מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק
תשובה שכד
בעזה"י יום ו' עש"ק פ' שלח תרל"ו לפ"ק חוסט יע"א.
החיים והשלום וכל טוב להרב המאוה"ג המופלג כש"ת מוה' יהודא ג"פ אב"ד ור"מ דק"ק סעמיהאל יע"א.
מכתבו קבלתי ובו נשאלתי ע"ד בכור שנתן הבעה"ב אותו לכהן כדינו ובבית הכהן נעשה בו מום שנפגם אזנו ע"י ערל ולאחר החקירה נודע שאינו כמו שאמר הגוי שעשה כן כדי [חסר[ אלא שקטן אחד אמר לו שיצרם אזנו ושאל מעלתו מאי דינו כי אחד רוצה להתירו דאין שייך קנס דהכהן לא עשה ולא כלום ומעלתו חולק עליו דמסתמא אמר הקטן זה להתירו וכיון שעושה הגוי כדי להתירו אסור לשוחטו על אותו המום ועוד שאל אם רשאי אותו הכהן ליתנו לחצרו של כהן אחר בחזקת בכור תם שיתלה פיתקא עליו שהוא בכור תם ג' אם מותר לקושרו בחבל סביב צווארו דהוי עבודה בקדשים לפי המבואר באו"ח סי' ש"ה סעי' י"ב לענין שבת וכן משמע מרמב"ם פ"א מהלכות פרה דאם קושרו במוסרה לא מקרי עול ד' לפי מאי דמבואר בש"ך בסי' ש"ו ס"קח דאסור להאכילו לכלבים אם מותר להאכיל העצמות לכלבים עכ"ל בקצרה.
והנה מום שנעשה ע"י אדם הן אם נעשה ע"י בעלים או ע"י אחרים אסור לכ"ע לשוחטו עליו דאע"ג דהבעלים לא עברו איסורא מ"מ אסור להערים לכך גם בחמץ קי"ל אם עבר עליו הפסח הן באונס או בשוגג אפילו לבנו קנסי' אפילו מת והוריש לבניו קנסינן ומבואר בנוב"י בח"א סי' כ' יעויי"ש וצריך להסביר מדוע בבכור לא קנסו בנו אחריו משום דשם לא שייך הערמה ולמה בחמץ קנסו בניו ובאמת במהרי"ט אלגזי רצה לומר דגם בחמץ לא קנסו בניו וצ"ע ועכ"פ דווקא בניו דהוי פנים חדשות ולא שייך הערמה אבל באדם אחר סתמא תנן במתניתן דאין שוחטין עליו ולא קאמר דהבעלים אין שוחטין וכן מוכח ממתניתן דף ל"ה שם ממעשה דתינוקת שם שלאחר שראו שגם לאחרים וכו' עשו מום אסרו וכל שנעשה כדי להתירו אפי' ע"י תינוק אסור וכ' שם הרמב"ם בפי' המשנה משום דהוי כמו שלוחו כמו דאמרינן שם בשבת לענין שבת דגוי אפילו אם עושה מעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו דהוי כשלוחו וה"ה הכא וכן מבואר באו"ז הגדול בשו"ת סי' תשנ"א אות ה' המובא בד"מ ובש"ך סי' שי"ג מוכח דאמרינן דאם מוכחא מילתא דאתא להתיר אפילו לא אמר לו ישראל כלל אסור לכ"ע.
אמנם מבואר מדברי האו"ז שם וכן בהגהות מרדכי בחולין המובא בד"מ שם דאם עשה הגוי מעצמו אפילו אם נראה כעין רגלים לדבר מ"מ אינו אסור ולפי הנראה מדברי הרע"ב דלאו במתכוון להתירו תליא מלתא אלא דאם עושה כדי ליהנות ולעשות נחת רוח לבעלים דאז הוי כזכי' דהוי כשליחות וכאלו אמר לו ולפי"ז נראה לי להסביר דווקא הכא דמוכחא דניחא להו להבעלים בהטלת המום וכעין הנך עובדא דמתניתן הנ"ל דעשה דבר זה הרבה פעמים ושתקו ומדשתקו ש"מ דניחא להו בכה"ג וודאי אסור אבל אם לא מוכחא מילתא ויש אפשרות דלא ניחא לי' אעפ"י שרגילות הוא דניחא לי' אבל כיון דמ"מ אפשר הוא דלא ניחא לי' וא"כ כיון דאסור לכל אדם ליגע בחפץ חברו ולשנותו בלי רשותו אפילו אם עפ"י רגילות ניחא לי' מ"מ אסור לאדם לשנות וליגע בחפץ שאינו שלו כ"ז דלא ידע בוודאי דניחא לי' ולכך אם עשה הנכרי בכה"ג מום היכא דיש רק אפשרות דלא ניחא לי' לבעלים מותר לשוחטו עליו זהו הנראה בדעת האו"ז והגהות המרדכי הנ"ל.
ולפי"ז אפשר לומר דגם הרא"ש בתשובה כלל כ' סי' כ"ב והש"ע שכ' הד"מ דלא מהני נראה לי דאיכ"ל דגם הם מודים דכבר הקשה הב"ח והטו"ז על תשובת הרא"ש הנ"ל שם ממה שאמרו בגמרא דאפילו במסלפ"ת בגוי מקרי שלא לדעתו ומותר ונראה דיש בזה ג' חילוקי דינים דאם הגוי עושה מעצמו וישראל לא רמז לו דניחא לי' אפילו אם הגוי מתכוון להתירו ע"כ הגוי אדעתו דנפשי' קעביד כדלעיל וכדמוכח ממתני' דבכורות דאפילו שאל לו הגוי מה טיבו של אותו וכו' והשיב לו מ"מ כיון שאין כאן גילוי דעת דניחא לי' ומותר ומזה הכלל אמרינן שם דמרבינן דאפילו במסלפ"ת דהיינו שהישראל התחיל עם הגוי וסיפר לו דבכור זה אינו נשחט אלא במום דבזה הוי מקום לומר דלמה סיפר לו ולהוי כאלו גילה דעתו דניחא לי' ויהא אסור קמ"ל כיון דבאמת אמר רק במסלפ"ת וכדקי"ל באהע"ז סי' י"ז סעי' י"ד דבגוי שאמר במסלפ"ת מת בעלה לא אמרינן דכיון להעיד.
והכא נמי במסלפ"ת כיון שאמר דרך סיפור לא מוכח דניחא לי' וא"כ אין רשות לגוי מישראל לעשות בו מום ומה שעשה לדעתי' דנפשי' עביד וזה מרבינן מזה הכלל דבכה"ג נמי שרי ולכך פסקינן ביו"ד סי' שי"ג סעי' ג' דדווקא אם לא כוון הישראל לכך אז מותר משום דהוי מסלפ"ת אבל במעשה דהרא"ש דהישראל לא אמר להנכרי בדרך סיפור במסלפ"ת וא"כ כשם דגבי עדות אשה בכה"ג דמכוון להעיד ה"נ מכוון שהגוי יעשה מום ונגלה דניחא ליה וא"כ כשעושה הגוי המום עשה שפיר אדעתא דישראל ולהנאתו והוי כאמר לו ואין כאן סתירה:
וזה כוונת הרא"ש וכן העתיק בש"ע דלכך אסור במעשה דהרא"ש מפני שהישראל כיון לכך והכוונה שמדבריו הי' נראה שרצונו שיעשה בו מום ובכה"ג אסור אבל אם יש מקום לתלות דליכא גילוי דעת דישראל דניחא לי' אפי' אם עשאו הגוי כדי להתירו מותר כיון דלא ידע הגוי דניחא לי' לישראל בוודאי רק אדעתי' דנפשי' קא עביד עכ"פ בנידון הנ"ל שהקטן אמר לו להגוי לעשות מום בוודאי אסור לכ"ע אע"ג שהבעלים לא ציווהו על זאת כבר הוכחתי דאין חילוק בין הבעלים לאדם אחר כל שהגוי יודע דניחא לי' לישראל ועשה אדעתא דישראל הוי כשלוחו וכבר כתבתי דאם ישראל עושה המום אע"ג דהבכור של אחר הוא אסור לשחוט עליו:
אמנם כ"ז כתבתי לברר הדבר במקום הצורך אבל באמת בנידון הנ"ל אין אנו צריכין לכל זה דבלא"ה אסור לשחוט על מום הזה דהרי הבכור הוא ביד הכהן וקי"ל דהכהן נחשד על הטלת מום ואפי' הוא צדיק גמור אין מאמינים לו אלא בעדים וכ"כ הרא"ש להדיא בכלל כ' הנ"ל ובנידון הנ"ל כמדומה דלא שייך עדות שיכלו להעיד שהכהן לא צוה זה להקטן וכל מום שנעשה אצל הכהן אפי' אם נפל מעצמו צריך דווקא עדות וכל זמן דלא הוברר בעדים הרי הוא כבכור תם לענין זה:
ומה ששאל אם מותר ליתן חבל בצווארו כבר כ' מרן הגאון בחת"ס בחיו"ד סי' ש"ה דאין לדמות שביתת בהמה לעבודה בקדשים בחבל ובכה"ג ודאי מותר:
ולפי מ"ש למעלה מובן ג"כ תשובה על מה ששאל אם רשאי ליתן הבכור לכהן אחר דאין זה שאלה דהאי בכור בחזקת בכור תם ורשאי ליתן לכל מי שירצה רק שהשני ג"כ ישמרנו כדין בכור ואסור לשוחטו עד שיפול בו מום אחר כדין ועיי' בחת"ס בחיו"ד סי' ש"ב שעיקר מה שחשדו לכהן הוא משום שגידולו וטיפולו מרובה וא"כ גם אם יהא רשאי ליתנו לאחר הרי יהי' לו רווח טובא שניצל עי"ז מן הטיפול והגידול ועדיין יש לחוש שיעשה בו מום עבור רווח זה.
ומה ששאל עוד אם רשאין להאכיל העצמות הרכים בוודאי שרי כמו שהעיר ג"כ בהגהות מרדכי בחולין פ' כיסוי הדם לענין חלב כיון דלא חזי לישראל לאכלו הוי דינו כעור וכן הביא הריטב"א בשם תוספת חיצונית וכן מבואר מלשון הש"ע סי' ש"ו סעי' ו' דמותר למכור החלב והגידים אפי' במשקל ומסתמא היינו לנכרים וכן בכל חלק האחוריים ובמקום אחר הארכתי (עיי' בסי' שלפני זה) ואין כאן מקומו והנראה לפי ענ"ד כתבתי:
ומה שהקשה על לשון הרשב"א שהביא הב"י בטור יו"ד בסי' קל"ב הא אי משיכה בגוי אינו קונה בוודאי מעות קינות וא"כ פשיטא דקנה המעות מיד ומותר להוציאן ומאי קשי' לי' לרשב"א זהו לא קשה מידי עיי' תוס' ב"מ דף מ"ג ד"ה מאי ארי' וכו' שפלפלו בזה אי גם במקום דמעות אינו קונות אי רשאים להוציאם ועיי' בחו"מ סי' ר"ט סעי' ו' דפוסק על שער שבשוק דאין קונה אלא למי שפרע ואפי' לר"י דמעות קונה ועיי"ש בנתיבות דאפי' הדבר ברשותו אלא שאין מוכר לו דבר ידוע ויכול ליתן לו יין אחר או חטים אחרים ג"כ לא קנה אלא לענין מי שפרע וא"כ שפיר מושכחת לה אפי' למ"ד דבגוי מעות קונות דלא קנה בכה"ג המעות משום דלא קנה החפץ ואפי' מי שפרע לא שייך גבי' ולכך שפיר הכריח הרשב"א לאוקמי' בגוונא ההוא ואחתום בברכה וכו':
הק' משה שיק מברעזאווע: