מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק
תשובה קעו
עוד להרב הנ"ל
עוד העיר מעלתו ני' על דברי החוו"ד בסי' קפ"ד ס"ק ז' דאם שימוש סמוך לווסתה ונזכר באמצע תשמיש דצריך לפרוש באבר מת כיון דאסור בתשמיש ומעלתו פקפק לפי מ"ש הנוב"י ח"א ביו"ד סי' נ"ה דעונה סמוך לווסתה דאוריי' אע"ג דווסתות דרבנן דשמא ראתה לא חיישינין אבל שמא תראה חיישינין א"כ י"ל דאדרבה י"ל בהיפוך שצריך להיות זהיר לפרוש באבר חי דלשמא ראתה לא חיישינין אבל שמא תראה עכ"ל מעלתו ובאמת שגם אני סובר כן אפילו בלא דברי הנוב"י הנ"ל שאינם מוסכמים לפי ענ"ד כאשר יבואר לפנינו אי"ה והנה על פקפוק מעלתו ני' י"ל דמה בכך שמא תראה כיון דקי"ל כרבא בשבועות דף י"ח ע"א דמשמש מת בעריות פטור וכן פסק הרמב"ם בפ"א מא"ב דין י"א דאפילו מלקות לית בי' וע"כ דגרע אפילו מחיבוק ונישוק שהרי הרמב"ם בפ' כ"א מא"ב פוסק דבחיבוק ונישוק איכא מלקות וא"כ אפילו תראה כיון שאינו דש ונועץ צפרניו עד שתמית האבר אין כאן איסור דאורייתא ואיסור דרבנן הא איכא לפרוש באבר חי ואין ספק מוציא מידי וודאי ולא יפרוש ושב וא"ת עדיף.
ותו דהא הראב"ד והרשב"א בתוה"ב הארוך ותוס' ביבמות דף ס"ב ע"ב ס"ל דאי ווסתות דרבנן גם סמוך לווסתה דרבנן לא ס"ל כסברת הנוב"י הנ"ל ולא חילקו בין שמא ראתה לשמא תראה והטעם נ"ל דכל דבר שהוא בטבע אינו בא פתאום ובקפיצה אלא בהדרגה וקודם ראיית האשה כבר גופה ומהלך דמה נשתנה עד שעפ"י טבעה היא עומדת לראות בתוך זמן קרוב וא"כ אי מוקמינין אותה בחזקתה שהי' מזג גופה ע"ד שלא תראה בזמן קרוב כך עדיין עוד מזג גופה שלא תראה בזמן קרוב ולכך שפיר לא חילקו הראשונים ז"ל בין שמא ראתה ובין שמה תראה ומיתה שאני שאינה באה בטבע אלא ע"י מקרה החולה ולא הי' גופו בחזקת שאינו ראוי או עומד לחולי לכך חיישינין שמא יקרה בו מקרה החולי וימות וע"ז לא הי' לו חזקה ואפילו הי' לו חזקה לא הי' חזקה מבוררת משא"כ בראיית דם וזה שורש הסברא לחלק בין מיתה לזמן מועט למיתה לזמן מרובה דחששו ועיין בלח"מ ריש פ"א מנזירות ובשעה"מ פ"א מסוכה:
ואפילו אי חיישינין לשמא ימות איכ"ל דהיינו מדרבנן וכ"ש להרמב"ם דסובר דספק מה"ת להקל וה"ה לרשב"א דס"ל בפ"ק דחולין דף ט' ע"ב דספק הבא במקרה אמרינין דספיקא להקל מה"ת א"כ לפי"ז יש לישב קושית הלח"מ עיי"ש דיש לומר דתרומה מקרי איקבע איסורא וחששו לספק משא"כ בעלמא ואין כאן מקומו וא"כ לפי האמור גם שמא תראה הוא רק דרבנן.
ומכל מקום נראה כיון דחששו בשעת ווסתה והצריכו לפרוש מאשתו סמוך לווסתה איכא למיחוש לשמא ראתה ושמא תראה וא"כ אם פורש באבר חי איכא למיחוש לשמא ראתה והוא משמש עמה ביצאתו שהנא' לו כביאתו מ"מ לא מבעי' להראב"ד והרשב"א דס"ל דלצורך מצוה בשעה שיוצא לדרך או כיו"ב שרינין בסמוך לווסתה א"כ ה"ה דשרי יציאה זו לצורך מצוה ליזהר משום שמא תראה עדיין שהרי גם ע"ז נאמר והזהרתם ואולי לא יתאפק בעצמו בלי דישה ולא גרע מצוה זו דוהזהרתם ממצוה שחייב לפקוד את אשתו אלא אפילו אי נימא דאפילו לצורך מצוה אסורה הביאה בסמוך לווסתה מ"מ אין נרא' לאסור לפרוש באבר חי כיון דהאיסור ילפינין מוהזהרתם מכח זריזות ועדיין איכא זריזות:
וכ"ש לפי מ"ש מרן הגאון בעל חת"ס בתשובה סי' קמ"ב בד"ה אבל באמת וכו' שאין דרך דם לבוא בשעת תשמיש ממש אלא או מקודם מחמת חימוד או לאחריו מיד וא"כ כאן שבדקה קודם תשמיש וגם לא ארגשה דדרך דם לבוא בהרגש' א"כ ע"כ עיקר מה שציותה התור' והזהרתם מכח הראי' של אחר תשמיש מיד דשמא בסוף תראה במשך השהי' עד שימות האבר ושפיר דהיא זהירות לפרוש באבר חי וכן נרא' להביא ראי' מדברי התוס' בשבועות דף י"ח ע"א ד"ה המשמש שפירשו דהא דתנן במתניתן דשניהם חייבין בקרבן היינו דווקא בפירש באבר חי' וקשה האיך סתמה המשנה וע"כ כיון דמיירי בסמוך לווסתה ראוי לפרוש באבר חי כן נראה לפי ענ"ד על פי מהו שסתמו הראשונים שנראה מדבריהם דיכול לפרוש ומצוה עליו לפרוש באבר חי וספר חוו"ד אינו כעת תח"י לעיין בו והנראה לפי ענ"ד כתבתי: