי קושיא התם שאני דאינו אסור לבעל וע"כ דס"ל דאין חילוק ודייקו כן מלשון הש"ס דנקט או"נ וכן מוכח בגיטין דף נ"ה ע"א ובתוס' שם בד"ה ועל הקטנה וכו' וכן פריך שם גבי חרש וחרשית וליכול קטן אוכל נבלות ועיי"ש בפרש"י ואע"ג דהבעל כהן ורשאי לאכול בתרומה אפי' מדמי' לי' לאו"נ:
איברא דעדיין י"ל דבוודאי למ"ד ק' או"נ מצווין להפרישו ואם כן האיסור מצד הקטן האוכל א"כ אין חילוק אפי' מי שאינו מוזהר על לאו זה מ"מ צריך להפרישו מכח האוכל אבל לדידן דקי"ל דדווקא למספי אסור א"כ אין האזהרה מכח הקטן וא"כ אפי' להפריש יהא מוזהר וע"כ מצד העושה א"כ דלמא דווקא אם זה דמספי מוזהר אסור לו למספי כדי להרחיקו וסחור סחור אמרינן לנזיר וכאשר הבאתי ראי' מהא דמקיף ואם הי' סברא זו אמת הי' מיושבין קושית המל"מ שם שהקשה על תוס' נדה דף מ"ו ד"ה אין ב"ד וכו' שהקשה דהו"ל להקשות דיהא אסור מטעם דאסור למספ' ולהנ"ל דלטעם למספי שם לא שייך דשם אין הבעל באותו אזהרה ולכך הקשו רק מכח ר"י ולפי הנ"ל גם על הרוקח שפקפק שם לא קשה דאיכ"ל דהרוקח סובר כהטור ביו"ד סי' שע"ב דבאמת כהנים אפי' להפרישו מצווין וא"כ אפי' אשה שאינה מצווית מוזהרת להפרישו ולכך צריך לומר הטעם משום דהוולד במעי' ועפ"י הרוב אין אנו מצווין עליו כן י"ל לכאורה.
מ"מ מדברי הרשב"א המובא במל"מ הנ"ל שהקשה בקטנה שנדרה דהוי כמו מספי בידים ואע"ג דהוא אינו מצווה אסור למספי וכן נראה לפי ענ"ד דמוכח מדברי התוס' פסחים דף פ"ח ע"א ד"ה שה לבית אבות וכו' דאע"ג דשרי לדידהו הקשו דאסור למספי וכן מוכח ביבמות דף ע"א דקא מבעי' לי' קטן ערל אי מותר לסוכו בשמן של תרומה וע"כ בכהן מיירי דישראל בלא"ה אסור הנאה של כלי' ואלא ע"כ בכהן ואע"ג דלדידי' שרי מ"מ פשיטא לי' דלדידי' אסור למספי וכ"כ הטו"ז ביו"ד סי' שע"ג לדייק מלשון הרמב"ם והטור דאפי' ב"ד ישראל מוזהרין עליו:
והנה הא דפסק הרמב"ם דאב מצוה עליו להפריש בנו וגם מה שחלקו התוס' בין הגיע לחינוך וכו' נראה דהיינו לבתר דגלי לן קרא דאסור למספי לי' וחזינין דלא הותרה אצל קטן א"כ בעינין חינוך והפרשה אבל לולא שגילה לן התורה הו"א דקטן לא הי' בכלל האזהרה ואין כאן מצות פרוש ובזה מיושבים כמה קושיות עיי' במל"מ סוף ה' מ"א. ועל דבר הקושיא מהא דמותר להקיף אשה לקטן נראה ראי' למ"ש הכ"מ פי"ב מע"ז דהיכא דאין הניקף מסייע לית בי' איסור כלל לניקף ואפי' מסייע מ"מ הוא אינו ספי לי' זה בידים:
ולפי מ"ש למעלה דאפי' בדבר שלא מוזהר המאכיל אפי"ה אית בי' איסור למספי נראה לפי ענ"ד לישב דברי רמב"ם פ"ו מתרומות דף ד' שכ' דחרשית אפי' השיאה אביה אין אוכלת משום גזרה דחרש בחרשית והכ"מ תמה עליו מש"ס דגיטין דף נ"ה דמדחה גזירה זו דפריך וליכול קטן או"נ הוא ונראה דהרמב"ם סובר מה שמתירין לו לינשא חשיב כמאכיל ומקרי מספי' לי' בידים וא"כ קשיא לי' מאי קאמר וליכול קטן א"נ הוא וניחא לי' להרמב"ם דנהי דאנן ביבמות מסקינין דבכ"מ אסור למספי מ"מ לר"ש דסובר כ"ש למכות לית בי' צריכותא דמה לשרצים שהוא בכ"ש דהא גם שאר דברים הוא בכ"ש וליכא צריכותא וכן לר' יאשי' בירושלמי פ"ג דערלה דיליף מלא יאכל חמץ דאסור למספי קשיא תרתי דם וחמץ ל"ל וע"כ הוי ב"כ וא"כ לדידהו מקשה כיון דמתני' דחרשת הלכה פסוקה הוא ולכך מקשינין וליכול קטן או"נ הוא וקשיא לר"ש ולר' יאשי' אבל לדינא דקי"ל דאסור למספי שפיר כ' הרמב"ם גזירה חרש בחרשית וא"כ גם מזה ראי' למ"ש דאיסור למספי שייך אפי' במי שאינו מוזהר.
אמנם טעמא מאי ומנ"ל בחמת זה ונראה בוודאי אם הי' נכתב האיסור על המאכל י"ל כן אבל באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו והקרא על האוכל נאמר אלא דמכח יתורא ילפינן דקרא דלא תאכלום כי שקץ הם בא לרבות את הקטנים וכן קרא דכל נפש לא תאכל דם גם לקטנים נאמר וקטנים לאו בני קבולי אזהרה הם וע"כ דכוונת הקרא להזהיר הגדולים על הקטנים וכיון דבקטנים תלה הקרא אין חילוק במאכל וכן לענין טומאת כהנים ואמרת אליהם לנפש לא יטמא קאי גם על בני אהרן הקטנים.
ובדרך זה יש לישב דברי הטור בסי' שע"ג שכ' דבכהנים האזהרה גם לפרושי והקשו עליו ולהנ"ל אמינא דקשיא לי' רישא דקרא דכהנים בני אהרן משמע דרק כהנים מוזהרים ומקרא דואמרת אליהם לנפש לא יטמא משמע דכולם מוזהרין אליהם ולכן מישב דלמספי אסור לכולם ורישא דקרא בכהנים היינו לאפרושי ודווקא אי גם סיפא דקרא מיירי לאפרושי צריך לדחוק דלאפושי באזהרה לכהני' אתא ולעבור עליו בשנים אבל לפי האמת דהאזהרה לאסופי אתא לא צריך לאוקמי' באזהרה יתירה אלא רישא לאפרושי וסיפא למספי ולאפרושי דווקא כהנים מוזהרים כן נראה לפי ענ"ד כוונת הטור.