אור ברסלב

מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק

תשובה ש

תשובה רצט

להבחור המופלג בתורה החרוץ כה' אהרן שמואל נ"י:

מכתבו קבלתי וע"ד הקושיא שכ' על דברי הטו"ז ביו"ד סי' ש"ה ס"ק י"ח שפסק לאסור לפדות הבן ע"י ב"ד שיזכו ממון הנה"כ השיג עליו ומעלתו גיבב סברות לכאן ולכאן חדא על הנ"כ הפליג על הטו"ז דכ' דזה עצמו שאין הקטן עושה המצוה מקרי חוב קצת והקשה הנה"כ א"כ גם גר נמי ולמה קי"ל כר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דזכות הוא לו והקשה מעלתו נ"י דגירות שאני שאם יתגייר עתה ויהי' טעים טעמא דאיסורא שוב לא יתגייר ועוד דאין מצוה וחיוב עליו לגייר משא"כ פדיון הבן וגם דלמא ימית מקודם ואולי לא יזדקקו לי' תלתא וסברו' הראשונו' כבר הקשה על הנ"כ בתשובת אדמ"ו הגאון חת"ס בסי' רצ"ה בד"ה איברא וכו' שוב הקשה על הטו"ז דחשיב תרומה לקטן אפילו מכרי של גדול חוב איך בגדול לא חשבינן לי' חוב ובקטן נחשבי' חוב ובזה לא ראה דברי הטו"ז שכ' בעצמו הסברא ועוד הקשה אפילו אי תרומה חוב מ"מ פדיון אולי ימית או אולי לא יהי' לו מעות והוי ס"ס ואיך לומד הטו"ז פדיוה"ב מתרומה ושוב כ' להקשות איך אפשר לומר דתרומה חוב הוא הא אפשר לאשולי ואם ירצה לכשיגדיל יתשל עלה ויפריש בעצמו ואיך למד הצדה לדרך פדיון מתרומה להתיר כל אלה הסברות לקוטות ליקוטי בתר ליקוטי:

והנה שורש דברי הטו"ז הוא דבאמת יש בזה ג' שיטות דעת הר"ן ריש פ"ב דקידושין שם הסכים לדעת האומרים דאין זכי' לקטן כשם שאין שליחות לקטן כי אם מדרבנן יש זכי' וזה סברת תי' ראשון בתוס' כתובות דף י"א ולפי"ז גר קטן מטבילין רק מדרבנן עיי"ש בר"ן שהאריך ולפי"ז גם בתרומ' הא דמפרישין מה שהוא להאכיל הוא רק תקנה דרבנן לטובת היתומים והפקר ב"ד הפקר כמ"ש הרמב"ן ורשב"א בגיטין דף נ"ב ולפי"ז גם בפדיוה"ב אי אפשר ע"י ב"ד כיון דהחיוב על הקטן לפדות עצמו ואיך יוכל לפדות אותו אחר כי אם מתורת שליחות או זכי' וכיון שאין זכי' לקטן מן התורה א"כ אין פדיון לקטן מה"ת ואע"ג דיש לומר ב"ד שאני וכמו שהקשה בנה"כ כבר כ' הר"ן רפ"ב דקידושין דזה י"ל גבי חלוקת הארץ דווקא דהוי רק גילוי מלתא לברר הדבר ולשפוט ע"ז אופן החלוקה לכך יש לב"ד כח כי החלוקה משפט כתיב בי' ולו משפט הבכורה וכמו שאמרו לכך יש לב"ד כח אבל מנ"ל שיהי' לב"ד כח לזכות לאיש ולקטן למשוי נפשייהו שלוחים ובזה מיושב מה שהקשה הנה"כ על תוס' כתובות גבי גר קטן הא ב"ד שאני ולהר"ן הנ"ל לא קשה ועכ"פ להר"ן וסייעתו אין לפדות בכור יתום עפ"י ב"ד.

אמנם דעת הריטב"א וסייעתו דסוברים דיש זכי' לקטן מה"ת ולדידהו גר קטן מטבילין מה"ת וגם רשאין להפריש תרומתן מן התורה דזכות הוא להקטן כיון דמממון דידי' מפרישין תרומה טוב לתקן מיד שלא יוציא דבר שאינו מתוקן ומקרי מצוה דילי' והא דאין תורמין להניח הוא רק מדרבנן וכמ"ש הרשב"א בחי' בגיטין בחד תי' ועיין בריטב"א ריש פ"ב דקידושין כו' ולדבריהם הי' אפשר לומר דה"ה דפודין לבכור יתום ומזכין לו ממון כדי לפדות לפי דעת הרמב"ם דפסק בפ"ד דתרומות דאיבעי' דנדרים דף ל"ו דתורם משלו על של חברו תרומתו תרומה נפשט דזכות הוא לו ולשיטתו זו הא זוכין לקטן מה"ת וא"כ מהני הפדיון:

ולכאורה קשה גם לפי דיעה זו הא דיש זכי' לקטן היינו משום דאתא לכלל שליחות כדאיתא בב"מ דף ע"ח וכ"ז אם יתגדל אבל אנן הא קי"ל לזמן מרובה חוששין שמא ימות וא"כ אם ימות לא יבוא לכלל שליחות וגלוי' מילתא למפרע אי יש ברירה דלא הוי חתי לכלל שליחות ולא עדיף מגוי ואין לו זכי' ואיך סמכינין עליו לענין תרומה להפריש להניח אולי ימות וכן לענין גר קטן משמע מתוס' דמהני לפי גירסא זו מה"ת ובאמת אני כבר כתבתי במקום אחר דנראה הא דחיישינין שמא ימות היינו רק מדרבנן ולכל הפחות לדעת הרמב"ם דסובר בעלמא סדא"ו מה"ת להקל א"כ מה"ת לא חיישינין שמא ימות ומקרי אתי לכלל שליחות וא"כ הא דקי"ל כמ"ש המג"א בסי' תקס"ח ס"ק י"ג דלזמן מרובה חוששין שמא ימות היינו מדרבנן:

ובמקו"א כתבתי דאפילו אי ספק דאורייתא מה"ת להחמיר נראה דכאן התירה התורה להמתין עד רגל ראשון ולא חיישינין למיתה ובאת שמה והבאת שמה כתיב ובנוב"י ח"ר סי' נ"ה וסי' נ"ו ביו"ד לא ס"ל כן ועכ"פ להרמב"ם דסובר ספק מה"ת להקל חשש מיתה מדרבנן וא"כ א"ש דמה"ת אין חוששין למיתה ומדרבנן דחיישינין למיתה י"ל בדרבנן אין ברירה ולכך ממנ"פ סומכין עליו וא"ש ואפשר דאפילו אי חיישינין למיתה מ"מ שם קטן אתא לכלל שליחות ואפילו אי קטן הלזה לא יבוא לכלל שליחות מ"מ החסרון שגרם לו הוא מטעם קטנותו וזה אפשר שיבוא לכלל שליחות לדעת הנוב"י דסובר חשש מיתה הוא מה"ת והתוס' סוברים בכמה דוכתי דלא כהרמב"ם לענין ספק דאורייתא וא"כ ע"כ צ"ל כן.

והנה הנה"כ כ' שנראה שהטור והרמב"ם סוברים כשיטה זו דיש לו זכי' מה"ת ולכך אינו מביא בהלכות תרומות דאסור להפריש להניח ולפי הנ"ל הי' אפשר לישב בענין אחר די"ל דהרמב"ם לשיטתו דסובר ספק מה"ת להקל ולכך יש לקטן זכי' מה"ת ומותר אפילו להניח וברייתא מוקי לה כמ"ד דספיקא מה"ת להחמיר דפלוגתא דתנאי הוא וכמ"ש המהרי"ט והפר"ח בסי' ק"י דלר"מ דמחייב א"ת אפילו לא איקבע איסורא סובר מה"ת להחמיר:

אבל היותר נראה לי לומר דהטור והרמב"ם סוברים כדעת הר"ן ותוס' הכ"נ דמה"ת אין זכי' רק מדרבנן יש זכי' וסובר דלכך דווקא לאכול ומשום הפקר ב"ד משא"כ להניח וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו בחד תי' אלא דסובר דברייתא לפי"ז ע"כ סוברת דתרומה בזה"ז דאורייתא אבל לדינא דפסקינן דתרומה בזה"ז דרבנן אתי' זכי' דרבנן ומפיק מצוה דרבנן ורשאין להפריש אפילו להניח זה נראה דעת הטור ואף הרמב"ם איכ"נ דסובר כן והא דפסק בהלכות נחלות דאין מפרישין כדי להניח היינו משו' זלזול או אי משכח' לה דאוריית' כן נראה גם ענ"ד.

אמנם דעת התוס' בתי' השני הוא דעה ממוצעת דלעולם דקי"ל דיש נקטן זכי' מה"ת אלא דזה דווקא היכא דהוא זכות גמור אצל כל אדם ואין בו שום חוב וכאלו כ"ע משוי שליח אבל היכא דיש קצת חוב נהי דזכות גדול מחוב ומסתמא ניחא לי' שוב הוי רק מצד ניחותא ושליחותא ואין לקטן שליחות כה"ג ולכך אין האפטרופס תורם להניח דיש בו קצת חוב דאולי ניחא לי' להפריש בעצמו כדי להרבות בשיעור תרומה משא"כ גירות הוא זכות גמור ולתי' זה דן הטו"ז והש"ך פליג עלי' הטו"ז סובר דפדיון וה"ה תרומה אי תורם משלו על של חברו נהי דבגדול מהני ומקרי זכות דהזכות גדול מחובתו אבל בקטן לא מהני דמקצת חוב איכא כדי לעשות המצוה בעצמו ובממונו וא"כ צ"ל הא דהוצרך התוס' לומר דבתרומה איכא מקצת חוב משום שמא רוצה להרבות היינו אי משום כיון דלעולם בזכות נהי דזכין לאדם שלא בפניו אבל כבר כ' הה"מ פ"ד מזכי' דאין חבין לאדם בע"כ ואם שמע בו ומחה ואינו רוצה יכול למחות והה"ד כאן כיון דקטן כשלא בפניו מקרי לכשיתגדל ונעשה כאלו הוא בפניו אם רוצה למחות בו יוכל וא"כ המצוה שלו וממונו וה"ה גירות כיון דאי בעי למחות יוכל למחות אם אינו מוחה המצוה דילי':

וכל זה בתרומה משלו על שלו או בגירות אבל בתרומה משל חבירו על שלו וכן בפדיון נהי דמצד שאינו מוחה המצוה דילי' אבל אינו בממונו נהי דזכה לו הממון אבל הרי לא זכה לו אלא אדעתא ליתן בתרומה או בפדיון אבל אם לא יתן בפדיון אינו שלו וא"כ אין המצוה דילי' אדרבה בשעת מצותו וקנינו באין כאחד ואין ממש בסברא הנ"ל דאולי לא יהי' לו ממון אנן אטו בגברא ערטילאי מיירי ותו כיון דמושכחת לה חוב מקרי מקצת חוב וכל זה דעת הטו"ז ולא קשה עליו מידי לפי זה וכן י"ל דגם לתוס' בתי' שני הזה מודים לדין דתי' ראשון לענין פדיון וכן נראה לי הלכה למעשה וכמ"ש הגאון אדמ"ו בחת"ס סי' רצ"ה דהוי רק ספק פדוי ויכתוב לו על טס.

אמנם דעת הש"ך בנה"כ דכל כה"ג משום חסרון דאין המצוה נעשה בשלו לא מקרי אפילו קצת חוב דאל"כ גם בתרומה בשלו נימא כן דאע"ג דיכול למחות מ"מ אינו עושה המצוה בקום ועשה ואינו דומה עושה מצוה בקום ועשה לעושה בשב וא"ת ומטעם זה לא קשה מה שהקשה דיוכל ליתשל עלה וא"כ עדיין לא עשה המצוה אלא בשב ואל תעשה ובאמת גוף הסברא דפשיטא לי' דיוכל למתשל עלה לא אדע מנ"ל הא דיוכלו היתומים לאתשולי עלה על מה שתרם האפטרופס שלא כתב שום ראי' בוודאי לפי מ"ש מרן הגאון בחת"ס סי' ש"ך בעושה שליח לתרום שניהם יכולים ליתשל עלה השליח והמשלח א"כ ה"נ דהאפטרופס מיחשב כשלוחם ושניהם יכולין למיתשל היינו דווקא אם לא אכלו כלל מאותה תבואה אבל אם אכלו מקצת ממנה נראה דשוב אינם יכולים ליתשל עלה דהרי כתבו התוס' חדשים ספ"ג דגיטין דאם כבר נאכל אינו יכול להפריש ואם יתשל עלה הא אכל טבל למפרע ועל מקצתה לא יכול למיתשל דהוי לי' כמו נדר שהותר מקצתה הותר כולו לכל הפחות למ"ד דגם במעמיד יש דין הותר כולו בנדרי' דף כ"ה וא"כ דין דמתשל אינו ברור מיהו בלא"ה א"ש זהו סברת הש"ך.

והקשה הש"ך עוד דגם בגר קטן תקשה כה"ג איך מגיירין אותו האיכא קצת חוב דלא קעביד המצוה בעצמה והכוונה דלכך טוב הי' לן לגיירי' ע"ת עד שיגדל דנראה דיוכל לגייר ע"ת כיון דהשתא קיימא דאפשר ע"י שליח אפשר בו תנאי דהרי הזכי' הוא מטעם שליחות ויש לדחות אע"ג דאית לי' זכי' כיון דלית לי' שליחו' ל"ד לבני גד ולבני ראובן ולכך נראה דבאמת הש"ך לא חילק בין הסברא הזאת ואינה מוכרח דבאמת איכ"ל לחלק וכהטו"ז וכבר כתבתי שעיקר הדין באמת נראה כהטו"ז ולכל הפחות הוא ספיקא ותליא באשלי רברבא הנ"ל.

תוכן העניינים

מהרם שיק יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה