אור ברסלב

מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק

תשובה קפד

תשובה קפג

החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמודי הבחור כו' כש"ת כ"ה זלמן שפיצער ני'.

בענין הרגשת נדה הארכת ודין הזה הוא מקרא מועט והלכה מרובה בדברי האחרונים וגם אין לי כל האחרונים המאריכין בזה ולזאת לא אאריך אלא אכתוב לך האיך דעתי עפ"י דעת תורה נוטה.

א) פלפלו האחרונים מה הוא הרגשה דעת הנוב"י מהדו"ק סי' נ"ה הכריח להחמיר אפילו במרגשת רק זיבת דבר לח ואפילו אינה מרגשת שהדבר לח יוצא מהמקור אלא בפרוזדר מרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה וראייתו דהרי ילפינין מבבשרה דמטמאה מבפנים כמבחוץ דהיינו בפרוזדור וא"כ ה"ה אידך דרשה דעד שתרגיש בבשרה היינו בפרוזדור יעויי"ש ומה שהבאת להקשות בשם החוו"ד ריש סימן ק"ץ דאיך לאחר שיצא לפרוזדור ונטהר יהא חוזר להיות טמא זה לא קשה כיון דלהנוב"י הוא בכל משך הפרוזדור א"כ קאמר קרא דם יהי' זובה בבשרה שאם תרגיש בפרוזדור יהא טמא א"כ בשעת יציאתה מהמקור הוא מתלי תלי וקאי ולא נטהר עד שעבר כל הפרוזדור ולא הרגישה בבשרה אז נטהר הדם.

אמנם על דיעה זו כבר הקשו האחרונים והביאו ראיות שממש אין עליהן תשובה דלא כנוב"י דאי ס"ד דזיבת דבר לח אפילו במשך הפרוזדור הוי הרגשה א"כ מאי אמרו בריש פרק הרואה כתם גבי אשה שהשתינה ומצאה דם אי דארגשה כו' הרי וודאי ארגש' לכל הפחות זיבת דבר לח וזה הרי ג"כ מקרי הרגשה ולכך טמאה ומה שכ' המרשש"ך בזה אינו מובן כמ"ש הסד"ט בריש סי' ק"ץ סק"ב וגם מ"ש גם אתה אינו מובן ואין להאריך כי האמת עד לעצמו ונכרין דברי אמת ולזאת הסכימו האחרונים בסד"ט ריש סימן ק"ץ וגם מרן הגאון בחת"ס בתשובה סי' קס"ז כשיטה הב' דדווקא פתיחת פיה"מ מקרי הרגשה ולאו דווקא פתיחת פיה"מ אלא ה"ה נזדזעו אבריה כמ"ש הרמב"ם בפ"ה דין י"ז וה"ה שארי מקרי הגוף הרגילין בעת הווסת נקראין הרגשה.

ובזה מבואר דאין עדות הנשים שמעידין שהרבה אינם מרגישים פתיחת פי המקור הכחשה לדברי הרמב"ם רפ"ט מאיס"ב שכן דחזקת דם שבא בהרגשה דנהי שפתיחת פי המקור הרבה אין מרגישין אבל שאר מקרה מרגישין כמו שאמרו חכז"ל אין אשה רואה דם אלא א"כ ראשה ואבריה כבדין עליה והיינו הרגשה ולקו' הנוב"י כ' מר' זצ"ל דהרי פתיחת פי המקור הוא הבין השנים עד הפרוזדור וכשם דדרשינן בבשרה כשתצא מבין השינים לבשרה היינו פרוזדור אז תטמא ה"נ צריך שתהא ההרגשה אז כשתצא לפרוזדור והיינו פתיחת פי המקור ואידי ואידי חדא מקום נינהו:

אמנם עדיין אינו מיושב א"כ מנ"ל דנזדזעו אבריה ושארי מקרי שבגופו קרויים הרגשה ותו דמנ"ל דבעינין הרגשה במקור דאפשר לפרש כמ"ש מרן מ"מ מנ"ל דלמא סגי הרגשה בפרוזדור ולכך הי' נ"ל לישב דהא דדרשינין עד שתרגיש בבשרה ומסיק דתרתי שמעת מינה היינו מדכתב הקרא לשון עתיד דם יהי' זובה בבשרה משמע דאם אשה תטמא בנדה צריכין שנדע מעיקרא שדם יהי' זובה בבשרה דהיינו בפרוזדור ואיך נדע מעיקרא שדם יהי' זובה וע"כ דרשו חכז"ל שתרגיש או פתיחת פיה"מ או שארי הרגשות מקריים שרגילין בזמן יציאת דם ועי"ז יודעת שיהי' דם זבה בבשרה והיינו בפרוזדור ושפיר ילפינין הרגשה בגופה ולעולם בבשרה היינו פרוזדור ואפי"ה מוכח בקרא דשינויים בגוף נקראין הרגשה וכנ"ל איברא דעדיין לשון חכז"ל עד שתרגיש בבשרה קשיא וגם לתי' מרן זצ"ל לא א"ש שהרי אין ההרגשה בבשרה וצריך לפרש לשון חכז"ל שתרגיש כשיבוא הדם לבשרה וא"כ העיקר חסר וגם לפי מה שפרשתי יש בלשון חסרון ותו דלשון תרתי שמעית מינה משמע מלשון בבשרה תרתי שמעית מינה.

לכך. נראה לבאר יותר דהנה לשון בשר נמצא בכלל ובפרט לפעמים הוא מדבר על כל הגוף ולפעמים כינוי על הגיד כמו שכ' הרמב"ן בחומש בפ' לך והראב"ע בפ' כי תזריע זוב בשרה וכן בשר ערלתו וכמו כן שערות האיש נקראו בשר ה"נ פרוזדור שהוא מקום שהשמש דש כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מאיס"ב דין ב' ודין ד' נקרא בשרה וזה שדרשו חכז"ל שמטמאה בפרוזדור שהיא הנקרא בשר אמנם כל זה אם הי' נקרא בשרה בלי מפיק ה' וכמו שפרש"י ריש פ' כי תזריע גבי ימי טהרה לא מפיק ה' משמע שם דבר ימי טוהר אמנם דמי טהרה דמפיק ה' היינו דם טוהר שלה וה"נ אם נכתב בלא ה' או אפילו בה' בלא מפיק הוי ילפינין רק דמיד שיבוא הדם בבשר דהיינו פרוזדור תטמא אמנם לפי המקרא דנקרא במפיק ה' דהיינו בשר שלה דמשמע מיעוט לאפיקו בדבר אחר והיינו למעוט שפיר וחתיכה.

וכיון דממעטינן שפיר וחתיכה וע"כ היינו מטעם דאין דרך לראו' דם בחתיכה וכיון שאין הראי' כדרכה טהורה ה"נ דרשינן שאם לא הרגיש' שום שינוי בגופה טהורה דזה ג"כ אינה כדרך ראייתה ולכך טהורה עד שתרגיש דם זובה בבשר שלה דהיינו שתרגיש שדם יש בבשר שלה בפרוזדור בפנים ואיך תוכל לידע שדם יש שם אלא ע"י שתרגיש אחד מהשינויים בגוף שדרך שינוי כזה להיות לה בשעת יציאת הדם ואיכ"ל נמי דלשון חכז"ל עד שתרגיש בבשרה היינו בגופה כשם שמצינו הרבה פעמים שם בשר על הכלל של הגוף ואע"ג דלשון בבשרה בתורה היינו פרוזדור מ"מ יכולין למילוף שצריך שתהא הרגש' בכל הגוף מכח הלימוד דלא בשפיר הואיל ולא יצא כדרכו וה"נ לא יצא כדרכו אלא שזה שיצא בשפיר ניכר לכל שיצא שלא כדרכו לכך לא גזרו משא"כ מה שיוצא בלא הרגש' אינו ניכר לכל שיצא שלא כדרכו ולכך גזרו:

ועכ"פ לפי הסברא הנ"ל נראה עיקר כדיעה הזאת דבעינן שום שינוי בגופה אמנם החוו"ד כתב שיטה ג' דזיבת דבר לח מהני ובתנאי שתרגיש שיצא ממקורה ובאמת לפי ענ"ד נראה כדיעה הנ"ל דבעי' שינוי בגופה מ"מ יש להחמיר בכה"ג דהרי אין לפתיחת פיה"מ שיעור וכיון שמרגשת שיצא ממנה א"א שלא נפתח מקורה קצת (ואתה כתבת דאיכ"ל ארגשה וסברה זיבת דבר לח הוא וזה אין לו סברא דלעולם פתיחת פיהמ"ק קודם לזיבה ואיך תתלה הקודם במאוחר ובלא"ה בשלמא עד אפשר שגורם לפעמים כעין צער ועקיצה ואפשר להתחלף ולטעות מזה בזה משא"כ הרגשת זיבת דבר לח להרגשת שינוי שאין לה שום פעול' שיהיו שווים בהם שיהא אפשר להתחלף ולטעו'):

ב דין אם הרגישה אך יש לתלות ההרגש' בדבר אחר נרא' לפי ענ"ד דהוא פשוט דמקרי הרגש' לפי מה שהסברתי לעיל דכל שבא הדם בדרך הרגיל לבוא דהיינו בהרגש' וכיון שהרגיש' טמאה וכן הסכים בסד"ט סי' ק"צ ס"קא ומה שהביא שם להוכיח מהר"ן בחידושיו דס"ל דכל כה"ג לא מקרי הרגשה לפי ענ"ד אין כן דעת הפוסקים והכי מוכח מכריתות דף י' ע"א דפריך בלידה ת"ל משום נדה ומשני בלידה יבשתא ומוכח דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם ומנ"ל להוכיח דלמא לעולם א"א בלא דם ואפי"ה לית בי' משום נדה משום דאותה הרגשה הוא מכח הוולד וכן מוכח לעיל בנדה דף נ"א ע"ב דקאמר ר' יהושע בקשתה שנים ובשלישי הפילה דמביאה קרבן ונאכל משום דא"א לפה"ק בלא דם וגם כן קשה כנ"ל הא גם בזיבה בעינן הרגשה וא"כ שמא לא הרגיש' וע"כ דזה חשיב הרגשה:

ולכך, לפי ענ"ד אין לי בזה ספק דכל כה"ג שבאו שני דברים בב"א מן המקור חשיב הרגשה וא"כ דברי הר"ן צ"ע וצ"ל דהר"ן מיירי דווקא בנמצא הדם בחתיכה בפנים ואז וודאי לא הוי הרגשה אלא מכח החתיכה בכה"ג חשיב לי' כבא בלא הרגש' אבל אם באו ב' דברים בבת אחת חשיב הרגש' וזה לפי ענ"ד פשוט ובזה נסתר מ"ש בתשובת שבות יעקב הובא שם בסד"ט שאשה שראתה טיפת דם מעורב עם ליחה לבינה מרובה יש לתלות בליחה ולפי ענ"ד זה צ"ע טובא מהש"ס הנ"ל:

ג) אם לא הרגישה אבל בדקה בעד שאפשר שהרגיש' פסק הרמב"ם רפ"ט מאיסו"ב דאמרינן דחזקת דם בא בהרגש' ובסימן ק"ץ ס"קב כ' הסד"ט ראיות לזה ולפי מ"ש לעיל באות א' זה שורש מאי דאמרינן אין אשה מטמא' עד שתרגש היינו הואיל וכן דרכה וראי' להרמב"ם והנה אתה במכתבך הקשית לפי"ז למה לי קרא ולמאי למד הש"ס מקרא עד שתרגש ת"ל כיון דכל דמים באשה איכ"ל מן העלי' אלא דאזלינן בתר רוב ורוב דמים באין בהרגש' וא"כ אשה זאת בע"כ היא מן המיעוט וא"כ איכא ספק השקול או מן מיעוט עלי' או מן מיעוט שבא שלא בהרגש' ומספיקא נמי להקל או משום ספק דאורייתא להקל להרמב"ם מה"ת או משום דמוקמי' אחזקה זהו תוכן קושיתך והארכת בזה:

ובוודאי יש לישב זה על כמה גווני חדא בימי טומאה דהיינו דאתחזקה בטומאה ועוד י"ל דנהי דזיבת דבר לח לא מקרי הרגשה מ"מ א"א להכחיש החוש שגם בבא מן העלי' לכל הפחות מרגשת זיבת דבר לח וזו שלא הרגישה אי נימא דהוא מן העלי' צ"ל דהוא מן ב' מיעוטין מן מיעוט עלי' ומן המיעוט שלא הרגישה אפילו זיבת דבר לח מוטב שנימא דהיא רק מחד מיעוט שבא שלא בהרגשה ובא ממקור ולכך איצטרך בבשר' עד שתרגיש ואם לא הרגיש' טהור' ועוד יש כמה נפ"מ אמנם גוף הקושיא לפי ענ"ד לא קשה עיין בב"ב דף כ"ד ע"א דקאמר רבא רוב ומצוי קאמרת כו' ולפי"ז מבואר דדם מקור נגד דם עלי' הוא רוב וגם מצוי ולפי"ז הא דחזקת דם שבא בהרגשה היינו שכך הוא מצוי וחזקה מכח רוב וא"כ נגד זה כאן שבא שלא בהרגשה ויצא מן המצוי אי נימא דבא מן העלי' שהוא ג"כ אינו מצוי אכתי נשאר לן דמים מן המקור וכל דפירש מרובא פריש והי' טמא לכך אצטרך בבשרה עד שתרגיש ואז אם מצאה דם אע"ג דאזלינין בתר רוב דמים והוא מהמקור טהורה לבעלה הואיל ולא הרגישה.

ואע"ג דשם בב"ב מסיק דהדר בי' רבא נראה מדברי התוס' בנדה דף י"ז ע"ב ד"ה ואין שורפין כו' דלא הדר מזה אלא מאידך מאי דאמר ש"מ תלת כו' ואפילו לפי מאי דמבואר בהגה"ה בתוס' ב"ב שם ד"ה דתנאי ר"ח כו' דמהא דרוב ומצוי חזר בו איכ"ל דלא חזר בי' משום דפליג במציאות הזה אלא משום דהא דנמצא בפרוזדור ע"כ איירי בלא ארגשה דאל"כ בלא"ה טמאה משום הרגש' לדעת התה"ד המובא בב"י בש"ע רסי' ק"צ אלא דבדקה בעד ותלינין דארגשה וסברה הרגשת עד הוא והב"י בסי' ק"צ כ' דזה ג"כ לא שכיח שתרגיש והיא לא תשים אל לבה כלל וכלל ותשכח כל ההרגשה ותתלה בעד וא"כ זה ג"כ אינו מצוי וא"כ בין אי תלינין במקור וסבר' הרגשת עד ובין אי חיישינין לדם עלי' הוא אינו מצוי וע"כ הא דלא תלינין בעלי' הוא משום רובא בלחוד ושפיר מסיק דרבא חזר בו לפי דעת ההגה"ה וסובר דדם המקור לא מקרי מצוי והיינו כנ"ל שתבוא בלא הרגש' אפילו בהרגשת עד זה אינו מצוי.

אמנם לכאורה קשה לפי סברת הב"י הנ"ל גם זה לא שכיח שתרגיש ותתלה בעד ותשכח כל ההרגשה א"כ איך מחייב ר"ח חטאת על ביאת מקדש משום דאזלינין בתר רוב דם הבא מן המקור מ"מ הא אכתי הוי רק ספק וספק בא שלא בהרגשה כלל וטהורה והיא מהמיעוט או שסברה שהרגשת עד הוא שהוא מן המועט וטמאה והוי פלגא ופלגא ואפילו נימא דמיעוט עלי' לא נוכל לצרף לפלגא דמיעוט של רובא דאיתא קמן כמאן דליתא ואפשר לכ"ע לא אמרינין סמוך מיעוטא לפלגא (והיינו אי לא אמרי' כדעת התוס' בב"ב שם ד"ב הג"ה וש"מ דחשיב לי' רובא דליתא קמן) עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ואפילו אי לא אמרינין דאוקי אשה אחזקתה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואיך סובר ר"ח דחייבין על ביאת מקדש מיהו זהו אפשר לישב דר"ח דמיירי לענין ביאת מקדש איכ"ל דס"ל מקור מקומו טמא ולכך אפי' בא שלא בהרגשה הדם אב הטומאה והוא ראשון לטומאה וחייבת על ביאת מקדש:

אמנם מתני' שם דתנן ספיקו טמא משמע דקאי נמי לענין בעלה דשלא בהרגשה טהורה וא"כ אכתי קשיא דהוי לי' ספיקא בהרגשה או שלא בהרגשה כיון שבין הוא בא בהרגשת עד והיא לא ידעה או שבא בלא הרגשה כלל היא מן המיעוט והוי ספיקא וא"כ נוקי אשה אחזקתה מן התורה כמ"ש התוס' בנדה ד"ה ואין חייבין וכו' וגם מדברי הרמב"ם רפ"ט מאיסו"ב משמע דחזקת דם שבא בהרגשה משמע שהוא וודאי וא"כ ע"כ דלא ס"ל כהב"י דהא דתלינין בהרגשת עד שהיא סברה עד היא ומכח זה לא רמי' אנפשה ושכחה לגמרי אינו דבר שאינו מצוי כמו שתצא דם שלא בהרגשה וכ"ש לפי מה שביארתי לעיל דכל מקרה ושינויי הגוף נקראין הרגשה לענין שיהא הדם מן התורה וא"כ אפשר שהרגישה זעזוע אברים וכיוצא וסברה שהרגשת מי רגלים הוא ולא רמי עלה ושכחה ולכך אמרינין במצאה דם אח"כ שהיא בחזקת שבא בהרגשה:

אלא דלפי טעם זה אפילו לא בדקה בעד חיישינין אם ידעינין שוודאי מגופה וכן ס"ל למקצת האחרונים בתשובותיהם מובאים בסד"ט סוסי' ק"ץ אמנם לפי דעת רוב המפורשים דווקא בעד ומטעם שסברה הרגשת עד והרגשה ולאו אדעתה ובאמת זה דבר תימה הא ע"א נאמן באיסורין וכיון שהיא אמרה ברי לי שלא הרגשתי איך לא תהא נאמנת ולדעת הנוב"י בתשובה דס"ל דנגד רוב אין ע"א נאמן והי' אפשר לומר שלא הרגישה נגד נגד חזקת דם שבא בהרגשה אמנם לפי מה שהסכים הפמ"ג בריש סי' א' דנגד רוב נאמן וכ"כ בש"ש וא"כ אמאי ניחוש לה וגם להנוב"י ע"כ אשה נאמנת נגד חזקה זאת דארגשה דאל"כ אפילו לא בדקה תהי' טמאה מה"ת וע"כ נדה שאני דכתיב וספרה לה וכו' וא"כ קשיא:

וצריך לומר דטעמם משום דהוי מלתא דלא רמי' עלה דארגשה וסברה הרגשת עד הוא וא"כ לא רמי עלה ושכחה וזה בוודאי מלתא דלא שכיחא וכמ"ש הב"י בסי' ק"ץ וא"כ שוב עמדה הקושיא הנ"ל כיון שיצאתה מרוב נשים דלא תלי' בהרגשת עד א"כ מה לי מהאי מיעוט או מהמיעוט דלא הרגישה כלל ויהי' ספיקא ואוקמינין אחזקה וצריך לומר כיון דחזקת דם שבא בהרגשה דהיינו לפי טבעו וא"כ אנו החזקנו הדם שתצא ממקורה ומרגיש בה ועתה שיצאה מחזקתה ולא הרגישה ואפשר שיצא לגמרי שלא הרגישה כלל ואפשר לומר ג"כ שהי' הרגשה קלש כל כך דנתחלף לה וסברה דהרגשת עד הוא וכמו דאמרינין בכל חזקה אם יצאה מחזקתה אמרינין השתא הוא דאיתרע דכל דנוכל למעט יציאתה נגד החזקה ממעטינין ה"נ ממעטין דלא יצאת לגמרי מחזקה זו והרגישה הרגשה קלה רק שנתחלף לה וסבר' שהרגשת עד הוא זהו הנראה סברת הרמב"ם ז"ל.

ואין. דבר זה תלי' בפלוגתא דהתבואת שור והחוו"ד דהנה התבו"ש בסי' כ"ט כ' גבי מים במוח אי אפשר דנימא ונוקי אחזקה הבא מכח רוב כיון דרוב אין להם מים במוח וא"כ זו שיצאת מהרוב דלמא אין מוח מקיפו ולכך פסקינין מספיקא להחמיר והחו"ד משיג עליו בסוף ספרו דאי משום דיצא בדבר אחד מרובא ל"ח דיצא מהכל עיי"ש ובזה לפי ענ"ד התבו"ש דבר גדול דיבר דוודאי בעלמא אמרינין דאע"ג דיצא בדבר אחד מרוב למאי דיצא יצא ולמאי דלא יצח אכתי מחזיקינין מרובא אבל שם אין אנו דנין על אותו ריעותא של מים במוח אי מקיפו או לא שבזה יצא מהרוב א"כ אי אפשר להחזיקו מרוב ואם הי' רוב שיש להם מים במוח המוח מקיפו הי' רוב אבל באמת ז"א רוב וכיון שצריכין אנו לדון על אותה ריעותא עצמה ועל זה אין לנו רוב כלל וכיוצא בזה אמרינין במכשירין פ"ב מ"ט דאם הנמצא הוא בשר מבושל הולכין אחר רוב אוכלי בשר וכן שם לענין פת קובור ובאמת גם על ריעותא אחרת מצינו בהדיא פלוגתא בש"ס אי אמרינין הואיל ואישתני אשתני והוא בבכורות דף מ"ב ע"ב דאמרינין הואיל ואשתני להיות טומטום חיישינין נמי דאשתני להיות סריס ולענין פסק הלכה אינו מבואר כ"כ עיין ברמב"ם פ"ה מבכורות דין ה':

עכ"פ אין זה ענין לכאן דכאן כל דם אשה בטבע יש בו הרגשה כמו שאמרו אין אשה רואה דם וכו' והוי כמו דבר דידעינין בי' חזקה דמעיקרא דגם התבו"ש מודה כדאיתא שם וה"נ אי השתא לא ארגשה אמרינין דהשתא יצאה מחזקתה וכ"ש אם כבר זו עצמה קבעה ווסת והרגיש' ואצלה עצמה הי' החזקה ולכך ראוי לומר למאי דיצאה יצאה ולמאי דלא יצאה לא יצאה ולכך אפשר לומר כנ"ל דנהי דצ"ל דלא הי' לה הרגש' גדולה וניכרת כדרכה מ"מ הרגש' קלה הי' לה וסברה הרגשת עד הוא:

איברא שיש להקשות מנ"ל להרמב"ם זה דאפילו בלא ארגשה נאמר דארגש' וסבר' הרגשת עד ושוב שכחה ונימא דלא הי רמי עלה מנ"ל כל החומרות האלו מה"ת ומה שהביא הסד"ט רסי' ק"ץ סס"קא ראי' להרמב"ם מקטנה וגם יתר ראיות אין הנדון דומה לראי' דשם אין לנו ריעות' משא"כ כאן לפי מ"ש הב"י בסי' ק"ץ הנ"ל ולפי מה שנרא' כן מסברא דזה אין דרך שתרגיש האשה ותסבור דלא ארגש' וגם תשכח וא"כ יש לן ריעותא לומר דלא ארגש' וא"כ מנ"ל ותו קשיא לי טובא אם כן מנ"ל שם ב"ב דף כ"ד להוכיח דהדר בי' רבא דלמא הא דמשני דמקור רוב ומצוי היינו היכא דארגש' איכ"ל דהוי רוב ומצוי בכה"ג מן המקור משא"כ ברייתא דר"ח מדנחית לפרושי בין מן העלי' לפנים וכו' ולא מפרש ג"כ חילוק בין ארגשה או לא משמע לי' דאפילו בלא ארגשה אפי"ה מחייב ומטעם הרמב"ם דבא בחזקתה בהרגשה ועכ"פ כיון שבא שלא בהרגשה אין זה מצוי ולכך מודה רבא דלא הוי מצוי.

ונראה לישב בעזה"י דהרמב"ם הוציא דין זה מהש"ס בנדה דף י"ד דפליגו רבי ור"ח בבדקה בעד שאינו בדוק דרבי מטמא נדה ור"ח מטמא משום כתם ובתחילה רצו לומר דמטהר לגמרי וזה קשה אי ס"ד דארגשה איך אפשר דטהורה לגמרי ואפילו משום כתם קשיא נהי דקי"ל ביו"ד סי' ל"ו דהיכא דיש מקום לתלות תלינין ואפילו באיסור דאורייתא מיהו מבואר שם דהיינו דווקא היכא דיש בוודאי כאן דבר לתלות בו דידעינין בוודאי שהעביר שם ידו בכח אז אפשר לתלות בו נקב וכיוצא משא"כ כאן בעד שאינו בדוק שביאר הרשב"א והריטב"א דלא מיירי במונח במקום התורפה ובמקום ששכיחו דמים דבכה"ג לכ"ע טהורין וע"כ מיירי שאין דמים מצויין שם וא"כ קשיא איך תלינין בי' ותו קשיא טובא דמדמה התם פלוגתא זו לפלוגתא דר"מ ור"י גבי אשה שעשתה צרכיה וקשה מאי ענין זה לזה הא גבי מי רגלים טעם אחר יש דאין דרך לראות דם בשעת הטלת מ"ר ובשעה שזה נפתח המקור נסתם כמבואר לקמן בר"ן ר"פ האשה שעושה צרכיה ומכח זה הכריח הרמב"ם דמיירי בעד שלא הרגישה כלל וזה לא שכיח כמ"ש הב"י בסי' ק"ץ:

וזה טעמו דר"ח דתולין בעד שאינו בדוק דיש הכרח ורגלים דע"כ מעד הי' מדלא הרגיש' ונהי דאם אין מקום לתלות טמאה מה"ת ואמרינין דע"כ יצאתה מן הרוב וארגש' הרגש' קלה כ"כ עד שלא הרגיש' ואחלפה לה וסברה שהיא הרגשת עד ורק למאי דיצאת יצאת אבל לא אמרינין דיצאה לגמרי ולא הרגישה כלל כ"ז באין מקום לתלות אבל ביש מקום מכריחין דע"כ הדבר בא מן העד וגם רבי סובר סברא זאת רק דס"ל דחזקת דמים מן המקור ואע"ג דגבי עשתה צרכיה מיירי בהרגיש' כדמסיק לקמן ר"פ הרוא' כתם מ"מ הואיל ואין דרך לראות דם בשעת השתנה זה עושה הרגש' כמו בעד שלא הרגיש' ור"מ ור"י נמי ממש בסברת רבי ור"ח קא מפלגו ר"מ הולך בתר חזקת דמים מן המקור דהיינו רוב דמים ור"י הולך בתר המצוי.

ועפ"י האמור שב' הפלוגתות שווים לגמרי אפי"ה יש לישב היטב דעת הש"ע בסי' ק"ץ סעי' ל"ו דפסק רק טהורה משום כתם ולקמן סי' קצ"א קי"ל כר"י דטהור לגמרי ומ"ש דכאן אמרינין דטמא' משום כתם אמנם לפי מה שביארתי דעיקר הטעם דר"ח דתולה בעד שאינו בדוק הוא משום דלא הרגיש' וכמ"ש הב"י בסי' ק"ץ ולפי"ז י"ל לפי מאי דמסיק לקמן ר"פ הרואה דחכמים גזרו ועשו הדין בלא הרגיש' כמו בהרגיש' ולכך גם בזה אמרינין דכמו דבהרגיש' לא הי' תולין בעד שאינו בדוק ה"נ בלא הרגיש' מדרבנן ולכך פסק כהרא"ש דטמאה משום כתם:

וגם דעת הרמב"ם דפסק בפ"ד דין י"ט מאיסו"ב דטמאה משום נדה וכרבי אע"ג דקי"ל לענין אשה שעשתה צרכיה כרבי יוסי ונראה דיש לחלק דגם בהשתינה אין לן סברא להחמיר רק משום דחזקת דמים מן המקור ונגד זה יש סברא דאינו מצוי לבוא בשעה שהשתינה כדלעיל אבל בבדקה בעד שאינו בדוק יש לן עוד טעם דניזול בתר קורבא דמוכח כיון דבדקה שם אמנם הש"ס קאי למאי דס"ל לר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ויש לן למיזול בתר רובא דעלמא יותר מבקרוב אבל הרמב"ם בפ"ט מרוצח דין ו' לא הביא כיושבת בין ההרים ומזה הוכיחו האחרונים דרמב"ם סובר קורבא עדיף מרובא דעלמא ולכך ס"ל דבעד שאינו בדוק יש לתלות יותר כמקור משום חזקת דמים וגם משום קורבא ולכך פוסק בעד דטמאה נדה ובהשתינה פסק כר' יוסי.

