אור ברסלב

מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק

תשובה שכה

תשובה שכד

בעזהי"ת יום ה' לסדר נשא שנת תרל"ז לפ"ק פה חוסט יע"א.

החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג בתורה מוה' אליעזר אב"ד דק"ק האנשוויץ יע"א.

מכתבו קבלתי ובו נשאלתי ע"ד בכור שהטיל נכרי בו מום ע"פ מה שאמרה לו נכרי' אחרת שאם יטילו בו מום יהא מותר לשחוט וכ' מעלתו נ"י שיש סברא לומר שלא כוונו להתיר משום שעשו בו ב' מומין באוזן ובאלי' וביו"ד בסי' שי"ג קיי"ל דאם לא נתכוון הגוי להתיר מותרין לשחוט עליו וכ' מעלתו נ"י שיש לחוש שאם לא נתירו שיבוא לידי בזיון שהגוים יהרגוהו ויאכלוהו עכ"ל בקצרה.

הנה לכאורה הי' מקום לצדד לפי מ"ש הרא"ש בב"מ דף צ' דאע"ג דאיבעי' דלא איפשטה הוא אי אמירה לגוי שבות בשאר איסורים וא"כ הוי ספיקא בדרבנן והי' לן לומר ספק דרבנן לקולא ואפי"ה אין לומר לגוי להטיל מום בבכור משום דאיכא בזיון קדשים וא"כ הי' אפשר לומר היכא דאם לא יטילו בו מום עי"ז יהי' בזיון קדשים ולא יועיל כלל במה שאין מטילין בו מום שוב איכ"ל האיבעי' לקולא מיהו זה אינו דאפי' אם הי' מקום לחשש זה מ"מ אין ספק מוציא מידי וודאי דבמטיל בו מום בוודאי איכא בזיון ואם לא יטילו הוי רק ספק אולי יהי' בזיון ובלא"ה גוף הסברא שיבוא לידי בזיון אינו מובן כלל דממנ"פ דהרי הדין שכופין את הכהן שיטול הבכור ויגדלנו כמבואר ביו"ד סי' ש"ו ובתשובת מרן בעל חת"ס בחיו"ד בתשובה ש"ב ואם הבעלים פשעו הבעלים הם מחוייבין לגדלו וליתן אותו לשומר או לרועה ואם הבעלים פשעו ואינם עושים כפי הדין רק מניחין אותו הפקר וכי משום שהם עושין שלא כדין נתיר להם דבר שאסור מצד הדין וכן לא יעשה.

ולכאורה הי' נ"ל דאפשר לומר דאם גוי א' אמר לגוי אחר להטיל בו מום אפשר דמותר אם הגוי הראשון לא אמר לשני של מי הוא הבכור ועשה הגוי השני אדעתי' דאמירת הגוי הא' והרי איכא איבעי' אי גם בשאר איסורין אמירה לגוי אסור כמו בשבת ובשבת עצמו הביא בתשובת חו"י בסי' נ"ג פלפול בזה אי בשבת אסור לומר לגוי שיאמר לגוי אחר ובספר תוספת שבת בכללים בסי' רמ"ג כ' דמידי ספיקא לא נפקא וא"כ הי' מקום להתיר בבכור בכה"ג:

מיהו גם היתר זה אינו לפי מ"ש הרא"ש שם דיש לאסור משום בזיון קדשים וא"כ גם בכה"ג איכ"ל דאסור עוד צדדתי אני במקום אחר די"ל דלענין בכור אמירה לגוי מה"ת אסור כיון דילפינין מקרא דהגרמה אסור מה"ת דאסור לגרום לו מום ואיכ"ל דע"י גוי נחשב ג"כ גרמא וא"כ אפ' אמירה לאמור לגוי אחר ג"כ אסור ובלא"ה בנידון דידן נהי דגוי אחר אמר לו שיועיל מ"מ לא צוה אותו וגם נראה שהוא ידע של מי הוא.

ועתה נבוא לעיקר הדין דמסתמא כל גוי שעושה מום בבכור עפ"י הרוב הוא עושה כדי להתיר ורק בדרך רחוק הוא שיעשה משום שחוק או שצריך הקזה וכיו"ב ודברים אלו הם רק על ההזדמן ודרך המיעוט ומ"ש מעלתו דבנידון דידן לא כוון להתיר זה אינו מובן איך י"ל דע"י שעשה ב' מומין נימא דלא כיון להתיר אדרבה מזה נראה שאמר אולי לא יהא סגי באחד ע"כ עשה גם השני:

אלא שלפי הנראה מדברי הפוסקים יש בזה ב' שיטות מדברי רש"י בבכורות דף ל"ה נראה מבואר דס"ל כל שעשה הגוי המום כדי להתיר הוי כשלוחו של ישראל והוי כאלו נעשה ע"י ישראל ואסור וכעין דאמרינין בשבת דגם הנעשה ע"י גוי אסור לישראל ליהנות ממנו אמנם לפי שטה זו קשה טובא לשון מתניתין שם זה הכלל כל שנעשה שלא לדעתו של ישראל מותר לדעת ישראל אסור.

וגם הביא הגהות מרדכי ראי' מלשון הש"ס שם דקאמר דכל ממילא שרי והנראה לי מדבריה' דהכלל הוא בזה כמ"ש הר"ע ברטנורא דאם דעת הגוי לעשות נחת רוח לישראל אז מקרי לדעתו וזה א"א שיעשה כן על דעת ישראל ממש דאולי לא ניחא לי' להישראל ומי רשאי לצרום אוזן או לשבר רגל או לחתוך באלי' של בהמות חברו מבלי דעת בעל הבהמה ואי אפשר זה אא"כ הישראל גילה דעתו שיכול הגוי להבין מדבריו דניחא לי' ואז אם עושה הגוי המום מסתמא עושה לעשות נחת רוח לישראל וא"כ הוי כשלוחו ואסור להנות ממנו כמו דאמרינין באו"ח בסי' רע"ו בדין נכרי שהדליק נר בשביל ישראל ואסור כל בר ישראל להנות ממנו הן מי שנעשה לצרכו והן לאחר.

והיינו דאמרינין במתניתין כל שלא לדעתו ופירשו בגמ' אפי' אם ישראל מסיח לפי תומו שאין לבכור ההוא היתר כי אם ע"י מום אפי"ה אין כאן גילוי דעת כיון שהוא מסלפ"ת עפ"י מעשה וחובר דברים וכמו דקי"ל באהע"ז סי' קי"ז לענין עדות אשה ובכה"ג לא מקרי מכוון לעדות דיש לתלות שרק דרך סיפור אמר וא"כ ה"נ לא הי' רשות לגוי להטיל מום כיון שבעל הבהמה הסיח רק לפ"ת ואם הי' הישראל רוצה לתבוע את הגוי בערכאות הי' יכול לנצחו כמזיק וע"כ דהנכרי רק אדעתי' דנפשי' עביד וזהו הנקרא במתניתין שלא לדעתו:

אבל אם הישראל מסיח לפניו שלא לפי תומו א"כ נראה שהישראל גילה דעתו בזה לפני הגוי דניחא לי' שיעשו בו מום ובכה"ג מקרי שלוחו ואסור לשום אדם מישראל ליהנות מן הבכור ע"י מום זה זהו דעת הגהות מרדכי בסוף חולין וזה דעת האו"ז המובא בד"מ. והד"מ כ' דגם תשובת הרא"ש איכ"ל דס"ל כן. ובזה מובן דגם בש"ע ביו"ד סי' שי"ג ס"ג שהביא שם תשובת הרא"ש ג"כ איכ"ל דס"ל כן. ודווקא אם גילה הישראל דעתו דניחא לי' אסור ולכך קרי לי' להמטיל המום משרתת היינו שעושה רצונו של אדם מקרי משרתת והא דכ' שם בסעיף ב' מעשה דקסדור אם כיון להתירו וכו' אסור איכ"ל ג"כ דאין הכוונה דאם הגוי נתכוין להתיר אסור מדלא נקט אבל אם כיון להיתר ונקט בלשון כינוי בו' להתירו לרמז בו שעושה להתיר לצורך בעליו והגוי יודע דניחא להו לבעלים ורק אז אסור דגם שם במעשה דקסדור ע"י שתיקה ששתקו לו במום ראשון שעשו לבכור השתיקה הי' גילוי דעת דניחא להו לבעלים ולכך אסרו אח"כ.

ועכ"פ לפי מ"ש הד"מ דגם תשובת הרא"ש איכ"ל דס"ל כהגהות מרדכי בוודאי י"ל דגם השו"ע סובר כן ולכך שינה לשון הרא"ש בסעי' ג' ונקט משרתת ועכ"פ כיון דיש ב' דיעות בזה והרמ"א כ' שם דהיכא דהוי ספיקא שרי וא"כ ה"ה בספיקא דפלוגתא דרבבתא דיש ג"כ להתיר.

וא"כ בנידון הנ"ל אם לאחר חקירה ודרישה יתוודע שבאמת בלי גילוי דעת הבעלים עשה הגוי המום כי צריך דרישה וחקירה על זה כי הדבר תימה שיעשה הגוי מום בלי גילוי דעת הישראל ואם הבעלים הם כהנים קיי"ל דחשודים להטיל בו מום ואינם נאמנים כמבואר גם בתשובת הרא"ש ההוא ורק אם אין הבעלים כהנים ויתוודע ע"י דרישה וחקירה שלא נעשה המום בגילוי דעת של הישראל דאין חילוק אם גרמו הבעלים או ישראל אחר א"כ צריך ג"כ לדעת שלא נעשה המום ע"י גילוי דעת של ישראל אחר ובכה"ג נראה לפי ענ"ד דיש להתיר ע"י שלשה אם יראו שהוא מום גמור ששוחטין עליו גם בזה"ז כדאיתא שם ביו"ד ומה שנראה לפי ענ"ד כתבתי ואחתום בברכה וכו'. הק' משה שיק מברעזאווע.

תוכן העניינים

מהרם שיק יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה