מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק
תשובה רטו
בעזהי"ת כ' תמוז תרי"ו לפ"ק יערגין בין המצרי' יתברך מהמאיר לארץ ולדרים הרב המאוה"ג המפורס' החרוץ מוהרר ישראל דוד ני' האב"ד דק"ק פעזוע יע"א. מכתבו וגם ספרו מחולת מחניים קבלתי זה כשבועות שתים והנה כבר כתבתי למעלתו את הנראה לפי ענ"ד בקצרה ולא באתי אלא להרחיב דברי בענין קבלת רבים ותקנותיה' וגזרותיה' ומנהגיהם אם הם מן התורה א) הנה מלך ישראל או נשיא הדור והסנהדרין יכולין לתקן דבר בחרם והעובר עליו חייב מיתה כמ"ש הרמב"ן במשפטי החרם והובא בריב"ש סי' קע"א והוא מבואר במקרא בכמה מקומות בחרם יהושע ביריחו וחרם פילגש בגבעה וחרם שאול ביערות הדבש וכולם במקרא דדברי קבלה וכיון שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה וכדפריך בסנהדרין דף כ"ב ע"ב עד דאתי יחזקאל מאן אמרי' וע"כ דהלכה לממ"ס הוא וגם כיון דחייבו מיתה ע"ז בוודאי דין תורה הוא ואפילו בלי חרם מצינו שקבלת רבים חלה עליהן ועל זרעם מדברי קבלה במגילה מצינו קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם ולא יעבור כמ"ש הריב"ש בסי' שצ"ט ופסקו בש"ע יו"ד סי' רי"ד וכיון דאין הנביא רשאי לחדש ע"כ מן התורה או מהלממ"ס הוא:
ב) מה שתיקנו הסנהדרין הב"ד הגדול שבירושלים וכל מה שגזרו מצוה לשמוע להם להרמב"ן מדרבנן ולהרמב"ם בפ"א מממרים הוא מה"ת מלא תסור עיי"ש ובמנין המצות בשורש א' בכל מה שתמה הרמב"ן עליו בזה מישב בספר קרית ספר בהקדמתו והובא ג"כ בקיצור בלח"מ פ"א מממרים דהרמב"ם נמי מודה דהדברי' עצמן שתיקנו העובר עליהן מחמת תאוותו ויצרו הוא עובר על איסור דרבנן אבל החולק עליהן וממרה בהן ובתקנתן ובגזרתן הוא איסור דאורייתא עיי"ש שהאריכו בזה ועיין ג"כ במגילת אסתר:
ולפי ענ"ד גם הש"ע סתם כהרמב"ם דהנה בש"ע ביו"ד סי' רל"ט סעי' ו' דפסק הנשבע לעבור על ל"ת אפילו הוא דרבנן אין השבועה חלה וכבר תמה הש"ך שם ס"ק כ' מכמה מקומות ויותר תמוה דבסי' רל"ו סעי' ב' פסק הרמ"א וכן משמע שם במחבר כדעת הר"ן דדבר שאינו מפורש בקרא אפילו אסור מן התורה כגון נשבע להרע לעצמו השבועה חל אפילו בקום ועשה ולכך נראה דלעבור על ל"ת אפילו הוא דרבנן הכוונה שהוא רוצה לעבור בשאט נפש לחלוק עליהן וע"ז אם נשבע הו"ל לעבור על דבר מפורש בקרא באיסור לאו ומדוייק לשון הש"ע לעבור על ל"ת אפילו הוא דרבנן שגוף הדבר דרבנן ואפי"ה הוא ל"ת מן התורה וע"ד הרמב"ם הנ"ל ולכך אין השבועה חלה כמו נשבע לבטל ל"ת דאורייתא:
ג) זה בזמן שבית המקדש קיים ואפילו בזמן שאין ביהמ"ק קיים נראה דאם תיקנו אז או גזרו אפילו בעת שכבר אינם יושבים בלשכת הגזית מ"מ נשאר החיוב ההוא דקרא עפ"י התורה אשר יורוך ולא תסור דמחויב לשמוע בקולם לא כתיב מן המקום ההוא ודווקא לענין זקן ממרה ודיני נפשות המקום גורם כדאית' בפ"ז דף ח' ע"ב בתוס' שם בד"ה מלמד וכו' וראיתי בכוזרי משנה ג' ס' ל"ט דדווקא היוצא מן המקום ההוא אית בי' לא תסור ואילו היו חקינו יוצאים לאחר הגלות אין אנו יכולין לברך אשר קדשנו במצותיו עיי"ש ולדידי דבריו תמוהים ואינם דהרי אמרינן בביצה ד' ז' דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם וזה שלחו לאחר שפסקו לקדש עפ"י הראי' והרמב"ם בפ"ה מקידוש החודש כ' דעד אביי ורבא קדשו עפ"י הראי' ואביי ורבא היו אחר הגלות יותר ממאתים וחמשים שנה ואפי"ה אלו מברכין על יו"ט שני עפ"י תקנותיהם ואמרו בשבת דף כ"ג והיכן צונו ומשני מלא תסור:
וגם מסברא מוכח כן דהרי ב"ד הגדול כוחם הוא משום שהיו ראשי כל ישראל והם כאפטרופסים של ישראל ומשום הכי כ' הרשב"א בתשובה סי' תשס"ט דכל קהל בעירם הם כסנהדרין לישראל וגם בתקנותיהם וגזירותיהם נהי דמצוה איכא ומחוייב לשמוע בקולם ומ"מ אם לא פשטה ולא קבלו ישראל עליהם בטל התקנה כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מממרים א"כ אם כל ישראל תיקנו דבר כוחם כסנהדרין של לשכת הגזית וכבר כ' הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה וכל הדברים של הגמרא בבלי חייבין כל ישראל ללכת בהן וכופין כל עיר ועיר לנהוג מנהגיהן שנהגו חכמי הגמרא וכו' הואיל וכל אותן הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל עיי"ש בלשונו הזהב וא"כ כיון שכל הנאמר בגמרא הסכימו עליהן כל ישראל הרי הם כב"ד הגדול שבירושלים וכל הנאמר בגמרא אית בי' משום לא תסור לכל מר כדאית לי':
ד) תקנה וגזירה שתיקנו או גזרו רק קהלה אחת לקהל עדתם אם גזרו בחרם ונידוי כ' היש"ש בחולין פ"ק סי' ל"ו שהוא מן התורה ופסקו כן בש"ך ביו"ד סי' רי"ח סק"ג ובטו"ז ס"קד ובנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ו כ' דהוא מדברי קבלה מיהו לפי ענ"ד נראה עיקר דעת הש"ע אפילו בלי חרם ונידוי כל תקנת הקהל הוא מה"ת וכמו שפסק הש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ג הנשבע שלא לכנוס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא וסתמא קאמר אפילו בלא חרם והטו"ז שם ס"ק מ"ב כ' דדווקא בתקנה שהוא לעשות סייג וגדר הוא מן התורה מקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי איברא דדברי הטו"ז קשים דהרי ביבמות דף ק"א ע"א מסיק דדרשה דושמרתם עשו משמרת אסמכתא הוא עיי"ש וכ"כ בקרית ספר בהקדמתו באמת הרמב"ם בהקדמתו לזרעים הביא דרשה דושמרתם ובש"ס מ"ק דף ה' ע"א משמע דדרש דאורייתא הוא וצ"ע:
והנראה לי מלשון המרדכי ר"פ ג' דשבועות דתקנה שהוא לסייג מה"ת מקרא דארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותה והכוונה עפ"י מאי דהביא הרמב"ן בפ' כי תבוא בשם הירושלמי דקאי על ב"ד להחזיק התורה והיינו לנער רשעים מן הארץ ובוודאי בכללו לעשות גדרים וסייגים וכיון שהב"ד מצווים לעשות גדרים וסייגים ממילא הקהל מצווים לקבל וארור בו שבועה והם מושבעים ועומדים מהר סיני ולכך מי שנשבע שלא לכנוס בתקנות הקהל שהוא לסייג הוא שבועת שוא ועדיף מדבר שאינו מפורש בתורה שזה מקרא מפורש ומן התורה חייבים לעשות גדרים וסייגים לתורה ואתי שפיר כדברי הטו"ז ולא מטעמי' ובזה יש לישב מדוע הרמב"ן בתשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן בסי' ר"פ אע"ג דפסק דמושבעין ועומדין לשמור תקנות הקהל מ"מ פסק דבעי התרה ואין כאן מקומו ועכ"פ כולם מושבעין ועומדין לשמור תקנות הקהל אם הוא לסייג והרשב"א בתשובה סי' תשס"ט כ' דקהל בעירם הן כב"ד הגדול לכל ישראל (ולדבריו נראה אפילו תקנה שאינו לסייג אפי"ה מועיל מה"ת כמו שחייבין לשמור תקנות ב"ד הגדול באילו אינה לסייג וא"כ לדבריו כל תקנות הקהל הוא מה"ת):
ה) אמנם כל הנ"ל היינו בתקנה שעשו בציוו ב"ד הגדול או הסכמת הקהל או רוב ישראל אבל מנהג דהיינו שהנהיגו כן מעצמם ולא התחייב אותם אדם לנהוג כן אלא מעצמם או מהתעוררת ע"י אחרים הנהיגו כן בלי חיוב ובלי הסכמת הקהל הוא נקרא מנהג וכחו אינו כמו תקנה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל נ"ה חילוק בין תקנה למנהג וגבי מנהג הי' נ"ל דלית בי' משום לא תסור אפילו הוא מבואר בש"ס שהרי הב"ד לא חייבו את הציבור לנהוג כן אלא למדו כי טוב וישר הוא ואשרי למי שעושה כן וכיון שלא חייבו ל"ש לא תסור וכן מצאתי ברש"י ז"ל בהדיא בסוכה דף מ"ד ע"א ד"ה מנהג נביאים וכן מוכח שם הסוגיא והמנהג חייבין להזהר בו משום בל יחל וכמו נדר כדאיתא בנדרים דף י"ד ע"א דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור שאסור להתיר בפניהם מדרבנן משום לא יחל ואפילו הבנים מחוייבין לשמור המנהג משום אל תטוש תורת אמך כדאית' בפסחי' דף נ"א וא"כ ק"ק על הרמב"ם בפ"א מממרים שכ' דגם במנהג אית בי' משום לא תסור:
ולכאורה הו"א דיש להרמב"ם ראי' עפ"י דברי התוס' בסוכה דף מ"ד ע"ב ד"ה כאן במקדש כו' שהוכיחו דמברכין על מנהג וא"כ ע"כ אית בי' לא תסור כדאמרינין בשבת דף כ"ג ע"א והיכן צוונו וכו' מלא תסור ומוכח כהרמב"ם אבל באמת זה אינו דהרמב"ם בעצמו בפ"ג מה' חנוכה ופורים דין ז' כתב דאין מברכין בהלל בר"ח דאין מברכין על מנהג וע"כ משום דלית בי' לא תסור וכפרש"י בסוכה דף מ"ד הנ"ל ואיך כ' בפ"א מממרים דאית בי' לא תסור וצ"ע ולכך נראה לפענ"ד דהרי כ' הרמב"ם בפ"ה מקידוש החודש דין ה' שתקנת חכמים היתה שיזהרו במנהג אבותינו לעשות ב' ימים טובים וכן משמע הלשון דשלחו מתם וא"כ יש ב' גווני מנהגים א' שהעם הנהיגו כן ולא חייבו אותם החכמים לנהוג כן ויש מנהג שלאחר שנהגו חייבו חכמים לנהוג כן ובמנהג כזה כיון שכבר חייבו חכמים אית בי' לא תסור ושייך לברך משא"כ במנהג שנהגו מעצמם וכן כתב בהדיא הריטב"א בסוכה דף מ"ד שם:
אלא דהריטב"א סובר דגם הלל תיקנו והרמב"ם סובר כיון דלא מצינו שתקנו א"א לברך אולי לא תיקנו והא דפסק בפ"א ממרים דאית בי' לא תסור היינו שהנהיגו כן החכמים שתקנו ורצו לנהוג כן וכן משמע מלשונו שם בהלכות ממרים פ"א דין ב' מנהגות שיורו בהם לרבים ועפ"י הדברים האלה אני אומר תשובה נצחית על הפוערים פיהם נגד יו"ט שני דהרי מוכח לפי הנ"ל מדמברכין וצונו על יו"ט שני או דתקנת חכמים הוא כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מקידוש החודש ואית בי' לא תסור או אם הוא מנהג גרידא ע"כ מדמברכין וצונו דגם על מנהג גרידא שפשט בכל ישראל אית בי' לא תסור וא"ש. ובדברי הריטב"א בסוכה דף מ"ג ע"א מבואר יותר דהלל הנשיא האחרון שקידש לנו את המועדות רק ע"מ זה קידוש שיעשו ב' ימים וא"כ אם אין עושין כתקונו וכאשר קידוש הוא אין לנו מועד כלל ומבטלין כל המצוה עיי"ש גבי אינהו דידעו)
ועפ"י הדברים הנאמרים למעלה בכל מנהג שפשט בכל ישראל יש להסתפק אולי תקנו לנהוג כן ואית בי' לא תסור ולהרמב"ם פ"א מה' ממרים יש להסתפק אולי הוא ספק דאורייתא ועפי"ז יש להסביר דברי המהרש"ל בתשובה סי' ו' והובא בש"ך יו"ד סי' רי"ד סק"ד דמנהג שנהגו כל ישראל בוודאי אין להתיר דלכאורה קשה דגם מה שנהגו בקהל אחד ג"כ יהי' דינו לענין קהל עדתם כמו מנהג שנהגו כל ישראל כמ"ש לעיל בשם הרשב"א ולהנ"ל יש לישב דנהי דקהל יכולין לתקן מ"מ מה"ת לא מצינו כ"א במקום סייג לפי דעת הטו"ז אבל ב"ד הגדול לעולם איכא לא תסור וכבר פסק בסי' רכ"ח סעי' כ"ח דדבר שהוא לסייג ולגדר אין יכולין לבטל וא"כ הא דסי' רי"ד ע"כ מיירי דהשתא ליכא סייג כגון שהוא חולה והפר"ח באו"ח סי' תצ"ו נתקשה בזה ולא קשה דע"כ מיירי דהשתא אינו מצוה דומיא דחולה וא"כ מצד קהל לא מהני ומצד כל ישראל מהני.
אבל באמת העיקר נראה לפי ענ"ד דאפילו מנהג שקבלו עליהם קהלה אחת אין היתר בשאלה לחכם דהרי כבר הביאו דברי הרשב"א בתשובה סי' תשס"ט דקהל בעירם כב"ד הגדול ומשמע אפילו דבר שאינו משום סייג יכולין ב"ד וה"ה קהל בעירם מה"ת לתקן ומהני מן התורה וא"כ מנהג דחיישינין אולי קבלו ג"כ אין לו התרה ואפילו ידעינין דלא קבלו הרי כיון דמדרבנן איכא בל יחל וחשבינין להנוהג כאלו דיבר וקיבל על עצמו וחייבין הבנים לעשות משום אל תטוש תורת אמך ואי חשוב כל יחיד ויחיד כאלו קבל בפני עצמו פשיטא דנדר שקיבל עליו אביו אין הבן צריך אפילו משום אל תטוש לעשות וע"כ דמדרבנן חשבינין לי' כאלו כולם יחד קבלו זאת עליהם וכשם שאם קבלו בפירוש מהני הקבלה גם לדורות כמו שהבאתי כבר בשם הריב"ש בסי' שצ"ט וזה דין תורה ה"ה מדרבנן חשבינין למנהג כקבלה וחייבין הבנים לשמור משום אל תטוש וממילא בין להבנים בין לאבותם אינו מועיל ההתרה עפ"י ב"ד.
וזה כדעת הרמב"ן וסייעתו ודלא כדעת הרא"ש ר"פ מקום שנהגו ופסקו כן בפר"ח סי' תצ"ו דמועיל התרה דעיקר נראה דאינו מועיל במנהג מקום רק במנהג שנהגו רק יחידים ולא רוב הקהלה אז מועיל התרה אפילו אם נעשה לסייג אם השתא אינו דבר מצוה לעשות כן כן נראה לפי ענ"ד עיקר וכן פסק בספר גידולי טהרה בתשובה סי' כ"ד דהעיקר כהרמב"ן וסייעתו וא"כ בהתרת שאלה לחכם אינה מועיל אבל מ"מ מועיל מנין אחר להתירו אבל צריך שיהי' גדול בחכמה ובמנין ועיין בתשובה אחת הנדפסת במכתב שומר ציון מכתב קכ"א שכ' דזה הלכה לממ"ס ולי נראה להוכיח כן דהרי מדברי קבלה מוכח כן וחרם פילגש בגבעה שעשו הצטדקאות להתיר ואמאי לא התירו במנין אחר ואין לנו תי' ע"ז אלא תי' שכ' העקידה בשער ע"א משום דמתו הרבה מהם ולא היו גדולים בחכמה ובמנין כראשונים ולכך לא יכלו להתיר וכיון דמדברי קבלה מוכח דצריך מנין אחר הגדול ממנו בחכמה ובמנין ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ע"כ הלממ"ס הוא ובזה אחתום ידידו הדורש שלומו ה"ק משה שיק מברעזאווע.