ונחזור לענינינו דהוכחת הרמב"ם מסוגיא הנ"ל ולפי האמור י"ל דגם התוס' בפ"ק דנדה דף ג' ע"א ד"ה אשה מרגשת כו' שהוכיח הסד"ט דהתוס' פליגו ע"ד הרמב"ם והרשב"א הנל ממה דסיימו דלשמאי אין אשה חושש' לתלו' בעד וכן ס"ל להלל מה"ת עיי"ש בסד"ע ולהנ"ל כיון דגם הרמב"ם מודה דזה לא שכיחא א"כ היכא דהשתא הרגישה לכ"ע לא חיישינין למעיקרא ותלינין הדם שבא השתא הוא מכח ההרגשה דהשתא ותוס' שם מיירי בהרגישה השתא ובזה גם הרמב"ם מודה דהרמב"ם מיירי רק אם לא הרגישה כלל עדיף יותר למימר דבא בהרגשה קלה מדנימא דלא הרגישה כלל אבל לא בכה"ג אפילו אם גם השתא לא הרגישה כלל מ"מ כיון שכבר ביארנו שבזה עצמו דלא הרגישה יצאה מרוב נשים דעלמא וא"כ אמרינן השתא הוא דיצאה כמו דאמרי' בכ"מ השתא היא דאיתרע וא"כ נהי דמכאן ואילך טמאה מן התורה מ"מ לא חיישינין למעיקרא ולנך כ' התוס' שם דאפילו מדרבנן אי משום סייג דלא אמרי' השתא הוא דאיתרע וחיישי' למעיקר' מ"מ כאן לא פלוג כמו דלא גזרי בהרגישה השתא ה"נ לא גזרו בלא הרגיש' השתא זה הנראה לפיענ"ד בכוונת התוס' ולעולם דהתוס' נמי ס"ל כהרמב"ם וליכא מאן דפליג על דבריו:

ועל פי האמור יש לישב נמי מאי דקשיא למה בפרק הרוא' כתם מתרץ לעולם דארגש' ולא תי' לעולם דלא ארגש' אלא די"ל הא דלא ארגש' משום מ"ר או משום עד אמנם להנ"ל ס"ל להש"ס דא"כ יש ב' אומדנות דלא בא מן המקור א' מדלא הרגיש' ושנית מכח דאין דרך לבוא בשעת הטלת מ"ר ולכך לכ"ע היא טהור וגם הר"מ הי' מודה ולכך מוקי לה בהרגיש' ואיידי שתי' קושיא הראשונ' בארגש' שוב תי' כן על הכל:

ד) אם יש מקום לתלות אי תלינן אפילו בהרגיש' או לא הנה כבר ביררתי דיש הרבה מיני הרגשות וגם הרגשת פתיחת פיהמ"ק אינו שוה בכל אופן דוודאי אם הרגיש' ממש שנפתח מקורה א"א לתלות בעד ושימוש ובכה"ג מיירי התוס' בשבועות דף י"ח ע"א דהקשו לפי מאי דמוקי לה דהרגיש' בשעת שימוש דנטמאת וע"כ היינו דהרגיש' ממש פפיהמ"ק א"כ אפילו אח"כ תהי' טמאה דבכה"ג א"א לתלות בשימוש אמנם בר"פ הרואה כתם איירי דלא היתה הרגש' חזקה כולי האי דיש לתלות בעד תלינן.

ועכ"פ מבואר שם דהיכא דיש לתלות תלינן אפילו בהרגש' וא"כ לכאור' קשיין דברי הב"י בסי' ק"ץ והובא שם בטו"ז ס"ק כ"ג דדווקא בלא ארגש' ומדלא ארגש' רגלים לדבר לתלות ותו קשיא הא באמת קי"ל ביו"ד סי' ל"ו דאפילו בעלמא תלינן מיהו זה דביו"ד. סי' ל"ו מיירי דיש לפנינו דבר ברור לתלות בו דידעינן דהעביר הטבח ידו שם בכח וכיוצא בו מאי שא"כ כאן שאין דבר ברור לפנינו לתלות בו דיש הרבה מי יימר דהי' שם כנה ואת"ל הי' מי ימר דנהרג' שם ועוד אפשר כאן גבי דם מקור שהוא חזקת דם דבא מן המקור ומצוי יותר וגם איכא רוב דמים במקור לכך לא תלינן בדבר אחר אם הרגיש' מיהו קושיא הראשונ' קשיא דבש"ס מוכח דאפילו בהרגש' תלינן ונרא' דס"ל להב"י דזה באמת כוונת הרשב"א בתוה"ב הקצר שכ' דטעמא דתלינן בכנה הוא דיש רגלים לדבר הואיל והוא עגול יש חזקה שהוא ממאכולת דס"ל דהש"ס מיירי בארגש' כדלעיל לדעת הרמב"ם ולכך סובר דלא תלינן אא"כ יש הכרח אבל במקום שלא הרגיש' שפיר אמרי' דזה עצמו יש הכרח לתלות מדלא ארגש' וכנ"ל:

ובזה מיושב קושית הסד"ט על הטו"ז בסימן ק"צ סעי' כ"ג מדברי הרשב"א הנ"ל דלהטו"ז לעולם תלינין אפילו במשוך אם י"ל שבא מכח קינוח בית הרעי עיי"ש ולהרשב"א דווקא בעגול ולהנ"ל א"ש הטו"ז קאי בלא ארגשה לעולם תלינין והרשב"א מיירי בארגשה ובזה מדוייק לשון הש"ע בסי' ק"צ סעי' ל"ד והוא מלשון הרמב"ם בפ"ד מאיס"ב דין שכ' במשוך טמא שחזקתן שהוא מהקנוח ובעגול כ' הטעם שטהור שאין זה אלא דם מאכולת וקשיין דיוקא אהדדי מהא דכתב דחזקה מהקינוח משמע דמספיקא תולין ואח"כ כתב בעגול שאין זה אלא ממאכולת כו' משמע דווקא שיש רגלים לדבר אבל מספיקא אין תולין ולהנ"ל א"ש דלכך סתם הרמב"ם דבין ארגשה ובין לא ארגשה לעולם הוי בזה מלתא דפסיקא דלעולם משוך אינו תולין אפילו בלא ארגשה ואע"ג דבלא ארגשה יש לתלות מספק ולכן קאמר הטעם דחזקה דמהקינוח ובסיפא כ' דאין זה אלא ממאכולת להורות דאפילו בארגשה טהור ויש הכרח שהיא ממנה מכח שהוא עגול:

ולפי"ז מ"ש הרמ"א דאפילו במשוך יש לתלות אם יש מקום לתלות ע"כ מיירי בלא ארגשה ואע"ג דרמ"א קאי על לשון הש"ע בעגול וכבר ביררנו דזה מיירי אפילו בארגש' מ"מ מ"ש הרמ"א על זה דאפי' משוך אם יש מקום לתלות תולין מיירי בלא ארגש' ולכאור' הי' אפשר לומר דלעולם הרמ"א מיירי נמי אפילו בארגש' ומיירי שיש מקום לתלות היינו שיש לפנינו דבר ברור לתלות בו ובכה"ג ס"ל דאפילו בהרגישה תולין כדאיתא ביו"ד סי' ל"ו מיהו כיון דמקור הדין הזה הוא מהב"י וב"י כ' דינו דתולין גם במשוך אם יש דבר לתלות בו דווקא אם לא ארגשה וגם הא דמסיים הרמ"א כמו דתולין בכתמים משמע דמיירי בלא ארגשה ודווקא בלא ארגשה תולין דיש הכרח מדלא ארגשה זהו עצמו כוונתו דיש מקום לתלות בו וכמ"ש הטו"ז הנ"ל אבל בארגשה אין תולין דרוב דמים באים מן המקור וחזקה דווסתות אינה חזקה מעלי' כמו רוב בהמו' כשרו' לכך אין תולין אא"כ לא ארגש' או בעגול דמוכחא שהוא ממאכולת אז תלינין אפילו בארגשה ובזה מיושב נמי הא דלא ביאר הרמב"ם דמיירי אפילו בהרגישה כמו שביאר כן בפ"ה דין י"ז גבי מ"ר דתלינין אפילו בהרגישה ולהנ"ל א"ש דכבר נשמע זה מלשונו דבעגול לעולם תולין ובמשוך לעולם אין תולין במאכולת.

אמנם לכאור' עדיין קשה איך פסק הרמ"א דגם במשוך אם יש מקום לתלות ובררנו דהיינו בלא ארגשה ולא אמרינין דלפי האמת דגזרו על כתמים בלא הרגשה ועשו שלא בהרגשה כהרגשה הרי לכאורה דין זה תליא בפלוגתא דהרא"ש ורשב"א דגבי בדקה בעד שאינו בדוק להרא"ש דטמאה משום כתם וביררנו לעיל סברתו דלפי מאי שעשו שלא בהרגשה כהרגשה ה"נ לענין זה הוי כהרגישה ואז לכ"ע אין תולין בעד שאינו בדוק ולהרשב"א שם לא אמרינין דעשו לא הרגיש' כמו הרגיש' ולכך בלא הרגיש' טהורה לגמרי וא"כ לפי מאי דפסק בסעי' ל"ו כהרא"ש דטמא' משום כתם ה"נ י"ל אפילו לא ארגש' אין לתלות וצ"ל דס"ל להרמ"א דלא לענין כל הדברים אמרינן דבלא הרגיש' חשיב כהרגיש' ובכמה דברים תולין משום דשומעין בכתמים להקל וה"נ כאן אם יש מקום לתלות עדיף מעד שאינו בדוק או משום דמצד הדין אפילו בארגש' יש לתלות נהי דלא הקיל בארגש' מ"מ אין לגזור לא הרגיש' אטו הרגישה ולכך פסק לכל הפחות בלא ארגש' דתולין וא"ש ובזה אסיים ואחתום בברכה אוה"נ הדוש"ת. הק' משה שיק מברעזאווע.

תוכן העניינים

מהרם שיק יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה