אור ברסלב

מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק

תשובה קעז

תשובה קעו

בעזה"י יערגין י"א מנחם אב תר"ו לפ"ק.

לתלמידי הוותיק המופלג בתורה וביראה חרוץ ושנון כש"ת כ"ה זלמן ני':

יקרתך הגיעני זה שלוש פעמים וכו' והארכת בחי' תורה בענין רואה דם מ"ת וכו' והנה בדין זה כבר האריכו האחרונים בתשובותיהם הרבה וגם אין לי כל התשובות המדברים בענין הזה ולזאת לא אאריך כי אם בדבר הנוגע לדינא ובדבר הנוגע להשיב על דבריך וזה החלי בעזהי"ת.

א) הלכה פסוקה ברמב"ם בפ"ט דין א' ובטוש"ע דאין אשה מטמא בין בנדה ובין בזיבה ושתהא אסורא מה"ת לבעלה אא"כ הרגישה ותראה דם ויצא בבשרה וכו' אמנם מה הוא הרגשה יש בזה פלוגתא המהרא"י בפוסקים סי' מ"ז ובתה"ד סי' רמ"ו נקט בפשיטות דהרגשה היינו פתיחת פי המקור אמנם וודאי ל"ד פתיחת פי המקור דהרי הרמב"ם בפ"ה מא"ב דין י"ז כ' הרגשה הרגש גופה ונזדזע וא"כ הוא הדין שאר שינוי הגוף הרגילין להיות בשעת ביאת הדם וכמ"ש הס"ט ריש סי' ק"ץ ס"ק א' אמנם הנוב"י בתשובה סי' נ"ה ר"ל דזיבת דבר לח חשיב הרגשה ומשמע לפי דבריו דווקא זיבת דבר לח אבל פתיחת פי המקור לחודא לא מקרי הרגשה וא"כ יש לפי דבריו קולא וחומרא וזה אינה ממש כדעת מקצת האחרונים המובאים בס"ט ריש סי' ק"ץ דס"ל דבין הרגישה פפה"מ או זיבה חשיב הרגשה אמנם כבר הסכימו האחרונים ומרן זצ"ל בחת"ס סי' קס"ז האריך לסתור דברי הנוב"י עיי"ש ואני כתבתי עיין במקו"א [לעיל תשובה קע"ד] דאפילו אמרינין כהנוב"י מ"מ בעינין שתדע עפ"י רוב או עפ"י חזקה דהאי זיבה הוא דם והידיעה הזאת צריך שתהא בשעה שעדיין הדם בבשרה דבעינין קרא כדכתיב דם יהי' זובה בבשרה ודרשו חכז"ל שתרגיש בבשרה וא"כ יש לישב דברי הנוב"י מ"מ הסכמת האחרונים כדברי התה"ד הנ"ל.

ב' אם הרגישה פתיחת פיה"מ ולא מצאה דם סובר התה"ד בסי' רמ"ו דהרגשה סברא דאורייתא ופסק כן בש"ע רסי' ק"ץ והד"מ בסי' קפ"ח השיג עליו דמהש"ס אין ראי' דשאני התם דמצאה דם אחר אות יום ותלי' דיצא בשעת הרגשה ולפי ענ"ד נראה ראי' ברורה דהתוס' לא ס"ל כתה"ד עפ"י הקושיא שהקשתי בתוס' נדה דף ג' ע"א ד"ה מרגשת וכו' דס"ל דשמא מיירי כגון שהרגישה והקשה תלמידי הנ"ל הרי הש"ש הוכיח בשמעתתא ג' פ"ד דהא דחיישינין למפרע זה דווקא אם נוכל לומר זה שנמצא או נודע עכשיו הוא הי' למפרע אבל זה אין סברא לומר דכשם שעכשו ראתה גם מעיקרא ראתה טפת דם אחר כמ"ש שם התוס' ע"ב ד"ה לאביי וא"כ כיון דהשתא הרגיש' דם יוצא א"כ הרי גם להלל לא חיישינין למפרע.

אמנם הדבר פשוט דלא הרגישה דם יוצא ממנה ותוס' כ' רק שאשה מרגשת בשעה שהדם יוצא ממנה בפתיחת פה"מ או זיזוע אברים וכיוצא אבל אין הדבר מוכרח דבשעת הרגשת אלו דם יוצא וא"כ השתא שמצאה דם אינה מוכרח שיצא דם ממנה השתא אם נודע שגם בפעם אחר הרגישה ולזה סובר שמאי דע"כ השתא יצא אפי' סייג אינו צריך דאם איתא דהוי דם מעיקרא כבר הרגישה ולחוש להרגשת מ"ר או עד ושמש לא חייש שמאי והלל חייש דלמא השתא לא יצא אלא מעיקרא בשעת הטלת מ"ר או עד ושמש ופשוט דחשש זה הוא רק מדרבנן ולסייג דמן הדין אמרינין כדאמרינין בחולין דף י' עצם וודאי פוגם כו' אין ספק מוציא מידי וודאי דתלי' לעולם בוודאי ה"נ תלינין בהרגשה וודאי ולא חיישינין להרגשת ספק וזה כוונת התוס' שם ע"ב ד"ה א"ב וכו' דלהלל החשש מדרבנן דתוס' ע"כ שם קאי בהרגישה השתא דאי לא הרגישה ממנ"פ אי לענין טהרות נמי בעינין הרגישה ולא ס"ל כמ"ד לקמן דף ט"ו מקור מקומו טמא א"כ פשוט דאין לחוש מן התורה דלמא אדרבה בשעת מ"ר או עד יצא דהואיל וחזקת דם בא בהרגשה דאיכ"ל משום חזקה דמעיקרא וגם חזקת טהרות דלא איתרע כלל דאם בא שלא בהרגשה היא טהורה לגמרי אפילו השתא ולא קשיא ממקוה:

ואפילו אי אמרינין לטהרות מקור מקומו טמא מ"מ יש לדון דחזקה דלבעל מהני גם לטהרות ואי לא מהני אם כן בוודאי אין מקום לתי' התוס' דכיון דהשתא לא ארגשה א"כ איך נימא דטעמ' דהלל מן התורה משום דלא ארגשה מעיקר' אדרבה מכח הטעם ההוא יש לחוש טפי דמעיקר' בשעת מי רגלים יצא כי היכ' דלא תצא מחזקת דם בא בהרגש' והארכתי בזה לישב קושית הסדרי טהרה בחידוד שהוכיח דגם להלל לא תלינן מן התור' בהרגשת עד ושמש מדברי התוס' והקשה סתירה בזה ולפי ענ"ד פשוט כמו שכתבתי ואין כאן קו' כלל ואין כאן הכרח דלעולם קי"ל דתלינן בהרגשת עד ושמש הוא סברא דאוריית':

עכ"פ מבואר דלפי פי' התוס' מוכרח לומר דלא כתה"ד דאין הכרח שיצא דם בשעה שהרגישה ויש הרגשה בלא דם ותה"ד נראה דס"ל כפרש"י המובא שם וראיית התה"ד יש לישב דלא תקשה עליו קושית הד"מ דהנה לכאורה קשיא באמת למה מאחר אחר אותיום טהורה מה"ת מעיקרא דהרי מבואר ברמב"ם רפ"ט מא"ב דחזקת דם בא בהרגשה ובוודאי יצא לו הדין מסוגיא דפ"ק דאמרינין דטעמי' דשמאי דאשה מרגשת וכו' וא"כ מכח חזקה זו נימא כיון דבשעת תשמיש ארגשה והשתא לא ארגשה בוודאי בשעת תשמיש בא וכי תימא דיש חזקה דמעיקרא ואמרינין השתא הוא דראתה אפילו נימא כן מ"מ הוי חזקה עד חזקה ותו הרי חזקה דמעיקרא איתרע וחזקת דם שבא בהרגשה לא איתרע וצריך לומר דיש לן ב' חזקות חדא חזקת שלא ראתה ותו חזקת טהרה לבעלה וחזקה זו לא איתרע אי נימא דהשתא ראתה ומסתמא באותה רגע לא שייך לומר ארגשה ולאו אדעתה וא"כ ראתה בלא הרגשה והיא טהורה מה"ת לבעלה וא"כ לכך י"ל טפי דהשתא ראתה ובלא הרגשה והנך ב' חזקות עדיפו מחזקת דם שבא דם בהרגשה:

וזה הוא דק"ל לבעל תה"ד אי האי סברא דהרגשה לא הוי וודאי א"כ אפילו היכא דמצאה דם אח"כ אפילו לפי ס"ד דלא ידע דיש לתלות בהרגשת שמש מ"מ לא מקשה מידי אי דארגשה אמאי טהור דאיכ"ל דטהור משום דיש לן ב' חזקות חזקת שלא ראתה והשתא איתרע וחזקת טהרה לכך אמרינין דאע"ג דארגשה לא הי' דם אלא השתא הוא דאתאי אלא ע"ש דהרגשה סברא דאורייתא דוודאי היכא דארגשה אמרינין ראתה ופריך שפיר זה נראה כוונת התה"ד ועיין בס"ט סימן ק"ץ ס"ק ג' שהביא עוד ראיות לתה"ד והסכים עמו עיי"ש ואפשר דגם התוס' הנ"ל לא פליגו עלי' אלא דס"ל דנהי דרוב פעמים אי מרגשת היא רואית דם מ"מ מיעוט איכא שלא תראה אף אם הרגישה ויש לעשות סייג ולחוש שמא לא ראתה עתה אלא מעיקרא וע"ז אמר שמאי כיון דלא ארגשה מעיקרא בוודאי השתא ראתה.

ג' אם הרגישה בשעת הטלת מ"ר או בדיקת עד או שמש או נוכל לתלות ההרגשה במ"ר או אינך התה"ד כ' בפסקיו סי' כנ"ז בפשיטות דאי ארגשה בפתיחת פה"מ פשיטא דלא תלינין בשימוש והנה בש"ס ריש פרק הרואה כתם איתא לכאורה להיפוך דאמרי' שם לעולם דארגשה ואימור הרגשת שמש וכן בעד אמרינין כן אימור הרגשת עד ולענין מ"ר פסק הרמב"ם בפ"ה מה' א"ב דין י"ז בהדיא דאפילו ארגשה שנזדזע אביר' תלי' בהרגשת מ"ר ובאמ' קשה לי למה לא הביא הרמב"ם חידוש הזה גם גבי עד בפ"ד דין י"ח מא"ב ואי ס"ל דלמסקנא לא צריך לומר דארגש' וכמ"ש הס"ט בסי' קפ"ג ס"ק ב' או דס"ל דמאי דאמרינן ארגש' אין הכוונה שוודאי ארגש' אלא דאיכ"ל ארגש' אלא שסבר' דהרגשת עד הוא וכמ"ש הפליתי ריש הלכות נדה א"כ גם במ"ר לא הוי לי' להביא הדין הזה דאפילו ארגש' תלינן וכיון דפסק כן במ"ר גם גבי עד הו"ל לכתוב דאפילו ארגש' אפי"ה אם הוא עגול תלינן במאכולת ואמרינן דהרגשת עד הוי.

ונראה לפי ענ"ד דאין כל ההרגשות שוות בזה דוודאי אם האשה ידעה שנפתח מקורה אין מקום לתלות לא בשמש ולא בעד ואינך וכמ"ש התה"ד הנ"ל וא"כ לתה"ד הנ"ל אפילו לא מצאה טמא' וכ"ש אם מצאה אלא דהי', מקום לתלות דלא תלי' בשום דבר כיון דוודאי ראתה והש"ס לא קאמר אלא דארגש' באופן שיש לתלו' ולענין מ"ר ביאר לן הרמב"ם דארגשה היינו שנזדזעו אבריה וה"ה לענין שימוש יש לפרש כן ולענין בדיקת עד דמשני נמי דארגש' היינו ע"כ דהיינו הרגש' קלה וקטנה בפי המקור עד שא"א לה לידע אם היא מהעד או מהמקור ובדבר זה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי החקיר' מפי' ולכך לא הביא הרמב"ם דין זה דאין בזה שום חידוש דין דדינו שוה לאם לא ארגש' דג"כ חיישינן שמא הי' הרגש' קלה וקטנה ומתוך שהיתה טרודה בדבר אחר סברה הרגש' עד ושמש הוא ויתבאר דינו לקמן דין ה' אי"ה.

ד כיון שביררנו דלאו דווקא פתיחת פי המקור הוא הרגש' אלא ה"ה נזדזעה גופה ואבריה כמ"ש הרמב"ם א"כ נראה בשימוש לעולם הוי הרגש' וא"א לה לידע אי מצד השימוש או ראיי' דם וכן נראה מדברי הרמב"ם ה' שגגות פ"ה דין ו' שכ' סתם בראתה דם בשעת תשמיש אותיום דהיינו תוך שיעור ווסת חייבין בקרבן חטאת וקשה הא בראש פרק הרואה כתם מסיק דמיירי בארגש' אמנם להנ"ל א"ש דלעולם בשימוש הוי הרגש' ולכך סתם וכ' דלעול' חשיב הרגש' וכן נראה מדברי הנוב"י ח"ר סי' נ"ה דבשימוש לעולם הוי הרגש' אמנם בשמעתין דר"פ הרוא' כתם מוכח דגם בשימוש לא הוי הרגש' בכל עת כדפריך אי דארגש' וכו' ואפשר לישב דהמקשן סובר דבעי' דווקא הרגש' שא"א לתלו' בדבר אחר וא"כ בעינן דווקא הרגשת פתיחת פיה"מ ומשני לי' דאפילו מאי דאפשר לתלות בדבר אחר חשיב הרגש':

ויותר נכון בעיני לישב עפ"י מה שמביא מרן הגאון זצ"ל בחת"ס סי' קמ"ב דאין דרך האשה לראות בשעת תשמיש ממש וא"כ מסתמ' ראתה אח"כ קודם פריש' או לאחר פרישה וא"כ זה אינו מוכרח שיהי' אז הרנש' וע"ז פלפל הש"ס אי דארגש' וכו' ולפי"ז קשיא הא דסתם הרמב"ם וצ"ל דאזיל לשיטתו בפ"ט מה' איסורי ביאה דין א' דחזקת דם בא בהרגש' וגם כאן אפי' לא ידעינן דארגש' כיון דאפשר דארצש' וסברה דהרגשת שמש הוא אמרי' מכח חזקת דם שהוא בא בהרגש' דוודאי ארגש' ולכך שפיר חייב בקרבן וכל זה באשה שלא הוחזק' להיות רואה דם מ"ת אבל באשה הרואה דם מ"ת א"כ בשעת תשמיש ממש בוודאי הי' הרגש' וא"כ רואה דם מ"ת חמורה משאר אשה המוצאות דם ובזה מיושב הא דלא מקשה הש"ס ר"פ הרואה כתם על שמואל מבריית' דהרוא' דם מ"ת דגם שמואל סובר כוותי' כמבוא' בנדה דף ס"ו והוי קשיא שמואל אדשמואל ולהנ"ל א"ש.

ה) היוצא לנו ממה שאמרנו דמוכרח מדברי הרמב"ם הנ"ל דאשה שבדקה או שימשה אפילו לא ארגש' מ"מ הוי וודאי איסור דאוריית' מצד חזקת דם שבא בהרגש' ואמרי' ארגש' וסבר' וספת' שהרגש' עד או שמש הוא וכן הוכיח הס"ט נמי מלשון הרשב"א בתשה"ב דף קי"א עיין בס"ט ריש סי' קפ"ג ואפי"ה ס"ל לרשב"א שם דאם יש מקום לתלות דהיינו שהוא פחות מכגריס ואפילו בעד הבדוק אלא שהוא טחתו בירכה תלינן במאכולת אם הוא עגול וכ' הה"ט הטעם דאפילו אמרינן וודאי ארגש' מיהו היינו מצד חזקת דם שבא בהרגש' והיינו מצד הרוב וזה היכא דליכ' למתלי אבל היכא דאיכ' למיתלי אמרי' דסמוך מיעוט' לפלגא דמעלמ' אתא עיי"ש והב"י בסי' ק"ץ כ' דהואיל ולא ארגש' רגלים לדבר דמעלמ' אתא ולפי"ז משמע לדברי הב"י אפילו ליכ' למתלי בעלמ' מ"מ לא הוי וודאי בא בהרגש' דנגד חזקת דם בא בהרגש' יש לן רגלים לדבר דבא בלא הרגש' מדלא ארגש' והוי אומדנ' נגד אומדנ' והוי ספק ולכך כשיש מקום לתלות שפיר הוי ס"ס ולפי"ז הרמב"ם דס"ל בפ"ט מאי"ב דוודאי בא בהרגש' פליג על הרשב"א דס"ל דתלי':

והנה יש נפ"מ בין הנך ב' טעמים דלפי טעם הס"ט א"כ אפילו ארגש' אלא שיש לה ספק אם הי' הרגשה ממש או הרגשת עד והה"ד בשימוש לפי מ"ש לעיל דחשיב ג"כ כהרגשה אלא די"ל דהוי הרגשה מכח השימוש ורק מכח חזקת דם שבא בהרגשה א"כ אם בא ממקור הוא בחזקת שבא בהרגש' א"כ לפי טעם ב"י לא תלינן אמנם לטעם ס"ט תלינן והנה לכאור' קשה למה לי' להב"י ולס"ט לומר טעמים למה תלינן הרי קי"ל נמי בעלמא בריאה ביו"ד בסי' ל"ו דכל היכא דחזקת כשרות ואיכא למתלי תלינן ותלינן בזאב ובטבח וה"נ האשה בחזקת טהורה קיימא ולכך וודאי ראוי לתלות בכל מאי דאפשר ובאמת ברשב"א שם בתוהב"א משמע קצת דכל זמן דאיכ' למיתלי תלינן אלא א"כ יש רגלים לדבר שלא לתלות וא"כ איכ"ל דטעמו מטעם חזקת טהרה אמנם בתהה"ק כ' בהיפוך דהא דתלינן בכתם עגול הוא מטעם כיון דעגול הוא ע"כ לאו מגופה הוא וזה תימה וכבר הקשה הס"ט שם מלשון תוהה"ק גם על הטו"ז ביו"ד סי' ק"ץ ס"ק נ"ג שכ' דאפילו במשוך תלינן אם יש מקום לתלות ולי קשיא בהיפוך מטעם הנ"ל דמ"ש מריאה:

אמנם לאחר העיון לא קשה מידי דהתם בהתירא יש מקום לתלות אבל באיסור' אין לן דבר לתלות בו ולכך תולין להקל אבל כאן נהי דבהיתר יש מקום לתלות גם באיסור יש לן לתלות דלמא ממקור הוא לא מבעי' באשה דלית לה ווסת אלא אפילו ביש לה ווסת קי"ל דווסתות דרבנן מטעם שיתבאר לקמן בדין ד' בסוף וא"כ יש לחוש שמא מגופה הוא והוי ספק השקול וס"ל כר' יונה המובא בפר"ח ובתבו"ש דבספק השקול לא סמכינן על החזקה מדרבנן ואפילו לפי מה שהסכים הפרמ"ג שם מ"מ כ' היכא דאיכ' איסור מיתה מכ"ש איסור כרת לא מוקמינן על החזקה בספק השקול ולכך גם כאן לא היו תולין אם לא מטעם שכ' הב"י או הס"ט.

איברא דקשי' דלכאור' נהי נמי דתלינן מ"מ האי בדיקת עד שנמצא עליו הדם כמאן דליתא וכאלו נאבד וכמו"ש הנוב"י מהדו"ת סי' קי"ט והא דקי"ל בריאה דתולין אפילו למאי דקי"ל דנאבד' טריפה ע"כ היינו מטעם שכ' הש"ך יו"ד סי' ל"ט ס"ק מ"ב ובטו"ז שם ס"ק נ"ז אבל כאן קשה לכאור' הא קי"ל ביו"ד סי' קפ"ו דאם נאבד העד שבדקו בו אחר התשמיש אסורה לשמש וכאן אמרינן דבעגול תולין במאכולת ומשמע דהיינו נמי אחר התשמיש כמבואר בהדי' בלשון הרמב"ם בפ"ד מאיסורי ביאה דאל"כ מאי ענין עד תחת הכר ונרא' דזה הוא דקשי' לרשב"א בתוה"ק ומישב דבעגול הוי הכרה דהוא ממאכולת וא"כ הו' שפיר כבדקה ולעולם דגם הוא מודה היכא דיש לתלות תלינן אפילו במשוך ומן התור' אפילו ליכ' ס"ס תלינן כיון דהוי ספק השקול ומדרבנן בעינן ס"ס או סמוך מיעוט' לפלגא ומיושב היטב קושית הס"ט על הטו"ז:

ועפ"י האמור דגם בשימוש הא דפריך לעיל בנדה דף י"ד וניחוש דלמא דם מאכולת הוא לפי סברת הס"ט א"ש לפרש דאפילו לטהר נתלה במאכול' אמנם להב"י דסובר דווקא ס"ס בעינן וכיון דשם ע"כ מיירי דליכ' ריעות' מדחייב קרבן א"כ ע"כ הקושי' רק דלמה נחחייב הקרבן דהרי מה"ת תלינן במאכולת כדלעיל דהוי ספק השקול ואוקמה אחזקה והרשב"א שלמד דין עד מהך קושיא דוניחוש וכו' או דסובר כסברת הס"ט וא"כ גם בכה"ג תלינן אם לתלות אפילו לטהר או דיליף מני' כיון דמוכח התם דספק מקרי ממיל' הוי כאן ב' ספיקות:

ועכ"פ לפי האמור וודאי מבואר באשה דארגש' ומצאה בבדיק' בעד שאינו בדוק מראה ליחה טהורה וגם דם פחות מגריס אפי"ה לא תלינן במאכולת כמ"ש מרן הגאון זצ"ל בחת"ס סי' קס"ז דכאן לא שייכי טעמים הנ"ל לא של הס"ט ולא של הב"י ולכך לא תלינן וגם הנוב"י סי' קי"ט הנ"ל כ' דלא תלינן מיהו שם כ' מטעם אחר משום דהוי כנאבד ונפ"מ אם בדקה בב' עדים להנוב"י טהורה אם ע"א נקי מדם רק ליחה לבינה ויש לפקפק על זה והעיקר כמרן זצ"ל.

ולכאורה הי' אפשר לומר דדם כ"ש יותר מסתבר לתלו' במאכול' מבמקור שהרי דם כ"ש אין דרך לבוא ממקור ונהי דהיכ' דבא גם ליחה לבינה לא שייך זה אבל בנמצא בעד ולא הרגיש' יש לומר דמסתבר יותר לתלו' במאכול' משום דאין דרך לבוא דם כ"ש וכמ"ש הס"ט סי' קפ"ג ס"קד מיהו הא דתלינן בעד שאינו בדוק במאכולת קבלתי ממרן זצ"ל לאו היינו כשיעור גריס הנאמר בכתם דבכתם אפילו בזה"ז תלינן עד דאיכ' שיעור גריס שהוא קרוב לזילבערן גראשין שלנו כיון דאצלם הי' שכיח מאכולת כזה לא גזרו בזה וא"כ נשאר מותר גם לדידן וכמ"ש המעיל צדקה בסי' כ"ז משא"כ בעד שאינו בדוק תלינן רק בדם המאכולת כפי המצוי עתה והוא שיעור קטן בכ"ש:

ו) ואחר שביררנו דיני הרגשות ומה שתלי' בד"א נבוא לדין רואה דם מ"ת והנה כ"ז שלא הוחזקה אצל בעל הא' הוא מותרת לו מטעם חזקת טהרה כיון דליכ' ריעות' עדיין לכ"ע סמכינן על החזקה ומה דראתה א' או ב' כיון דאינו נקבע עדיין לא חיישינן עלה כיון דאין דרך אשה לראות בכה"ג ויש בזה ג' טעמים אע"ג דבעלמ' גם בווסת שאינו קבוע חוששין כאן לא חיישינן או משום דהוי כווסת קפיצת שכל זמן שאינו נקבע לא חיישינן אם אינו ביום ידוע וכמ"ש הנוב"י סי' מ"ג או משום אינו קבוע לא אסרינן על בעלה לעולם או משום דהוי ס"ס שמא לא תראה ואת"ל תראה שמא הוא מהצדדים וכמ"ש הסמ"ג הטעם הוא דשרי' לבעל הב' וג':

אמנם גוף הספק הזה דחיישינן שמא הוא מהצדדים הקשו הפוסקי' הא קי"ל במשנה פ"ב דנדה דף י"ח דחזקת דם הוא מן המקור ולא מן הצדדים עיין בטו"ז רסי' ק"ץ ובמנח"י שם ומ"ש המנח"י הטעם הואיל ורוב נשים אינם רואין דם מ"ת זה אינו מספיק לפי ענ"ד דהרי באשה שאין לה ווסת לא שייך זה דאדרב' כ' הרמב"ן והר"ן סו"פ אלמנה ניזונית דדרכה לראות גם מ"ת אלא נראה הכוונה דנהי דרוב דמים באין מהמקור אמנם בנשים הרואים דם מ"ת אין רוב שבא להם הדם מהמקור אדרב' אפשר שרוב נשים הרואין מ"ת הדם בא להם מהצדדים ועכ"פ מידי ספיק' ופלגא ופלגא לא נפקא וכיוצא בו אמרינן במס' מכשירין פ"ב מ"ט דאזלינן אחר רוב אוכלי בשר ולא אחר רוב בשר ובתשובת מעיל צדקה סי' ס"ח כ' דמצרפין גם דם עלי' לצדדים והוי פלגא.

ועכ"פ סיבת ראיית דם מ"ת או מחמת חימוד וחימום טובא רואו' כמ"ש הס"ט בסי' קפ"ו או מחמ' חבטת השמש וכמ"ש הרמב"ן בפ' אלמנה הנ"ל או מחמת הצדדים ובזה תלי' נמי אי נימא דווסת הרואו' דם מ"ת חשיב כווסת הקפיצות או כאוכלי שום ופלפלין עיין בש"ך סי' קפ"ז ס"קלה ובנוב"י סי' מ"ג דאי מחמת חימוד א"כ הוי כאכלה שום ואי מחמת חבטה הוי כווסת הקפיצות וממ"ש הש"ע לקמן סעי' י"א כרשב"א בתשובה דחוששין אפי' באינה קבוע אם הוא ליום ידוע או הפלגה ידוע קשה אמאי לא תהי' מותרת מטעם ס"ס (ואפשר כיון דהי' ביום ידוע מוכח דאינו מן הצדדים ולפי"ז בכה"ג אפילו נישאת לאחר אינו מותרת בהם) וצריך לומר דהוי כעושה ס"ס בידים וכיון דאפשר להמתין בעונה אחרת ודווקא לענין שלא לאסור לגמרי סמכינן על ס"ס וא"כ צ"ל הא דלא חיישינן אפילו ביום שאינו קבוע צ"ל מטעם הנ"ל דהוי כווסת הקפיצות וכמ"ש הש"ך) אמנם לפי הנ"ל אי נימא כהש"ך א"כ אפילו קבעה ג"פ הוי רק כאילו קבוע וכמ"ש הנוב"י שם והוי ספק וא"כ להוי ס"ס שמא לא תראה ושמא מצדדי' ואמאי אסרו לראשון ונראה מכח זה דלא כש"ך אלא דהוי כווסת הגוף והא דלא אסרי' בפעם אחת הוא מטעם הט"ז שם ס"קיו דמשום חשש אין אוסרין אותה לעולם וכמ"ש לעיל:

ז) ברואה ג"פ מ"ת בבעל הראשון אסורה לו ומותרת לאחר עד ג"פ והטעם דאסירה לו כיון דהוחזקה בוודאי תראה בכל פעם ואע"ג דאכתי איכא ספק שמא מן הצדדים וא"כ שוב הי' לן להעמיד האשה על חזקתה ולתלות שהוא מן הצדדים אמנם כבר ביררנו בדין ה' דבספק השקול לחודא לא מטהרין ולא אוקמא אחזקה לכל הפחות מדרבנן אמנם עדיין קשה לפי מ"ש הרשב"א בתשובה סי תתל"ט דווסת זה גם לדידן מדרבנן לפי מאי דקי"ל ווסתו' מדרבנן א"כ עדיין תקשה ממנ"פ מה"ת הוי רק ספק והוי ס"ס ומדרבנן דחשבינין לה כוודאי תראה מ"מ שוב הוי ספק דרבנן שמא מן הצדדים וספק דרבנן להקל (ואי משום אפשר לברר אסורה לראשון א"כ גם לשני תאסור דאפשר לברר ע"י ג' שפופרת) וצ"ל כיון דמדרבנן חשבי' לה כוודאי תראה ובוודאי אם תראה הדם יהי' טמא דאז הוי ספק דאורייתא ולא תלינין להקל וא"כ כיון דחשבינין לה כוודאי תראה א"א להתירה דהוי כתרי דברים סותרין זה את זה (ולא קשה מה שהקשית דיהא ס"ס שמא מן הצדדין ושמא לא תרגיש חדא דחזקת דם בא בהרגשה אפי' נימא דעד השתא ידעה וטענתה ברי שלא הרגישה אי נימא דנאמנת מה שאין מוכרח אי נאמנת מ"מ נהי דעד השתא ידעה וטענתה ברי שלא הרגישה אפי' אי נימ' דנאמנות מה שאינו מוכרח אי נאמנות מ"מ נהי דעד השתא יצאת מחזקתה מ"מ מהשתא חיישינין דתהא בחזקתה דהא ווסתות וחזקה כזו דרבנן ותו כבר אמרתי בשעת תשמיש בוודאי אשה מרגש' דהיינו אם היא רואה דהמ"ת ולא שייך זה כלל:)

וכל זה לבעל הראשון אבל לבעל שני מותרת ודעת הב"ח דמותרת מטעם דאין כל האצבעו' שוות ומכח זה אמרינין דהוא מן הצדדים והאחרוני' תמהו עליו בזה טובא דמ"ש בעל ראשון מבעל שני אבל לפי מה שביררתי הכל נכון דס"ל כנ"ל בוודאי אם מצאה דם נהי דספק השקול הוא א"א לה לאוקמא בחזקת טהרה דקי"ל בספק השקול היכא דאיכא ריעותא לא מוקמי' אחזקה וכ"ז אם כבר ראתה והוי ריעותא אבל לשני הוא מותר כל זמן שלא הוחזקה שתראה ואמרינין אין כל האצבעות שוות ולא תראה כלל ואין כאן ריעותא ושפיר מוקמינין אחזקה משא"כ לראשון כיון דמדרבנן הוחזקה כוודאי תראה א"כ הוי כראתה ואיכא ריעותא ולכך אסורה לראשון ומותרת לשני ובוודאי אם תמצא דם אצל שני שוב צריכה שתספור ז' נקיים כיון דהוי ריעותא לא סמכינין אחזקה כנ"ל ודברי הב"ח נכונים.

אמנם הסמ"ג לא ס"ל כב"ח בזה (ואפשר שטעמו דס"ל דאין זה ספק השקול שמא מהצדדים דהרי במקור אתחזק דם משא"כ בצדדים וכעין דאמרינין בסי' קצ"א דחזקת דם מהמקור נהי דר"י פליג מ"מ ל"ה ס"ס) אי משום דס"ל דגם אצל בעל שני מקרי ריעותא מה שראתה אצל הראשון ויותר נכון דס"ל כיון דמטעם חזקה אתא' עלה להב"ח והא קי"ל בחזקה לחודא אמרינין כל היכא דאיכא לברורי מבררין כמ"ש המג"א בסי' ח' ס"ק י"ב ולכך כ' דבאמת הטעם שאין כל האצבעות שוות הוא שייך גם אצל המקור וא"כ הוי ס"ס ועפי"ז מבואר דגם הסמ"ג אפשר דס"ל דס"ס צריך לברר משא"כ כאן דאפילו בלי ס"ס מותרת ורק משום בירור ולכך מותרת לשני לגמרי ואפי' בפעם הב' נהי דחזינן דאצבעו ג"כ מוציא דם מ"מ דלמא אין כל הכוחות שוות ואיכ' שוב או כטעם הב"ח כולקמן בסי' קצ"א משמע דגם לר' יוסי ס"ל דאין זה ספק השקול הואיל ובמקור הוי וודאי דם משא"כ בצדדים אמרי' אין ספק מוציא מידי וודאי ורק לס"ס מצרפינן) או כטעם הסמ"ג:

והנה טעם דווסתות דרבנן ביררתי כבר במקום אחר דלא נראה מ"ש הנוב"י סי' נ"ה אלא כמ"ש המק"ח באו"ח סי' תס"ז ואני ביארתי דבריו (לעיל תשובה קע"ד) דהרי אנו רואין דהאשה נשתנית בענין דמי' לפי השנים והדם עולה ויורד עמה לפי שנותי' וחזקה שייך רק אם הדבר הוא עדיין מה שהי' כבר בעת קבועת הווסת אבל כאן לענין דמיה כשבאים שלשים יום אחרים כבר הזקינה יותר ממה שהיתה עד עכשו ואינה קובעת חזקה כה"ג מועיל ושם הארכתי ועכ"פ זו הסבר' הוא ג"כ כאן לענין רואה דם מ"ת דתלי' ג"כ בווסתו' דרבנן וכמ"ש הרשב"א סי' תתל"ט וכשם שאסרי' בבעל הראשון ה"נ בבעל שני ומטעמים הנאמרים למעל' ולכך מותרת לג' עד שתתחזק אצלו ג"כ אז אסורה לכ"ע:

ח) הנה חכז"ל התירו אע"ג שהוחזקה לראות מ"ת אם בדקה בשפופרת ולא מצאה בראש המכחול כמבואר ביו"ד סי' קפ"ז סעי' והנ' בוודאי אם בדקה ומצאה בצדדין מוכחא מילתא דמהצדדין בא וטהור' (ואפי' ז' נקיים לא צריכי' והנוב"י שם בסי' מ"ג ובשאר סימנים שם חשש לחומר' לענין ז' נקיים ולא משמע כן דרק לענין חומר' דקדשים אמרינן דכותלי בה"ר אוקמוהו וכדאמרי' נמי בנדה דף ס' אבל הכא מאן עכבה ואי אית' דם מעיקר' הוי אתא) וכן אם כבר הוחזקה בג' פעמים בג' אנשים דמחזיקינן לה דתראה בכל אצבע יש ג"כ להקל אפילו לא מצאה כלל דע"כ נתרפאה וכמ"ש הנוב"י בסי' מ"ג אמנם כל זמן דלא הוחזקה בג' אנשים ואפי"ה מהני ואפילו לא מצאה דם כלל קשיא דאימור דלכך לא מצאה משום דאין כל האצבעות שוות כן הקש' הב"י ותי' הואיל ורוב נשים אינם רואות מ"ת תלינן להקל והס"ט הקשה עליו באשה שאין לה ווסת אדרב' רגילה לראות גם מחמת תשמיש וכמ"ש הרמב"ן סו"פ אלמנה ניזונות ועוד האריך הס"ט טובא בסי' קפ"ז ס"קו:

ולפיענ"ד נראה לישב בעזה"י דהנ' ראיית דם מחמת תשמיש אפשר שיבוא מכח ג' סיבות א' מחמת חימוד וחימום טובא היא רואית מ"ת ולפי"ז נראה דאין לחלק בין אצבע זה לאצבע אחר או כח זה וכח אחר אמנם יש סיבה ב' ע"י דוחק וחבטת השמש תראה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות סו"פ אלמנה ניזונת על הרי"ף שם דפסק כר"ח בן אנטיגנוס ובדוחק הזה שפיר י"ל דאין כל האצבעות. שוות ואין כל הכוחות שוות אלא דקשה הדבר דהרי כ' הרמב"ם בפ' י"ב מ"ה אי"ב דין דאין האצבע מגיע למקור אלא בגמר השימוש ולפי אורך האבר נוגע במקור ומאי ענין דוחק לכאן ונראה דבאמת לאו בענין רוחב האבר אנו תולין אלא בענין אורך האבר ובזה אמרינן אין כל האצבעות שוות וכן אין כל הכוחות שוות דע"י הכח הוא הולך ודוחק עד המקור וסיבה ג' הוא שבא מן הצדדים ואז בוודאי אין כל הכוחות והאצבעות שוות וא"כ מיושב קושית הב"י דמאי מהני' שפופרת הא אין כל האצבעות שוות ולהנ"ל ממנ"פ אי משום חימוד חימום אין חילוק בין אצבע זה לאחר וקים להו לחכז"ל דגם בשפופר' יש לה חימוד וכמ"ש מרן זצ"ל בתשוב' סי' וע"כ דחיישינן בדוחק ובחבטה במקור ואיכ"ל דזה שייך באצבע אדם אבל בשפופרת שכ' הרמב"ם והש"ע שם דתכניס אותו עד מקום שיכולה א"כ הוא מכניס אותו עד המקור והולכות ומגיע יותר ממה שיוכל להגיע השמש באצבע וא"כ שוב אין לחוש לאצבע הדוחק במקור:

ולא. נשאר כי אם אי בא מן הצדדים ואז שייך שפיר דאין כח ודוחק השפופרת דומה לאצבע ואז בלא"ה טהורה ולכך שפיר אמרינן דמן הצדדים הוא וזה שאמרו בידוע דהוא מהצדדי' אע"ג דאפשר דהי' מן המקור ונתרפא מ"מ כיון דלעולם מוקמינן הדבר בחזקה דמעיקר' ואמרינן שעדיין הדבר לא נתרפא אלא שבא מהצדדי' ולענין צדדים בוודאי אין מעלות ופעולת השפופרת כפעולת השמש שהוא בכח טפי ובזה מיושב מה דקשי' לי' למהר"ח בתשובת נוב"י סי' מ"ו דלמה סגי בפעם אחד למיעקר ווסת קבוע ולהנ"ל בוודאי אם הי' ההיתר רק מכח נתרפא הי' בעינן ג"פ אבל כאן דתלינן בצדדים ולא הי' חזקה כלל סגי בפעם אחד ובזה מיושב דעת האפי רברבא המובא בש"ך ס"ק דס"ל בעבר ושימש בעי' ג"פ דשם ליכא למתלי בצדדים דבשימוש לעולם הוחזק בכל הכוחות ולכך צריכה ג"פ למיעקרה.

אמנם הרמ"א פליג וקושית מהר"ח יש לישב דהנ' מסבר' נראה די"ל דלעולם פ"א עוקר פעם אחד וא"כ אי לא הוחזקה רק בג' פעמים ועקרה פעם אחד שוב ראוי שיהא דינו כווסת שאינו קבוע וא"כ צריך טעם למה אמרי' בסי' קפ"ט דדינו כווסת קבוע רק דווסת קבוע יש לדונו לב' חזקות א' חזקה דהשתא דתראה באותו זמן שקבעה עוד אפילו עקרה פ"א ונעשה ספק מ"מ יש לן חזקה דמעיקר' דעד השתא הוחזקה שתראה באותו עת ולכך בעי' שתעקור' ג"פ משא"כ ברואה מ"ת אם נעקר פ"א שוב הוי ספק אם תראה נמי דחזקה דמעיקר' הוא שתראה מ"מ כיון דאינו קבוע הוא הוי ס"ס ספק לא תראה ואת"ל תראה שמא מהצדדים.

ואע"ג דהוי נגד חזקה מ"מ נראה אפילו אי בעלמ' לא אמרי' ס"ס נגד חזקה כאן דיש לן גם חזקה להתיר חזקת טהרה לכ"ע אמרינן ס"ס מהני כן נראה לפי ענ"ד לישב קושית מהר"ח אפילו לדעת האוסרין וכמו"ש לעיל בדין ו' דהאי רואה מ"ת הוי כווסת הגוף כווסת קבוע אפי"ה נעקר בפ"א ולפי"ז דווקא אם לא הוחזקה רק ג"פ ועוד דווקא אם לא הי' ביום ידוע אבל אם הי' ביום ידוע שכתבתי שם דנרא' דל"ש סברת צדדים א"כ הרי צריך עקירה ג"פ וצ"ע ומסידור לשון הש"ע יש לדייק כן.

ט) ברואה. מחמת תשמיש ויש לה מכה המוציאה דם לכ"ע תולין בה כדתני' בבריית' בנדה דף ס"ו ותולה במכתה וכו' לא מבעי ביש לה ווסת א"כ שלא בשעת ווסתה אינו מצוי שיבוא דם ממקור א"כ תולין במצוי אלא אפילו באין לה ווסת ונהי שכ' הרמב"ן הנ"ל שיש לחוש שהתשמיש יגרום לה ראי' מ"מ אין זה אלא ספק אם התשמיש יגרום לה והתלי' במכה המוציאה דם הוא וודאי ואמרינן א"ס מוציא מידי וודאי כדאמרינן בפ"ק דחולין דף י' עצם וודאי פוגם ועור ספק ותלינן בעצם ולפי"ז לא מבעי' שהיא מותרת לבעל' כשתטהר אלא אפילו טביל' לא צריכה דתלינן הדם במכה במצוי כדמוכח במרדכי שמפרש לה האי תולה במכה באשה שאין לה ווסת שהרי מפרש ואם יש לה ווסת היינו אשה שיש לה ווסת וסובר באשה שיש לה ווסת אפילו בלי מכה אמרינן מצדדין הוא וע"כ הא דתולה במכה היינו אפילו באין לה ווסת ואפילו בלי ספירת ז"נ מדכ' המרדכי דבשעת ווסתה אין תולין וכו' מוכח דשלא בשעת ווסתה תולין אפילו בלי ספירת ז"נ ולפי האמור י"ל אפילו בימי ליבונה קודם שתטהר תולין במכה כה"ג מטעם האמור למעל' ואע"ג דאין כאן חזקת טהרה וזה הוא דלא כהנוב"י בסי' מ"ב ועיין לקמן דין י"א מזה דכיון דלפי האמור מלבד הטעם דיש לה חזקת טהרה י"ל כיון דזה וודאי מוציאה דם ומקור עתה ספק אין ספק מוציא מידי וודאי ובלא"ה נרא' כסבר' מרן זצ"ל המבואר לקמן דין י"א.

מיהו במאי נדע זה דמכתה מוציא דם נראה דא"צ שנדע זה ע"י בדיקת שפופרת כמו שהוכיח הרשב"א בתוה"ב הארוך דף קט"ז אלא אם כבר נתחזקה ג"פ שבעת שבא לה כאב במקום המכה שיש לה מכה המוציאה דם והח"צ בסי' מ"ז הרבה להקשות טובא ופי' בכוונת רשב"א שבעינן שנדע שמכה מוציאה דם והאחרונים דחו פירושו עיין בנוב"י סי' מ"ב ובתשובת מרן סי' המ"ב אמנם עפ"י האמור היו דברי רשב"א נכונים וברורים דס"ל נמי שבעי' שנדע שמכתה מוציאה דם אלא שגילה לו שלא בעינן שנדע שמכתה מוציא דם ממש עפ"י בדיקת שפופרת אלא באומדנ' ועפ"י אומדנ' ורגלים לדבר הנאמרי' למעלה סגי זהו כוונת הרשב"א הנ"ל והי' מדוייק בזה לשון הבריית' בנדה דף ט"ז הרואה דם מחמת מכה ר"ל כנ"ל בשעת כאב ולשון רבי דקאמר אם יש לה ווסת חוששת לווסתה ומפרש הש"ס דהבא קאמר דאם חיישית לווסת אשה נמי טמאה ואם לא איישית לווסת מקור מקומו טהור הוא והוא לשון תמוה ועיין מ"ש מרן שם ולהנ"ל הקשה לרשב"ג אי חיישית לווסת רצ"ל הא שתולין במכה הוא מטעם ווסת שבשעת כאב בא לה ואם זה ברור לך א"כ גם דם נדה ברור וא"א לתלות ואם לא חיישית ואינו ברור לך אלא ספיקא הוא ואתה מטהר מכח ספק משום דמוקמי' אחזקה א"כ ע"כ סבירא לך מקור מקומו טהור דאי סבירא לך מקומו טמא א"כ אזדא לה חזקת טהרה וכמ"ש הנוב"י בסי' נ"ה.

ואע"ג שבאמת זה ליתא וכמ"ש מרן בסי' קס"ז להשיג עליו דהרי עדיין נשאר לה חזקת טהרה לבעל' מ"מ אפשר בזה פליגו רבי ורשב"ג דרבי סובר מחזיקין מטומא' לטומא' וכדאמרינן בעלמ' לענין מחזיקין מאיסור לאיסור ורשב"א פליג דלעולם מקור מקומו טמא ואפי"ה תלינן במכה משום חזקה חזקת טהור' לבעל' ולא מחזיקין מטומא' לטומא' וקיי"ל כרשב"ג כן הי' נראה לפי ענ"ד נכון בכוונת הש"ס ובכוונת הרשב"א בתוהבה"א הנ"ל אמנם בתוהבה"ק מבואר מלשונו דלא כהח"צ ודלא כמ"ש לעיל אלא כמ"ש הב"י בכוונתו.

יוד) הדין במכה שאינו ידוע שמוציאה דם מיהו זהו בוודאי ברור כמו שכ' מרן זצ"ל בסי' קמ"ג דבעי' שתהא מכה שיש שם דם ושדרכ' לכל הפחות בשאר נשים להוציא דם שכן כ' הרשב"א בתוה"ק שתלינן במכה שאפשר שדם בא ממנה וא"כ ע"כ סובר הרשב"א דאומדנ' הנ"ל של הס"ט לאו כידיע' חשובה ולכך סובר אי ס"ד שבעינן דנדע דמכתה מוציא דם ע"כ היינו ע"י בדיקת שפופרת וע"ז קאמר שפיר בנדה דף ס"ו מוכח דל"ב שפופרת וע"כ דלא בעי' רק מכה שדרכה להוציא דם ואז תלינן במכה מטעם דמוקמי אחזקה חזקת טהר' ובאמ' מדברי הרשב"א בתוה"ק הי' נרא' דווקא לענין שלא לאוסר' על בעל' מצד רואה דם מ"ת הוא דמתיר וא"כ זה הוא רק חשש דרבנן כמ"ש הרשב"א בתשוב' סי' תת"לט דווסתו' דרבנן אז תלינין בכה"ג במכ' אמנם המעיין ברשב"א בתוה"ב הארוך גם לענין איסור דאורייתא סמך דהיינו שלא להצריכה טבילה וז"נ דהרי מפרש האי דנאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור וכו' היינו רק מכה שאפשר שיבוא ממנה דם ושם ע"כ גם לענין לטהרה לגמרי מיירי דהרי פליגו בה אי מקור מקומו טהור וא"כ ע"כ גם לענין שלא להצריכה טבילה ס"ל לרשב"א דתולין במכה אפילו אינו ידוע שמכתה מוציא דם וכמ"ש הפוסקים בשמו:

אמנם מה שהביאו בשמו שאפילו בשעת ווסתה לא בעינין שנדע שמכתה מוציאה דם ואפי"ה תולין בה מוכח בתוה"ב הקצר דלא ס"ל כן דא"כ הי' לו להביא חידוש דין זה ושם אין כאן שום רמז מזה ותו תמהני אי נימא כסברת הפוסקים הנ"ל מנ"ל לרשב"א באמת דין זה דהרי אין להרשב"א ראי' רק מהאי דנדה דף ס"ו ומשם אינו מוכח אלא שלא בשעת ווסתה ומנ"ל לרשב"א דאפילו בשעת ווסתה לא בעינן שנדע שמכתה מוציאה דם ובפרט שלשון הרואה דם מחמת מכה משמע דבעי' שנדע שמכתה מוציא דם ומנ"ל להוציא הלשון מפשטי' ואין לרשב"א שום ראי' לזה ועוד תמהני דהרי הרשב"א סובר כדעת רבינו יונה בפ"ק דחולין דף י' דהיכא דאיכ' ריעות' לא מוקמינן אחזקה וכ"ש באיסור כרת ומיתה כבר כתבתי למעלה בשם הפרמ"ג בסי' כ"ט דלכ"ע לא מוקמינן אחזקה ואיך נטהר כאן אפילו בשעת ווסתה משום חזקה:

ומכח זה נראה לפי ענ"ד בוודאי בשעת ווסתה גם הרשב"א מודה דבעי' שנדע שמכתה מוציאה דם ושדם זה בא מן המכה דהיינו דהשתא מוציאה דם כדמשמע הלשון הרואה דם מחמת מכה ואפשר דלרשב"א בעי' שתדע זה דווקא ע"י בדיקת שפופרת ולכך לא הביא זה בתוה"ק דל"ש כלל שתדע זה ומ"ש הרשב"א ומסתברא דלא בעי' שתדע שמכתה מוציאה דם זה קאי רק על רואה דם מ"ת בין לענין שלא תהא אסורה לבעל' לעולם ובין לענין שא"צ טבילה וא"כ מיושבים הקושיות הראשונות ומאי דקשי' עדיין אמאי א"צ טבילה ובשלמא הא דמותרת לבעל' י"ל דלא חשיב ריעות' כיון דתולי' דמחמת מכה קא אתי אין כאן חזקה שתראה כל עת דדרך מכה להתרפאות אבל הא דמותרת בלא טבילה ע"כ הוא מטעם חזקה אע"ג דאיכ' ריעות' ומכח זה נראה דרשב"א מיירי באשה שיש לה ווסת ומכח שאין דרך המקור להוציא דם תולין במצוי טפי:

ואפשר דאפילו באשה שאין לה ווסת כיון דמיירי באשה שנשאית כבר וכבר אתחזקה שאינה רואות דם מ"ת ע"כ מסתבר ומצוי טפי שמחמת מכה הוא ותולין לעולם במצוי ומבואר ברשב"א דהיינו אפילו לענין שא"צ טבילה וא"כ לפי האמור דרשב"א מיירי באשה שיש לה ווסת דהוא מפרש כפי' הרמב"ם דאם יש לה ווסת תולין בווסחה היינו הפי' סמוך לווסתה וא"כ משמע דברייתא באשה שיש לה ווסת מיירי וע"ז קאי הרשב"א ולכך תולין אפילו באינה יודעת שמכתה מוציא דם ואפילו בלי טבילה וכדפסק הרמ"א והמרדכי מיירי באין לה ווסת ולכך בעי' שנדע שמכתה מוציאה דם כן נראה לפי ענ"ד נכון בכוונת הרשב"א הנ"ל:

אמנם אפילו אי נימא כפי מ"ש בשם הרשב"א דאפילו בשעת ווסתה תולין במכה נראה ברור דהיינו דווקא אדום מעט כגון טפה דם שאין דרך המקור להוציא דם כזה עיין בס"ט סי' קפ"ג ס"קד ולכהפ"ח על זה לא קבעו ווסת כיון שאנו רואין שאין רואית דם בשפע כדרך ווסתה א"כ ע"כ האי לאו מווסתה הוא ולכך ס"ל תולין אבל בנמצא דם כדרך ראייתה בשעת ווסתה לא אמר אדם מעולם דנתלה במכה ובזה מיושבי' כל הקושיות שהקש' החכ"צ (וכבר כתבתי במקו"א דקו' מר"ע יש לישב בלא"ה דאיכ"ל רע"ק לטעמי' דס"ל חיישינן למיעוט' אפילו מה"ת וכמ"ש התוס' בחולין דף י"א ולדידי' כשם דלא סמך על רוב ה"נ א"א לסמוך על החזקה כדמוכח בחולין דף פ"ו ולכך התלמודים הסתכלו בו ולא השיבו עליו ורק לשיטתם קשיא להו וא"ש אפילו אם נפרש כפי' הב"י והב"ח אליב' דהרשב"א אבל האמ' לולא שאינו כדאי הי' נ"ל בכוונ' רשב"א כמ"ש.

יא) וכיון שכל ההיתר הוא מכח דאוקי אחזקה כ' הנוב"י בסי' מ"ו דהיינו דווקא בשעת טהרתה אבל בעת ספירתה וכיוצא דאית לה חזקת טומא' אין תולין במכה ומרן הגאון בסי' קמ"ב הרבה להשיב עליו אמנם אני מצאתי בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קכ"ז שנשאל כבר על זה ויישב בטוב טעם לחלק דהא דמוקמי' אשה אחזקתה גם בימי ספירתה היינו בחזקת שלא תראה אבל זו שראתה אלא שספק לן אי מכח מכה או מכח מקור אין לן לומר רק דנוקי אחזקה דמעיקר' בחזקת טהרה ובימי ספירה אדרבה איכא חזקת טומא' אמנם מרן זצ"ל אתי עלה מכח חזקה הבאה מכח רוב דרוב נשים אינם רואית והם בחזקת מסולקת בדמים בשעת ספירתן ואע"ג שכ' התבו"ש בסי' כ"ט דגבי חזקה הבאה מכח רוב צ"ל דע"כ אין לה ריעות' דהרי זו ע"כ יצאתה מן הרוב עיי"ש גבי מים במוח.

אמנם כאן כיון דידוע דיש לה מכה שדרכה להוציא דם ולענין זה ידעינן דיצאתה מן הרוב אין לנו לומר דכשם שיצאתה מרוב זה יצאתה ג"כ מרוב אחר שנשים אינם רואים דם מהמקור בשעת ספירתם וכיון דרוב זה מסלק לחזקה דמעיקר' חזקת טומא' א"כ לא מבעי' דל"א כמ"ש הנוב"י שם בתשובותיו דמקרי אתחזק איסור' ואפילו ס"ס כ' שם דלא מהני דזה ליתא דהרי יש לו רוב נגד החזקה אלא דעדיין הי' אפשר לומר מ"מ חזקת טהרה לא מקרי דאנן קי"ל דאמרינן סמוך מיעוט' לחזקה והוי פלגא ופלגא ועיין ברשב"א במשה"ב ריש שער א' שכ' כללים בזה מ"מ אינם מוסכמים בזה ולפי תי' הרא"ש בפ"ק דחולין ורא"ה בבדהב"י משמע דלעולם אמרינן סמוך מיעוט' היכא דאיכ' מיעוט וא"כ גם בכאן עדיין הוא ספק מ"מ לענין שתהא מותרת לבעל' איכ"ל כיון דזה רק מדרבנן אמרינן סמלח"ז ואנן קי"ל ווסתות דרבנן א"כ איסור רואה דם מ"ת מדרבנן כמ"ש הרשב"א בתשוב' סי' תתל"ט והוי ספיקא להקל ומותרת.

ואע"ג. שכתבתי לעיל דין ז' דאיכ"ל דכאן לא אפשר להתיר מכח ספק דרבנן מיהו כבר כתבתי לעיל דאיכ"ל דס' צדדין לא מקרי ספק גמור הואיל ובמקור קבוע דם ורק לצרף לס"ס חשבינן לי' לספק וא"כ אין סברא הנ"ל מוכחת אמנם אכתי לא עלתה ארוכה דהרי בימי טומא' ע"כ יש לן לדון אם תצרוך ק"נ חדשים וזה הוי ס' דאוריית' אמנם לפי מ"ש לעיל בדין ט' וי' דמטעם מצוי אתאי' עלה א"כ יש לומר שפיר דאפילו בימי טומא' תולין במצוי כיון דאתחזק איסור' לא מקרי מכ"ש לפי דעת הרבה פוסקים לא אמרינן סמוך מלח"ז בכה"ג עיין ברשב"א במשה"ב הנ"ל ואפילו למ"ד סמלח"ז היינו מדרבנן ויש לשמוע להקל בדרבנן אם יש לה ווסת קבוע ושלא בשעת ווסתה ועיין בנוב"י שם היכא דהמכה וודאי מוציא דם גם הוא התיר אפילו בימי טומאתה עיי"ש:

יב) היכא דאין לה ווסת ומכתה אינו וודאי שמוציאה דם דלא תלינן לדידן להקל מיהו זהו דווקא אם יודעין שהוא מן המקור אבל באינה מרגשת יש לן ס"ס ס' מהמקור ספק מהצדדין ואפילו את"ל מהמקור אולי מהמכה כך פסק הרמ"א בסי' קפ"ז והש"ך תמה וכבר יישבו האחרונים כולם בזה דאין זה משם אחד דנפ"מ לענין מקור מקומו טמא עיין שם אמנם לפי ענ"ד לענין לטהר אותה לבעלה אם היא רואה דם מ"ת בלא"ה לא קשה דהוי ס"ס דספק הראשון מתיר יותר מהספק הב' בוודאי אם אנו דנין על הדם שלא להצריכה טבילה הוויין ב' הספיקות שם אחד אבל כאן אנו דנין על האשה אם הוא מותרת לבעל' ומצד ספק הראשון דשמא מן הצדדים אנו מתירין אותה לבעל' לעולם בכל עת שתראה:

אבל בספק השני אנו מתירין אותה לבעל' רק בעת שעדיין היא מרגשת במכה אבל כשתתרפא ואפי"ה תוציא דם תהא אסורה וא"כ הספק הראשון מתיר טפי מהשני ולכך פשוט דהוי ס"ס וע"כ הש"ך שתמה הוא רק לענין להתיר אותה בלי טבילה או בימי ספירתה ובזה צריכין אנו לתי' האחרונים הנ"ל ועפ"י האמור לענין לבעל' בוודאי היכא דאיכ' ס"ס דהיינו היכא דאין אנו יודעין אם הוא מהמקור או מן הצדדים הוא מותרת לבעל' אבל לענין שנטהרה לגמרי בימי טומאתה צריכין אנו לסברת הנוב"י והס"ט וא"כ צריך להיות מתון בדבר ולצרפו לצדדים אחרים וה' יורינו נפלאות מתורתו:

הק' משה שיק מברעזאווע

תוכן העניינים

מהרם שיק יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה